newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כדי לחזור למעמד הפועלים, השמאל הבריטי צריך לדעת להקשיב

במשך שבועיים עבר אייל קליין מדלת לדלת בצפון-מערב אנגליה באזורי פועלים שנחשבו מעוז של הלייבור. הוא שמע בוחרים שכועסים על השמאל בערים הגדולות שניסה לגנוב להם את הברקזיט. סיפור של תבוסה, עם תקווה בסוף

מאת:

נפלה בחלקי הזכות (והפריבילגיה) להקדיש את 15 הימים האחרונים שלפני הבחירות הכלליות בבריטניה ללקיחת חלק במאמצי השידול מדלת לדלת למען הלייבור, מה שנקרא באנגלית canvassing, פרקטיקה מסורתית נפוצה בתרבות הפוליטית במערב, והיא מקובלת מאוד, ויוזמתית יותר מחוגי הבית המוכרים בישראל, והיא מתאפשרת לנוכח המגורים בבתים צמודי קרקע.

נפגשנו עם האנשים בפתח ביתם, שמענו אותם, ראינו איפה הם חיים. מבט על העיר בלקפול בצפון אנגליה (צילום: דימונד גלייזר CC BY-NC 2.0)

יחד עם מאות מתנדבים, נסעתי מדי יום ממנצ'סטר לשמונה מחוזות "מתנדנדים" בצפון-מערב אנגליה (כולם, למעט אחד תמכו בברקזיט), שם עברתי מדלת לדלת מבוקר ועד ערב, בגשמים ובסופות, בדרך כלל במשך עשר שעות ביום. את כל מושבי הפרלמנט של המחוזות האלה הפסדנו לבסוף. אולם, מכיוון שהידפקתי על עשרות אלפי דלתות ופגשתי מגוון רחב של מצביעים ספציפיים שבהם התמקדה המפלגה, לא הופתעתי כשהתגלו התוצאות. כל מי שהאזין בנפש חפצה לסיפורים החוזרים ונשנים ולרגשות בפתח ביתם של מצביעי לייבור מסורתיים אלה, לא היה יכול לצפות לתוצאה אחרת.

באופן מסורתי, הצפון בממלכה המאוחדת מצביע לשמאל, והדרום, מלבד לונדון, לימין. כל מחוז מ-650 המחוזות במדינה בוחר נציג/ה אחד/ת לפרלמנט, והשאיפה של המפלגות הגדולות היא להשיג רוב מוחלט, וכך לשלוט ללא צורך בקואליציות. בבחירות השבוע, הרבה ממצביעי השמאל בעיירות נמנעו מלהצביע, או הצביעו למפלגה השמרנית, הימנית, שלה יש עתה רוב גדול ומוחלט בפרלמנט, לנהל את המדינה.

אני אמנם מרגיש נורא מבחינה פוליטית, אך יש בי גם הכרת תודה גדולה על ההזדמנות שנקרתה בדרכי לבקר ולשוחח עם האנשים בלי, קרוו, בולטון, קאלדר ואלי, אלטרינצ'אם, בלאקפול, ברי, וניוקאסל-מעל-הליים. אמנם הפסדנו את כל המושבים האלה, אבל עבודת השטח הזו היתה חוויה רבת ערך שבמהלכה התוודעתי, הקשבתי וסיירתי בגוף ראשון באזורים שרבים מהם הם של מעמד הפועלים ואזורי עוני, מחוץ לערים הגדולות, שמעולם לא ביקרתי בהם קודם לכן.

בעיני מי שהצביעו בעד "עזיבה", הברקזיט מסמל כיום את האופן שבו תומכי ה"הישארות" שהפסידו מתעלמים מהקולות שלהם, שוב ושוב באופן לא דמוקרטי

ראיתי את יישוביהם, את הבתים, את הקהילות, את החיים. הלכתי במשך שעות ארוכות לאורכם ולרוחבם של הרחובות, השיכונים, המדרגות, בגינות הקדמיות שלהם ובעד דלתות בתיהם. ראיתי את אופני החיים השונים, הרחתי את הריחות, שמעתי את הרעשים והקולות, ראיתי את השכונות שלהם, שלעתים תכופות זעקו הזנחה ומצוקה חברתית, וחוויתי את המקומות שהם חווים. האזנתי בסבלנות לסיפורים שלהם, ראיתי את פניהם, גופם ובגדיהם, לחצתי את ידיהם וחשתי את תסכוליהם.

כל אותה העת חששתי שמא אני לוקה בפסימיות יתר לנוכח התשובות החוזרות ונשנות שקיבלתי בפתח הדלת – שכן הסקרים המעודדים שפורסמו לקראת הבחירות גרמו לי לפקפק ולתהות עד כמה מה ששמעתי שוב ושוב אכן מייצג – ולכן שמרתי את המחשבות שלי כמעט אך ורק לעצמי, כדי לא להרפות את ידיהם של חברי. עכשיו אני מוצא נחמה מעיקה בדיעבד בידיעה שחושי המחקר האיכותני שלי עדיין עובדים היטב.

המסרים של השמרנים היו פשטניים, אבל הם עבדו. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון בנאום בפרלמנט (צילום: ג'ס טיילור BY CC-NC 2.0)

אבל, למען ההגינות, זה לא היה קשה לדעת. בוחרים רבים היו גלויים מאוד למן הרגע הראשון ואמרו לנו בפירוש שלא ייתנו לנו הפעם את קולם, תוך שהם מדגישים שמעולם לא הצביעו לשמרנים קודם לכן. רבים מהם העדיפו לא להצביע כלל מאשר להצביע לשמרנים גם הפעם, כי הם ידעו מה עלולה להיות המשמעות לגבי הזכויות שלהם ותנאי החיים שלהם, ועדיין הם גם לא יכלו להביא את עצמם להצביע לנו.

יותר מכל, ארבע סוגיות צפו ועלו שוב ושוב כמעט בכל דלת, והשכיחה מכולן, ללא כל ספק, היתה הברקזיט (למעט מחוז אחד שהצביע נגד ברקזיט). בעיני תומכי "הישארות" רבים, חוסר הבהירות והחשאיות סביב המשמעות המלאה של המושג "ברקזיט" משמשים, ובצדק, הוכחה לכך שמדובר במסך עשן, עשיר בדיסאינפורמציה, אשר מסיח את דעתנו מכל יתר העניינים הפוליטיים הבוערים. תומכי היציאה מהאיחוד מתוארים לעיתים כבורים, שטופי מוח או גזענים, דימויים שבאופן כללי לא תואמים את ההתרשמות שלי.

בעיני מי שהצביעו בעד "עזיבה", הברקזיט מסמל כיום את האופן שבו תומכי ה"הישארות" שהפסידו – שאותם הם מזהים עם מעמדות אחרים ועם קבוצות חברתיות מחוזקות יותר – מתעלמים מהקולות שלהם, שוב ושוב באופן לא דמוקרטי. הם רואים את הדברים כך: לפני משאל העם, כל המפלגות התחייבו לקיים את התוצאות, ולא קיימו. אחרי משאל העם, הפרלמנט (בטיפשותו) הצביע בעד הפעלת סעיף 50, שמשמעותו פרישה מאיחוד האירופי בתוך שנתיים, ובכך הוחלט למעשה שאם לא ייחתם הסכם תוך שנתיים, נעזוב את האיחוד האירופי בלי הסכם. אבל כאשר הגיע הזמן, שוב לא עזבנו. מבחינתם, לייבור (ואחרים) לא כיבדו את רצונו של מעמד הפועלים ואת התוצאה הדמוקרטית.

הם הרגישו נבגדים וכל ניסיון "לחנך" אותם ששיח הברקזיט "עבד עליהם", או ניזון מדיסאינפורמציה והפחדות, או רק יירע את מצבם, או שההסכם שהביאו השמרנים הוא רע (בעיקר לחלשים), או שהוא מסיט אותם מנושאים אחרים – לא רק שאינו רלוונטי (או, רלוונטי בדיוק כמו שכל דיסאינפורמציה אחרת משפיעה על בחירות), אלא גם פורט על אותו מיתר רגיש שבו השמאל העירוני השבע, מהמעמד הבינוני, חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. מקננת בי התחושה שאילו לייבור תמכו ביציאה מהאיחוד מאז משאל העם, מתוך כיבוד ההצבעה של מעמד העובדים וכיבוד תוצאותיו הדמוקרטיות, הדברים היו נראים אחרת עבורנו היום.

העניין השני בשכיחותו היה התדמית של קורבין. באופן מפתיע, רק מעטים יחסית,  לחווייתי, הדהדו את ההכפשות שאמצעי התקשורת הזינו אותם מכל עבר (לדוגמה שהוא תומך טרור, קיצוני או אנטישמי). היה שכיח יותר לפגוש תגובה רגשית שלילית מעורפלת, חוסר נחת מהדרך שבה הוא "הרגיש" להם. מסיבות שהם התקשו לנסח כשנשאלו, רבים מהם "לא אהבו אותו" באופן ברור, ללא קשר להסכמה העמוקה שלהם עם כל המדיניות החברתית שלו, מבחינה רציונאלית.

כאן יש להוסיף, שלרשות המפלגה השמרנית עמד תקציב שעלה על זה של הלייבור ארבעה וחצי מונים, וכמעט כל התרומות שלהם הגיעו מעשירי-על. זאת, בנוסף לכל העיתונות הפרטית, שצופיה, מאזיניה וקוראיה הם הרוב המוחלט של הציבור, ואשר נשלטת על ידי מיליאדרים מחו"ל, וגם היא פעלה, במוצהר, כמכונת תעמולה אדירה להשמצת קורבין ולמען ג'ונסון, ותרמה לכך שאנשים הצביעו נגד האינטרסים של עצמם.

הבוחרים לא רצו "זקן חביב", הם רצו מישהו שיודע להתרגז ולדבר במסרים קצרים. כמו ג'ונסון, או עדיף, ברני סנדרס. ג'רמי קורבין באסיפת בחירות בנוטיגהאם (צילום: ניל שופילד CC BY-NC 2.0)

התקשורת תרמה לדימוי הזה, זה ברור, אבל אם יורשה לי, אני חושב שהמצביעים לא רצו "זקן חביב" שמעולם "לא עשה דבר רע" באופן כמעט בלתי-אנושי, שתמיד מתווכח באופן נינוח, והיו מעדיפים על פניו דמות יותר מלאת חיים, דומיננטית ומעוררת הזדהות, שמתרגזת לפעמים (בסופו של דבר, יש הרבה על מה להתרגז), שמשתלטת יותר על השיחה ומציעה מסרים פשוטים, כמו ג'ונסון, או יותר טוב, כמו ברני סנדרס. צריך לזכור שאנשים מצביעים יותר מתוך רגש מאשר מתוך הגיון, כביטוי של הזהויות והרצונות שלהם. למרבה הצער, מנהיג הלייבור – שהמדיניות שלו והאישיות שלו היו הסיבות שגרמו לי להצטרף ולהתנדב – לא היה פופולרי על המסך בקרב הציבור.

נושא שלישי שעלה היה הרוחב של המצע, תכנית הפעולה המפורטת של הלייבור (שהציעה: מיסוי של האחוזון העליון; העלאה קלה של מס החברות שהוא כיום הנמוך ביותר בעולם הראשון; והשקעות נדיבות בחינוך, ברווחה, בבריאות ובשירותי החירום, כמו גם הלאמה מחדש של הדואר, הרכבת, ושירותים אחרים שהופרטו, אינם מתפקדים, ועתה רווחיהם עוברים לידיים פרטיות של עשירי-על, שלוקחים את רווחיהם למקלטי מס). המצע של לייבור היה מלא בתכניות פופולאריות ביותר לחוד, אך כשעמדו יחד הוא נראה היה רחב מאוד, רחב מדי, ורחב במיוחד בהשוואה לאין-מצע הפשטני של השמרנים, שהיה אוסף קצרצר וממוקד של סיסמאות שטחיות על השקעות (קטנות בפועל, המחזירות לאחור חלק קטן מהקיצוצים), שאותן הם פמפמו אותו שוב ושוב בסאונד-בייטים לצד הסלוגן המוביל "לגמור עם הברקזיט ודי!".

במלים פשוטות, המטרה הרחבה שלנו השיגה תוצאות הפוכות. רבים הרגישו  שזה יותר מדי, ולפיכך התוכנית והמימון שלה נתפסו כלא-ריאליסטיים ומסוכנים (אפילו שהתכנית של לייבור לא הייתה מרחיקת לכת, הייתה מתומחרת עד הפני האחרון, וזכתה לתמיכה של מאות כלכלנים). "איך אתם חושבים לשלם על כל זה", ו"אף פעם לא תצליחו להשיג כל כך הרבה" היו אמירות שכיחות. כמובן, היו לנו תשובות לאמירות האלה, וכמה מהפעילים הצליחו לשנות את דעתם של בוחרים. אבל בשורה התחתונה, נפגשנו רק עם חלק קטן מהאוכלוסייה, ולפרק זמן קצר מאוד, כך שהערך המרכזי של השיחות האלה היה בכך שהוא אפשר לנו להקשיב, להרגיש ולהבין את התגובות האלה ולא "לחנך" את הבוחרים בכל הדברים ש"אנחנו" יכולים ללמד "אותם".

ולבסוף, הסוגיה רביעית הייתה העובדה שהם ראו אותנו רק לפני הבחירות. כאן היה אמור להיות לנו ייתרון, כי איש לא התנדב לעבור מדלת לדלת עבור השמרנים, בעוד שאנחנו הבאנו כמויות גדולות של מתנדבים. ואף על פי כן, התזמון והפנייה שלנו לבוחרים הטילה צל בלתי נמנע על כוונותינו, אף שבאופן מובן קשה לגייס מתנדבים – שבדרך כלל יש להם מחויבות לעבודה, ללימודים ולמשפחה – מחוץ לזמן בחירות. ולמרות זאת, חשוב להציף את העניין הבולט הזה ולהוסיף לחשוב עליו.

הלקח המרכזי שלמדתי מהמעבר האינטנסיבי הזה מדלת לדלת הוא לקח של צניעות, שאני מקווה שגם אחרים בשמאל במעמד הביניים ובערים הגדולות יהיו מוכנים להקשיב לו. אני למדתי למשל על החשיבות של להיות שם, של לשוחח ולהקשיב, ועל גודל המשימה הניצבת בפני השמאל, אם יש ברצוננו להתגבר על הניכור ועל תחושות המוצדקות של הזנחה וההתעלמות. חרף העובדה שליל הבחירות המיט עלינו חדשות נוראות, שישפיעו לרעה "עליהם" יותר מאשר עליי, ושאת השלכותיו אנו יכולים רק לדמיין במורא, התוצאות האלה לא מבטאות בהכרח את הסוף של השמאל בבריטניה, אלא יכולות לשמש גם – אם נדע להקשיב בפתיחות –התחלה חדשה.

אייל קליין הוא חוקר חברה, המתמקד במשמעות והקשרים שיחיים, המתגורר במנצ'סטר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf