"ישראל עברה מדיפלומטיה של עוזי לדיפלומטיה של פגסוס"
פרשת NSO ופגסוס לא הפתיעה את עו"ד איתי מק, שעתר כבר פעמיים נגד רישיונות הייצוא של החברה וכשל. ניסיונותיו להטיל אור על אפלת היצוא הביטחוני לא צלחו עד כה. "אנחנו חריגים בעולם, אין אצלנו שום הגבלות", הוא אומר
ייתכן מאוד שחשיפת פרשת פגסוס, תוכנת הריגול של חברת NSO והסערה הרבתי שחוללה, הועילו בדרכים לא משוערות למאבק הסיזיפי והעיקש שמנהל עו"ד איתי מק מזה שנים.
"החברות המייצאות מרגישות שמה שהן עושות תמיד יישאר במחשכים". עו"ד איתי מק
מק, עורך דין ופעיל זכויות אדם, מנהל את מאבקו נגד הגוף החזק והחסין בישראל: מערכת הביטחון. במהלך השנים הוא הגיש עשרות עתירות נגד מה שמכונה "מדיניות הייצוא הביטחוני" של ישראל מול משטרים דכאניים ולא דמוקרטיים. הוא עושה זאת בתוך מערכת משפטית שמגבה את מערכת הביטחון באופן אוטומטי וללא סייגים, ובתוך הערפול התקשורתי הכבד שמכתיבים צווי איסור פרסום וצנזורות אחרות. שלא במפתיע, הרקורד של מק כולל גם שתי עתירות ספציפיות נגד NSO.
"חברת NSO הוקמה ב-2010, אז עד 2017 כל כמה זמן היו שמועות ודיווחים, אבל דברים מינוריים. ב-2017 התפרסם התחקיר הראשון על הפעילות שלה במקסיקו, והגשתי ביחד עם תמר זנדברג עתירה לבטל את הרישיון (היצוא, א"נ) למקסיקו, והעתירה נדחתה. ואז, בין 2017 ל-2019 כל כמה זמן היו דיווח עליהם בעוד מדינה, וב-2019 הגשתי עתירה ביחד עם פעילי אמנסטי לבטל את הרישיון ששימש לניסיון תקיפה של איש צוות של אמנסטי, וגם העתירה הזו נדחתה.
"משרד הביטחון ומשרד החוץ עמדו על הרגליים האחוריות ועלו על הבריקדות בבתי המשפט כדי להגן על NSO. למרות הדיווחים שהמשיכו להתפרסם עליהם, כאן התעלמו מהאזהרות – גם הפרקליטות, גם בתי המשפט, והגענו למצב שהתפוצצה עכשיו פרשה עולמית, שמאפשרת לראות איך המערכות האלה הן סכנה לעולם החופשי ולאנשים שחיים תחת משטרים דכאניים ורוצים להיות חופשיים.
"נכון שהשמות שקיבלו יותר כותרות הם שמות מפורסמים כמו (עמנואל) מקרון או יו"ר האופוזיציה בהודו, אבל לא מעט מהאנשים, כולל כאלה שבדקו את הטלפונים שלהם בבדיקה פורנזית, הם לא אנשים מפורסמים, אלא אנשי החברה האזרחית: עורכי דין, עיתונאים שעוסקים בעניינים מקומיים וכדומה".
מק הגיש במהלך השנים 13 עתירות לביטול רישיונות ספציפיים של "ייצוא ביטחוני" ועוד כמה עשרות תלונות, עתירות וערעורים בהקשרים דומים, למשל בדרישה לחשוף עסקאות "ביטחוניות" מהעבר. "זה רלוונטי למה שקורה היום", אומר מק, "כי זה משפיע על תחושת החסינות של החברות האלה שמה שהן עושות יישאר במחשכים".
לצד העתירות לביטול הרישיונות, שכוונו נגד חברות פרטיות, מק הגיש גם עתירות בדרישה להפסיק את האימונים שהצבא הישראלי נותן או מוכר לכוחות ביטחון זרים. "מה שניסיתי לעשות כאן זה לפרק את כל המנגנון, לא ללכת על משהו אחד".
אחת העתירות שהגיש מק ביקשה להורות להפסיק את הביקורים הרשמיים של שליטים אנטישמיים ופושעי מלחמה ביד-ושם. "זה ממש חלק מעסקאות הנשק", אומר מק. "זה אמנם לא כתוב בחוזה, אבל זה חלק מהעסקה. הדיקטטור מקבל את הנשק ואז בא לפה כדי לקבל את חותמת הכשרות באמצעות הביקור ביד ושם, זה חלק מהדיל".
"יוצא מנקודת הנחה שאני תחת ריגול". עו"ד מק (משמאל) בהפגנה נגד ביקור ראש ממשלת הונגריה ביד ושם (צילום: אורן זיו) מ
מכיוון שעל העתירות לביטול רישיונות חל איסור פרסום, מק לא יכול להרחיב בעניינן או אפילו לומר אם נדחו או התקבלו. "היו כמה מקרים שבעקבות העתירות והלחץ הציבורי והתקשורתי פה ובחו"ל נעשו שינויים. אחרי העתירה והלחץ הציבורי בעניין בורמה (מיאנמר), למשל, ישראל הפסיקה את כל הייצוא הביטחוני בתחילת 2018. בדרום סודן הם הפסיקו למכור נשק יורה, בקמרון הפסיקו לתת רישיונות חדשים לייצוא של נשק ליחידת הקומנדו של הדיקטטור, אם כי יש שם כבר כל כך הרבה נשק שזה כבר לא משנה.
"במקרה של סלברייט, בעקבות החשיפות בהארץ של התחקירים שלי ושלהם, ובעקבות העתירות שהוגשו הם החליטו שיפסיקו לפעול בהונג-קונג, בסין, בבלארוס וברוסיה, אבל גם שם ישנה שאלה, מה קורה עם המכשירים שלהם שכבר נמצאים במדינות האלה".
על אף – ואולי בגלל – ההצלחות הללו, בצעד יוצא דופן החליט בג"ץ לסגור את הדלת באופן גורף מול עתירות מסוג זה. בהחלטה שפרסם בג"ץ לפני חודש, בעתירה של מק לעצור את הייצוא הביטחוני של מערכת חברת סלברייט, חברה ישראלית המפתחת טכנולוגיות בתחום המודיעין הדיגיטלי, ל"וועדת החקירות" ברוסיה, ארגון חקירות עצמאי של הממשל האחראי למלחמה בשחיתות, השופטים דחו, כצפוי, את העתירה. אבל בית המשפט הלך צעד אחד נוסף וקבע כי לא יאפשר הגשת עתירות נוספות. מדובר, אגב, בפסק הדין היחיד בנושא הייצוא הביטחוני שלא הוטל עליו איסור פרסום; בכל יתר העתירות שהגיש מק, בית המשפט הטיל צו איסור פרסום לבקשת מערכת הביטחון.
"צריך להבין שכשאני באתי עם העתירות האלה של הנשק, זה אחרי עשרות שנים שמשרד הביטחון מנהל את זה בתוך עצמו, אפילו אין להם מצ"ח או מח"ש. הם פשוט ניהלו את זה במעגל סגור, כשהכנסת היא לחלוטין לא בתמונה, וגם ועדת החוץ והביטחון מעולם לא דנה, מאז הקמת המדינה ועד היום, ברישיון ספציפי לציוד ספציפי למדינה ספציפית, הם דנים באופן כללי על רגולציה.
"כשהתחלתי עם העתירות האלה, נוצר כאן פיקוח לכאורה חיצוני של בית המשפט. אני חשבתי שללא קשר להחלטת בית המשפט, זה דבר חיובי. אני קורא לזה 'צעדת הבושה', כשנציגי משרדי החוץ והביטחון צריכים לבוא לדיונים, שהשופטים ישאלו אותם שאלות, זה דבר משמעותי, זה לא נעשה קודם".
גם בדיונים האלה יש חלק של "דיון במעמד צד אחד", כמו בדיונים בתיקים של פלסטינים?
"כן. בכל הדיונים תמיד יש חלק שבו נמצאים גם העותרים, וחלק אחר שמתנהל במעמד צד אחד. לפעמים זה נמשך שעות. לכאורה, זה תחום שלא התעסקו בו בעבר בבית המשפט, אבל בפועל אני נכנסתי לאותו המסלול של הדיונים בעניינים פלסטיניים וביטחוניים, שבהם אנחנו יודעים שהשופטים הם על טייס אוטומטי. יש להם כבר דרך לטפל בעניינים מהסוג הזה, למשל בעוינות כלפינו. זה אמנם השתנה משופט לשופט, אבל למשל השופט אליקים רובינשטיין, בעליון, שאל אותי מי מממן אותי. העוינות כלפי עורך לזכויות אדם ופעילי זכויות אדם היא משהו שהוא כבר מובנה בתוך המערכת. אני יכול לומר שהיו דיונים מאוד קשים בעניין אוגנדה וברזיל, אני הרגשתי שהפרקליטות ומשרד הביטחון החליטו לסיים עם העתירות האלה".
יש פה הקשר פלסטיני נוסף, שהייצוא הביטחוני הזה נבחן הרבה פעמים על הפלסטינים בשטחים הכבושים, זה מגרש הניסויים שלהם.
"אני חושב שעד לסרט של יותם פלדמן, לחברות הישראליות לחלוטין לא היתה כל בושה לשווק את המוצרים שלהם באופן הזה. אחרי הסרט של יותם, ואחרי שבכל תערוכת נשק באו אליהם עם מצלמות, השימוש בכלי השיווק המגעיל הזה צומצם, אבל מבחינה מהותית, דווקא מהתחקירים הארכיוניים שעשיתי וגם מהעבודה על עתירות שהגשתי בשנים האחרונות, ההבנה שלי היא שהסיבה המרכזית שמדינות רוצות לרכוש מישראל זה מפני שישראל לא מציבה אף גבולות ולא מתערבת בעניינים הפנימיים של מדינות, ובתמורה הן אמורות לא להתערב בעניינים שלנו, כלומר בפלסטינים ובכיבוש".
עד כמה ישראל חריגה בחופש שהיא לוקחת לעצמה, לעשות עסקים עם משטרים לא דמוקרטיים?
"חריגה מאוד. לכן אנחנו נמצאים במצב שבו בכל מיני מקומות בעולם שיש עליהם אמברגו אירופאי ואמריקאי, רואים את ישראל, רוסיה וסין נכנסות לתמונה. דוגמאות לזה הן דרום סודאן, שישראל מכרה נשק למרות אמברגו של האיחוד האירופאי; אזרביג'אן; בורמה ועוד מקומות בעולם, לכן מובילים כאן גם מאבק לשינוי החוק, שיתאים למאה ה-21.
"אחד הרגעים הגרוטסקיים של המדיניות הזו היתה כאשר רודריגו דוטרטה, נשיא הפיליפינים, ביקר בישראל בספטמבר 2018, והוא עשה מסיבת עיתונאים עם הנשיא (ראובן) ריבלין בבית הנשיא. בחוץ היינו אני ועוד כמה עשרות מפגינים נגד הביקור, ודוטרטה במסיבת העיתונאים לא התבייש ואמר שהוא הורה לכוחות הביטחון שלו לרכוש נשק מישראל, כי בהשוואה לגרמניה, לארה"ב ואפילו לסין, בישראל אין שום מגבלות".
הסביר שעם ישראל קל לעשות עסקות נשק. נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה בביקורו ביד ושם (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)
ככל שידוע לך, אמצעי ריגול כמו פגסוס מופעלים גם נגד פעילי זכויות אדם בתוך ישראל?
"חברת סלברייט, בגלל שהמכשיר שלה הוא פיזי וצריך לחבר אותו כמו USB לטלפון הנייד, אז יחסית יש עליו יותר שקיפות. המשטרה, משרד המשפטים ומח"ש פרסמו שהם רכשו את המערכת. לגבי חברה כמו NSO וחברות מהסוג שלה, של ריגול מרחוק, יש סודיות מוחלטת. בגלל שזה קשור לחקירות, זה גם מוחרג מחוק חופש המידע.
"לגבי השטחים, מהעבודה שלי ומשיחות עם אנשים, דווקא השב"כ פחות סומך על הטכנולוגיות האלה. להבנתי עיקר המעקב שנעשה בגדה על פלסטינים הוא מעקב אנושי".
אתה מאמין שלאימפקט של החשיפה על NSO ופגסוס תהיה השפעה על המדיניות הישראלית?
"מהניסיון שלי אני יכול לומר שלא הבאתי לשום שינוי במדיניות, כי הם תמיד רואים את העתירות כמשבר ביחסי ציבור, לא כמשבר זכויות אדם. מבחינתם, אני מניח שהתפיסה שלהם גם עכשיו זה 'בואו לא נפרסם יותר מדי דברים ונחכה שהעולם יחזור לעסוק בקורונה, בשיטפונות או במשהו אחר'.
"לדעתי, הדרך להביא לשינוי זה רק להעביר את הדברים למישור פורמלי. אם עכשיו ראשי מדינות יבואו לישראל בדרישות, ואם זה יגיע למישור של דיונים באו"ם או דרגות יותר בכירות".
איך אתה מבין את העובדה שהכנסת מתפרקת ככה מהאחריות שלה, לפקח על פעילות כל כך משמעותית של מערכת הביטחון?
"קודם כל, כולם רוצים להסתדר עם מערכת הביטחון. כמעט כולם בכנסת רוצים להיות ראשי ממשלה, והם מבינים שהדרך לשם עוברת דרך משרד הביטחון או משרד החוץ. אבל צריך להגיד שמשרד הביטחון מונע את הדבר הזה.
"בדיון על הדרישה לבטל את הרישיון של NSO למקסיקו, השופט מני מזוז הציע למשרד הביטחון שיופסקו כל העתירות, והכל יועבר לדיונים בתת ועדה חשאית של ועדת החוץ והביטחון בכנסת. משרד הביטחון סירב להצעה, להערכתי בגלל שהם מפחדים מדליפות, וגם הם לא רוצים פיקוח של הכנסת. ובאמת ועדת החוץ והביטחון לא עוסקת בזה.
"מצאתי מסמך מ-1964, כשמשה דיין היה שר, הוא התלונן בישיבת ממשלה 'איך אני מגיע לאפריקה ומגלה שמכרנו להם נשק ועוד דברים, וכאן אני אף פעם לא השתתפתי בשום דיון על זה, אפילו לא בקבינט המדיני ביטחוני?' ועל זה ענה לו לוי אשכול: 'אז מה אתה רוצה שנעשה, שנבכה על זה?'
"מדובר במעגל מאוד מצומצם של מקבלי החלטות. ב(מכירה ל)מדינות מסוימות, בעיקר איפה שאין יחסים דיפלומטיים, למשל מדינות ערב, כמו האמירויות עד שנפתחה השגרירות, מי שהיה אחראי זה לא משרד החוץ, זה היה המוסד. וכמובן שגם המוסד לא יהיה מוכן שיתחילו להפעיל עליו פיקוח של הכנסת".
ועדת חוץ וביטחון לא מפקחת. חייל ביחידת סייבר (צילום: צה"ל)
אז באין פיקוח פרלמנטרי, או שוט של בית המשפט – האם יש לישראל עצמה קווים אדומים כלשהם ככל שזה נוגע לייצוא הביטחוני שלה?
"אני חושב שהקווים האדומים זה פעילות של חברות ישראליות בארה"ב, ומכירת טכנולוגיות לאיראן וצפון קוריאה. חוץ מזה – הכל פתוח. זאת דיפלומטיית פגסוס. לפני זה היתה דיפלומטיית עוזי. המדינה לא מצליחה לחשוב על אלטרנטיבה לדיפלומטיית הנשק ומערכות המעקב, ובגלל זה לא משנה מי יהיה שר הביטחון או אפילו ראש הממשלה, לכן אין לי גם ציפייה מהממשלה החדשה כי הם נכנסים כולם לאותו מסלול של קבעון מחשבתי ושיטות עבודה שעובדים לפיהן עשרות שנים.
"מצד שני, היום יש להם הרבה פחות שליטה על מה שקורה, מבחינת ההפצה של המידע. ברגע שמעורבים בזה עשרות עיתונאים והמון ארגונים, הם לא יכולים לשלוף על מישהו ספציפי את קלף האנטישמיות. זה גדול עליהם".
כמי שמנהל כמעט לבדך את הקרב הזה, אתה חושש שאולי גם אתה יעד של הריגול השקוף הזה?
"אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאני בהחלט יכול להיות תחת הריגול הזה, אבל אני מנסה לחיות חיים רגילים. יש לי גם את הפריבילגיה להיות גבר יהודי לבן, אז אני לא חושב שיכול לקרות לי משהו פיזית בישראל כמו שיכול לקרות לפעילים ברואנדה, באזרביג'אן או ברוסיה. אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאני במעקב, כל הפעילות שלי היא פומבית, אין אצלי שום דבר סודי.
"אני גם לא לבד במאבק הזה. הדבר המדהים שעולה מהתחקיר האחרון שהתפרסם הוא ההבנה שיש אצל ארגוני זכויות אדם, אבל גם אצל עיתונאים, שחייבים לשתף פעולה ולעבוד בקואליציות כדי לפעול נגד המערכות האלה".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
