ישראל מפרפרת מול שיחות הגרעין עם איראן כתרנגולת ערופת ראש

כל דיון על איראן מסתכם בעצם בשאלה אחת: מה האיראנים רוצים? התשובה הישראלית היא כרגע הקונצנזוס הגדול ביותר בפוליטיקה המקומית: האיראנים רוצים להשמיד את ישראל.

איך הם מתכננים לעשות את זה? כאן כבר יש אסכולות ותת-אסכולות. יש שידברו על צבאות הפרוקסי שמתאספים על גבולותיה של ישראל (כאילו יש כאלה, כמובן) בלבנון ובעזה. יש שיתמקדו במתקפות הסייבר על מוסדות ציבור, מאתר אטרף ועד בית החולים הלל יפה. יש, כמובן, כאלו שרואים רק את "הגרעין האיראני". זו הרי לא באמת שאלה, איך הם רוצים להשמיד אותנו. הם יפתחו פצצה ואז ימחקו אותנו בבת אחת.

אם כל התשובות הן וריאציות על נושא מוכר, הרי שאין כל סיבה להתרשם משיחות וינה שמתחדשות כעת בין איראן וחברות פורום ה-P5+1 (החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם וגרמניה). ארה"ב תשתתף בשיחות באופן עקיף.

בכל מקרה, למי שמקבל את התשובה הישראלית, זה בכלל לא משנה. כל סבב של "שיחות" עם האיראנים הוא הסכמה מודעת להפוך קורבנות של הנכלוליות (בשלב ראשון) והזדון של הרפובליקה האסלאמית. ברור שהאיראנים רק מנסים למשוך זמן כדי להמשיך ולהתעצם בכל אחת מן החזיתות שנזכרו לעיל. כך יש להם זמן לחמש את חזבאללה ואת חמאס ואת החות'ים בתימן; כך יש להם זמן להרחיב ולהעמיק את מתקפת הסייבר; וכמובן שכך יש להם זמן להמשיך ולהצטייד לקראת השעטה, הסף, הפצצה.

אם כל מהלך איראני הוא מהלך של הטעיה ועיכוב, אנחנו יכולים לשמוע עד אינסוף על הציוד הטכנולוגי (צנטריפוגות ועוד), על התככים של איראנים ספציפיים (מקאסם סולימאני ומוחסן פאחריזאדה המנוחים ועד למפקד מערך הכטב"מים של כוח קודס) וגם, כמובן בריבוע, על הפעולות האינסופיות של ישראל (מהפצצת מטרות בסוריה ועד תקיפות סייבר של אתרי גרעין, סכרים ותחנות דלק).

אני דוחה את התשובה הישראלית. אני חושב שהאיראנים לא רוצים להשמיד את ישראל. באופן עקרוני, האיראנים לא שואפים למשחק סכום אפס או להכרעה ברורה. הם מבקשים לשלב הרתעה עם השפעה. במקום שבו ישראל מתכנסת בין חומותיה ופועלת כירורגית נגד איומים ספציפיים, האיראנים מעדיפים נוכחות פרו-אקטיבית בכל מקום שהמתרחש בו עשוי להשפיע על איראן.

הם מטפחים בריתות ובעלי ברית פוטנציאליים ועובדים איתם בשיתוף פעולה שכולל אימונים והתעצמות אבל גם סיוע אזרחי מסוגים שונים. אני חושב שהתמודדות עם ישראל לא נמצאת באופן טבעי בראש סדר העדיפויות הביטחוני של האיראנים. יש להם, מאז ומעולם, מגוון אתגרים ביטחוניים דחופים יותר.

כאשר ישראל תוקפת יעדי סייבר אזרחיים באיראן (מסכרים ועד תחנות דלק), והורגת אזרחים איראניים על אדמת איראן, כאשר ישראל מפציצה יעדים איראניים בסוריה ובמקומות אחרים, כשישראל הרשמית מגביהה את להבות העוינות בעזרת התייחסויות ישירות לתקיפה בלתי נמנעת, כל זה הוא לא רק "התגוננות" – אלא גם איום ישיר על איראן.

מערכת היחסים של איראן וישראל מושפעת באופן ישיר ומלא ממעשיהם של שני הצדדים, כמו בכל זוגיות ארוכת טווח. שני הצדדים מקדמים כל אחד סדר יום פוליטי פנימי וחיצוני. ובכל זאת, שאלה אחת נותרת ללא מענה – מה ישראל רוצה?

לישראלים רבים התשובה נראית מובנת מאליה. ישראל רוצה לחיות בשלום עם שכנותיה ושלא ינסו להשמיד אותה. ובכל זאת, מה ישראל רוצה? בהנחה שכל מה שכתבתי בהתחלה נכון ואיראן אכן מנסה להשמיד את ישראל, מה ישראל רוצה? איך היא מתכוונת לעמוד מול האיום הרב-חזיתי הזה? זו הבעיה האמיתית שמתגלה לנגד עינינו לקראת חידוש השיחות בווינה. ישראל לא יודעת מה היא רוצה.

אנסה לדייק; היכולת של ישראל לרצות משהו באופן ברור תלויה ביכולת שלה לתאר את איראן כמפלצת שחורה, כשחקן שכל פעולותיו ידועות מראש ונגזרות מתןכנית העל שלו – השמדת ישראל. אם זה המצב, ישראל יכולה לעשות בדיוק מה שהיא עושה כעת. כל פעולה התקפית של ישראל, מהרטוריקה של ראש הממשלה דרך התרגילים של חיל האוויר, ההפצצות בסוריה ובסיסי המודיעין באזרביג'אן, תקיפות האתרים הצבאיים והאזרחיים, כל אלו הן, על פי הגרסה הישראלית, אך ורק פעולות של הגנה וחוסר ברירה.

אבל מה אם איראן לא שואפת להשמדת ישראל? מה אם איראן היא שחקנית פוליטית מיומנת שחותרת להשפעה במגוון זירות, ונרתעת באופן פעיל מהכרעה? מה אם הגרעין האיראני מיועד לחולל הרתעה והשפעה בדיוק באותו אופן שהוא מתפקד בישראל?

אנחנו שומעים בלי הפסקה על הסיכון שקיים בכל רמז לרמז על צעד איראני גרעיני. אומרים לנו שישראל חייבת להתגונן מפני הסיכונים הללו. ובכל זאת, מה עם האפשרות שלפיה הצעדים האיראניים אינם תוקפניים, אלא מהווים היערכות מתמדת, משתנה ואסטרטגית, מול הפוזיציה הישראלית?  אז נראות פעולותיה של ישראל, ובמיוחד מבול המילים והמחוות שראינו בשבועות האחרונים לקראת החזרה לשיחות, כמחול של תרנגולת ערופת ראש.

ישראל מפעילה את מלוא כובד משקלה נגד חזרה לשיחות עם האיראנים ובעד המשך סנקציות כבדות. אחר כך ישראל לוחצת לנהל שיחות, אבל לפרק זמן מוגבל, ואם ייכשלו, להחמיר את הסנקציות. ישראל ממשיכה ותובעת מארה"ב קשב לרצונות הישראליים לגבי ההסכם שיתקבל.

ישראל שולחת לוושינגטון שני צוותים (צה"לי וממשלתי) כדי לתדרך את האמריקאים על הפעולות שישראל מבצעת נגד איראן, אבל ראש הממשלה (בנימין נתניהו דאז, לא השתנה דבר תחת נפתלי בנט) מורה לצוותים לא לדון עם האמריקאים בהסכם בכלל כדי שישראל תוכל להמשיך להתנגד לו "בתום לב".

כל הדברים האלה קרו בחצי השנה האחרונה, תחת ממשלות שונות. בתקשורת הישראלית נרשמה נחישות גדולה נגד איראן ונגד הסכם. בפועל, ישראל מתרוצצת אנה ואנה, ונראית חלשה ומנותקת יותר מהמציאות בכל יום שעובר.

השיא נרשם בכותרת של יום חידוש השיחות, ה-29 בנובמבר. ישראל חוששת מכך שכישלון השיחות יערער את היציבות באזור. על כך אין אלא להגיב ב"וואלה". פתאום ישראל תלויה כל כך בהשגתו של הסכם ובהצלחת השיחות שהיא חוששת לביטחון אזורי אם לא יהיה הסכם כזה. מצד שני, במשחק בין ישראל ואיראן לא תיתכן הידרדרות אם שני הצדדים לא משתתפים בה. במצב כזה, ישראל החוששת תהיה גם ישראל המערערת בלי להניד עפעף.

בלבול כזה, חוסר כיוון כזה, מסוכנים גם במקרה שבו אפשר להבין את איראן כשחקנית פוליטית מורכבת ולא כפנאטית וחד ממדית. הבעיה היא דווקא אם תופסים את איראן כמפלצת שחורה שנחושה להרוס ולאבד. במקרה כזה, ההתנהלות הישראלית מסוכנת עוד יותר.

ד"ר אורי גולדברג הוא איש סגל ועמית מחקר בבית הספר לממשל ע"ש לאודר, אוניברסיטת רייכמן והפורום לחשיבה אזורית