טרוריסט או עיתונאי? התשובה של דובר צה"ל אינה משכנעת

הצבא הישראלי מבקש שתסמכו עליו כשהוא טוען שאדם שהותקף ונחטף על ידי חמאס הוא אחיו של לוחם חמאס ידוע לשמצה. פלסטינים מתאבלים מעל גופותיהם אל כתב "אל-ג'זירה" אנאס א-שריף ועיתונאים אחרים שנהרגו בהפצצה ישראלית, 11 באוגוסט, 2025 (צילום: יוסף זענון / אקטיבסטילס)

עומר עבד רבו מוכר בעזה כמתנגד לחמאס. הוא גינה שוב ושוב את אירועי 7 באוקטובר ואמר שזה היה "היום הגרוע ביותר בחיי". לפי הנטען, בשנה שעברה הוא נחטף והותקף על ידי אנשים המזוהים עם חמאס, וכלי תקשורת ישראליים הציגו אותו באור חיובי. אף שישראל הרגה חמישה מאחיו, הוא עדיין תומך בשלום ומגנה קיצוניות.

לפני כשבועיים נדהם עבד רבו לגלות שהצבא הישראלי כלל את שמו של אחיו מוחמד ב"תיקי העיתונאים" (The Press Files) – רשימה של 170 עיתונאים ועובדי תקשורת פלסטינים שישראל הרגה בעזה וכעת טוענת שהיו "מחבלים".

עבד רבו דחה את ההאשמות האלה על הסף וכתב ברשת X שאחיו היה "עיתונאי מוסמך" ו"חבר רשמי באגודת העיתונאים הפלסטינים". בתוך זמן קצר הוצף מי שנתפס עד אז בישראל כקורבן של חמאס בתגובות מחשבונות ישראליים, שלעגו לו ותקפו אותו משום שקרא תיגר על טענות הצבא נגד אחיו.

מחריד אף יותר הוא היעדרן המוחלט של ראיות נגד מוחמד. אף קבוצה חמושה לא פרסמה מודעת אבל על מותו, אין תמונות מרשיעות, אין תעודה או כל מסמך אחר המעידים על חברותו בארגון חמוש. בעמוד שלו ב"תיקי העיתונאים" מצוין רק שהיה "פעיל צבאי" בחמאס, ושקביעה זו "מבוססת על מקורות מודיעיניים רבים".

במילים אחרות, הצבא הישראלי מבקש שתסמכו עליו כשהוא טוען שאדם שהותקף ונחטף על ידי חמאס הוא אחיו של לוחם חמאס ידוע לשמצה.

מוחמד הוא אחד מ-59 עיתונאים שבעמודים המוקדשים להם ב"תיקי העיתונאים" אין כל ראיות או מסמכים המאששים את הטענות נגדם. באופן טבעי, השמות האלה קבורים בתחתית הרשימה. בעמודים של צלם "אל ג'זירה" אחמד אל-לוח והעיתונאי חסן סמור מ"סאות אל-אקצא" אפילו לא מופיע המשפט "מבוסס על מקורות מודיעיניים רבים".

הצבא הישראלי גם טוען כי כל עיתונאי שנכנס לישראל ב-7 באוקטובר 2023 הוא מחבל – אף שעיתונאים, כמו רבים אחרים, מיהרו באותו בוקר באופן ספונטני לגדר ההפרדה כדי לתעד את המתקפה או לצפות בה בעת התרחשותה.

העמוד של מוחמד עבד אלעזיז א-נג'אר, למשל, כולל רק תצלום "מפליל" אחד, שבו הוא נראה סמוך לגדר ההפרדה ומסמן בידו את סמל הניצחון. אין בעמוד פרטים נוספים מלבד הטענה הלא מבוססת שהיה "פעיל צבאי" בחמאס.

האשמות ריקות כאלה נגד עיתונאים הן כבר מזמן דבר שבשגרה. באוגוסט 2025, כשישראל הרגה חמישה עיתונאים במתקפת "דאבל טאפ" על בית החולים נאסר בח'אן יונס, הצבא טען שהפעולה כוונה נגד פעילי חמאס שהציבו מצלמה על גג בית החולים כדי לאסוף מודיעין. סוכנות הידיעות רויטרס, שצלם שלה נהרג במתקפה, הפריכה ביסודיות את הטענה הישראלית. איש מחמשת העיתונאים שנהרגו שם אינו מופיע ב"תיקי העיתונאים".

באופן דומה, ב-2018, כשצלפים ישראלים ירו למוות בעיתונאי העזתי יאסר מורתג'א, שלבש אפוד ועליו הכיתוב PRESS, בישראל טענו שהוא "פעיל חמאס" בדרגה מקבילה לסרן. זאת, אף שאנשי חמאס עצרו והכו אותו ב-2015, ואף שחברת התקשורת שלו, "עין מדיה", נבדקה ואושרה על ידי ממשלת ארה"ב כשקיבל מענק מטעם USAID.

כדי לשמור על כבודה, ישראל הודיעה ש"תחקור" את מותו. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו שמע על החקירה האמורה.

אחיו של מורתג'א, חמזה, מופיע ברשימת העיתונאים ה"מחבלים" של הצבא. באוגוסט 2024 הוא נהרג עם 11 בני אדם נוספים בהפצצה ישראלית על בית ספר צפוף בעיר עזה, כשצילם כתבה על אזרחים עקורים שמצאו בו מקלט.

העמוד של חמזה ב"תיקי העיתונאים" דל מאוד וכולל רק קטע ממסמך שלפיו הצטרף לזרוע הצבאית של חמאס ב-2012 כחייל ועדיין היה פעיל בה ב-2018. הקטע אינו מתוארך, אינו כולל מידע על איש מלבד חמזה ואין בו כל רמז למסמך שממנו נלקח, כך שלא ניתן לוודא את מהימנותו.

אין דרך לאמת

המקרה של חמזה הוא אחד מ-42 מקרים שבהם הצבא לא סיפק שום ראיות מרשיעות מהימנות. בשלושה מקטעי המסמכים המוצגים בעמודים האלה אין יותר משם, מספר תעודת זהות ומספר טלפון – בלי שום מידע המעיד על חברות בקבוצה חמושה, דרגה או תאריך גיוס.

בשלושה מקרים אחרים קטעי המסמכים נערכו בבירור, והגרסה המקורית לא הוצגה. נוספו להם שמות באנגלית בשורות שהודגשו בצהוב, ואין דרך לבדוק אם השמות האלה הופיעו ברשימה המקורית בערבית.

בחמישה מקרים יש אי-התאמה מובהקת בין טענות הצבא לכתוב במסמך. כך, למשל, במקרה של העיתונאי חסן אצליח, שישראל ניסתה להרוג בהפצצת אוהל עיתונות ובהמשך הרגה במיטת בית החולים שבו אושפז. הצבא טען שהיה "פעיל צבאי" בחמאס, אך במסמך המופיע בעמוד שלו – שמתוארך ל-2019, רצוף בשגיאות הקלדה וכולל גופנים חריגים – הוא רשום כעובד "תקשורת" בסעיף "שירותי תמיכה", ומצוין כי "אין שום חתימה על קבלתו".

הדבר שקול לטענה שהעיתונאים הישראלים ברק רביד מ"אקסיוס" ו-CNN או ניצן שפירא מערוץ 12 הם "מטרות לגיטימיות" משום ששירתו בעבר בצבא. צילום מסך מסרטון דובר צה"ל שמציג את "תיקי העיתונאים"

באופן דומה, מוחמד אל-סוואלחי, יאסר אל-פאדי ומועתז רג'ב מוצגים כמפקדי זרועות או כסגנים באותו גדוד, אך בקטעי המסמכים הלא מתוארכים שצורפו לעמודיהם הם מתוארים כחלק מזרוע התקשורת הצבאית. חיידר אל-מסדר הוגדר "פעיל צבאי", אולם במסמך שבעמוד שלו הוא מוצג כ"רב סרן" ביחידת מודיעין.

אין לנו שום אפשרות לדעת אם קטעי המסמכים שהציג הצבא אותנטיים, שכן אין דרך לאמת אותם. אבל גם אם נניח לצבא ליהנות מהספקות הרבים, הקטעים אינם מספקים שום הצדקה להרג העיתונאים האלה. ייתכן שמדובר במסמכים לא עדכניים, המעידים על חברות בעבר בזרוע הצבאית של חמאס. הדבר שקול לטענה שהעיתונאים הישראלים ברק רביד מ"אקסיוס" ו-CNN או ניצן שפירא מערוץ 12 הם "מטרות לגיטימיות" משום ששירתו בעבר בצבא.

חלק מהראיות לכאורה שבקטעי המסמכים כבר הופרכו, כמו אלה שהוצגו במקרים של אנס א-שריף ואסמאעיל אל-ע'ול מ"אל ג'זירה", ששניהם נכללים ברשימה החדשה של הצבא.

א-שריף היה מהעיתונאים הבולטים שנותרו בצפון עזה כשישראל הטילה מצור על האזור כחלק מ"תוכנית האלופים". קצינים בצבא הישראלי נהגו להתקשר אליו ולדרוש ממנו באיומים מפורשים "לסתום את הפה", ומכאן ברור כי עבודתו העיתונאית היא הסיבה להריגתו. הצבא אף עצר אותו במהלך המצור על בית החולים א-שיפא, והוא שוחרר לאחר חקירה.

במסמכים שהצבא הציג לאחר שהרג את א-שריף באוגוסט 2025, הוא מתואר כ"מפקד חוליה" בחמאס ב-2019, ובהמשך כחייל "מוקפא" ו"לא משויך" ב-2023 – הורדה מדהימה בדרגה. במסמך שלישי הוא מתואר כלוחם נוח'בה, יחידת העילית של חמאס, אף שבמסמך השני נכתב כי הוא סובל מ"שמיעה ירודה מאוד באוזנו השמאלית, ראייה ירודה", ממיגרנות ומכאבי ראש בלתי פוסקים.

גם אסמאעיל אל-ע'ול נעצר על ידי הצבא הישראלי בבית החולים א-שיפא ושוחרר לאחר חקירה, כארבעה חודשים לפני שישראל התנקשה בו ביולי 2024. במסמך המקורי שהציגה ישראל להצדקת הריגתו הוא תואר כלוחם חמאס מגיל עשר – דבר חסר תקדים בתולדות הארגון. בפרסום החדש של הצבא נכלל מסמך אחר, שלפיו גויס בגיל 17.

מחסור מביך בראיות

ב-19 מקרים, הראיות שהציגה ישראל הן תמונות של האנשים במדי צבא ואוחזים ברובים, או סרטונים שפרסמו חמאס או הג'יהאד האסלאמי ובהם הם מופיעים. מוחמד עיאש, למשל, הצטלם לצד לוחם חמאס רעול פנים כשהוא אוחז ברובה של אותו לוחם, ומוחמד ברדוויל נראה לבוש במדי צבא ונואם באירוע פומבי של חמאס.

למותר לציין שתצלום של אדם במדי צבא או אוחז ברובה אינו מעיד בהכרח שהוא לוחם. המשפיענית הפרו-ישראלית ליזי סבצקי, למשל, פרסמה תמונות שלה במדי צבא, אוחזת ברובה ועומדת לצד חיילים ישראלים. ראש ממשלת דנמרק לשעבר, לארס לקה ראסמוסן, הצטלם בעבר לצד לוחמי מוג'הדין אפגנים, לבוש בבגדיהם המסורתיים ואוחז ברובה.

תשעה מ-19 האנשים האלה מעולם לא נכללו במאגר של הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), שבו מופיעים 191 עיתונאים ועובדי תקשורת שנהרגו בעזה. מתוך עשרת הנותרים, שישה הוסרו מהמאגר לאחר שחקירה העלתה כי לא היו עיתונאים או ששימשו כלוחמים. ארבעה עדיין נכללים בו, לאחר שחקירות יסודיות העלו שההאשמות הישראליות חסרות בסיס, או שהם מילאו תפקידי לחימה בעבר אך לא במהלך הג'נוסייד הנוכחי, ולכן אינם מטרות לגיטימיות.

האשמות קלושות. תושבים בעזה נושאים גופות של עיתונאים שנהרגו במתקפה ישראלית בח'אן יונס, 21 בינואר 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המחסור ב"ראיות" לביסוס ההאשמות הישראליות מביך כל כך, עד שאפילו חוקר בארגון ההסברה HonestReporting – שנוהג להאשים ללא כל בסיס עיתונאים עזתים שהם פעילי חמאס – הודה כי אצל 102 מ-170 השמות ברשימת הצבא "הירידה בפירוט היא חדה". לדבריו, "כמעט בכל הרשימה מופיע 'פעיל צבאי בזרוע צבאית' וב-58 מ-60 השמות האחרונים אין שום תעודת זהות צבאית".

ב-49 מקרים, הראיות שמציג הצבא הן מודעות אבל שלכאורה פרסמו חמאס או הג'יהאד האסלאמי בערוצי הטלגרם שלהם, ובהן נטען שההרוגים היו חברים בארגונים האלה. אלה הראיות החזקות ביותר ב"תיקי העיתונאים", אך גם הן רחוקות מלהיות חותכות.

מבין 49 האנשים האלה, 19 מעולם לא נכללו במאגר של הוועד להגנה על עיתונאים. 21 הוסרו ממנו לאחר שנקבע שלא היו עובדי תקשורת או שמילאו תפקידי לחימה פעילים; ותשעה עדיין נכללים בו לאחר חקירה מעמיקה.

למעשה, מתוך 170 השמות ברשימה הישראלית, רק 78 מופיעים גם במאגר של CPJ, הכולל כאמור 191 שמות. ברובם המכריע של 78 המקרים האלה לא מוצגות מודעות אבל או תמונות מרשיעות. במילים אחרות, אפילו אם נקבל ללא סייג את הטענה שכל העיתונאים ב"תיקי העיתונאים" היו למעשה לוחמים, לצבא אין שום טענות נגד לפחות 113 עיתונאים נוספים שהוא הרג בעזה בשלוש השנים האחרונות.

תוצאות "תא הלגיטימציה"

האשמות הקלושות האלה הן חלק מדפוס רחב יותר. במהלך הג'נוסייד משרד ראש הממשלה נתפס מדליף "מסמכי חמאס" מזויפים לעיתון הגרמני "בילד" ולעיתון הבריטי "ג'ואיש כרוניקל", בניסיון להחליש את המחאות נגד הממשלה ולמען עסקת חטופים. ישראל נתפסה גם בזיוף האשמות בטרור נגד שישה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים בולטים – האשמות שה-CIA בדק ומצא חסרות בסיס.

ב-2018 הצבא אף המציא סיפור על קרב ליד גדר ההפרדה ביום הקטלני ביותר של צעדות השיבה – יום שבו נהרגו 60 מפגינים ונפצעו 2,771 בתוך שעות ספורות. במהלך המלחמה עם איראן, נראה שממשלת ישראל הפיצה ציטוטים ממוצאים של בכיר איראני כדי לייצר "ראיות" נגד טהראן.

בכל מקרה, טענותיה של ישראל נגד עיתונאים פלסטינים בעזה סותרות את השכל הישר. מדוע שלוחם מסוכן ומבוקש יישאר גלוי לעיני כול, ילון ברחוב, יחשוף שוב ושוב את מיקומו בעדכונים שוטפים ברשתות החברתיות, ישדר בשידור חי מול מצלמה מסביב לשעון ויחכה כמו ברווז במטווח שיצודו אותו?

ולענייננו, ב-2025 חשפנו ב"שיחה מקומית" את קיומו של צוות סודי באמ"ן בשם "תא הלגיטימציה", שמטרתו היתה, בין השאר, לאתר עיתונאים בעזה שניתן להוכיח שהם פעילי חמאס במסווה, כדי להצדיק פגיעה בהם ולנטרל ביקורת על פגיעה בעיתונאים אחרים. העובדה שפעולה מודיעינית כזאת, על כל הטכנולוגיה והמשאבים העומדים לרשותה, הניבה תוצאה מרושלת כל כך מעידה יותר על חפותם של העיתונאים מאשר על אשמתם.

בשלב זה רוב העולם כבר לא קונה את ההצגה הזאת. המבקרים שהצבא ניסה להשתיק באמצעות פרסום הרשימה החדשה השיבו שאם ישראל סבורה שכל העיתונאים העזתים קשורים לחמאס, עליה לאפשר לעיתונאים זרים להיכנס לרצועה. האיסור הישראלי חסר התקדים על כניסת עובדי תקשורת זרים לעזה, שנכנס לשנתו הרביעית, הוא כשלעצמו עדות נחרצת לכך שיש לישראל מה להסתיר.

וכדי להמחיש עוד עד כמה קשה להגן על הטענות שב"תיקי העיתונאים", דובר הצבא הישראלי התחמק בשבוע שעבר מדיון עם העיתונאי מהדי חסן – והותיר אותו להציג את טענותיו מול כיסא ריק.

מוחמד שחאדה הוא עיתונאי ופרשן פוליטי יליד עזה, חוקר עמית במועצה האירופית ליחסי חוץ. המאמר פורסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס