חברו הטוב נורה למוות. הוא נשלח למעצר ב"שדה תימן 2"
טארק הד'אלין נעצר יחד עם תושבים נוספים מאום אל-ח'יר יממה אחרי מותו של עוודה הד'אלין, והוחזק שני לילות במעצר במחנה עופר – בעוד החשוד בירי שוחרר. הוא מספר על ההשפלות וההתעללות, ועל התנאים הקשים שבהם מוחזקים העצורים

"הם כיוונו לפעילים, לאנשים שצילמו, שיכולים לעשות משהו כדי להעלות מודעות". טארק הד'אלין באום אל-ח'יר (צילום: אורן זיו)
בסיום הלווייתו של עוודה הד'אלין באום אל-ח'יר, ישב חברו הטוב טארק הד'אלין, מורה לאנגלית בן 31, שעה ארוכה ליד הקבר הטרי וסירב לעזוב. רק אחרי שכנועים רבים הוא יצא באיטיות לכיוון הקהילה. החשוד בירי, ינון לוי – שתועד יורה גם בסרטון שעוודה צילם בו את רגע המוות שלו – שוחרר כבר למחרת ממעצר, וכמה ימים לאחר מכן שוחרר גם ממעצר בית. באום אל-ח'יר, לעומת זאת, נעצרו 21 תושבים, כולל קרובי משפחה וחברים של עוודה. שלושה מהם שוחררו רק אחרי ההלוויה. טארק עצמו נעצר בלילה בין יום שלישי ליום רביעי, קצת יותר מיממה לאחר ההרג, והוחזק במעצר שתי יממות.
תיעוד מרגעיו האחרונים: עוודה אל-הד'אלין צילם את ינון לוי יורה בו למוות
בסרטון שהגיע לידי בצלם, אשר צולם על ידי עודה בעצמו, נראה לוי יורה לעברו ומיד לאחר מכן עודה מתמוטט. עודה אל-הד'אלין, פעיל זכויות אדם, תושב הכפר אום אל-ח'יר בדרום הר חברון, נהרג ב-28 ביולי מאש חיה שירה לעברו… pic.twitter.com/vyHlMbhYtH
— B'Tselem בצלם بتسيلم (@btselem) August 10, 2025
טארק נשלח עם העצורים האחרים למחנה הצבאי עופר, שנפתח אחרי 7 באוקטובר לעצורים עזתים, אך משמש גם להחזקת פלסטינים מהגדה. תנאי המעצר קשים, וכוללים אלימות, השפלות, הרעבה והיעדר תנאים סניטריים הולמים. "זה שדה תימן 2", אמר אחד העצורים מאום אל-ח'יר, וכך גם תיארו זאת עצורים עזתים ועורכי דין בכתבה שפרסמנו כאן בשנה שעברה. מי שהשגיחו על העצורים והיו אחראים על הטיפול בהם היו חיילים, לא סוהרים. "חיילים, עם מדים ומסיכות על הפנים", תיאר זאת טארק.
>> שדה תימן 2: כך הפך גם מחנה עופר למתקן עינויים
אחרי הירי בעוודה הד'אלין, החל מסע נקמה של הרשויות ומתנחלים נגד הכפר. הכניסות לאום אל-ח'יר נחסמו, והצבא פיזר את סוכת האבלים. לוי עצמו חזר להסתובב באזור הכפר, ודחפור שעבד בשביל המתנחלים קטע צינור המוביל מים לחצי מבתי אום אל-ח'יר. גופתו של עוודה הוחזקה עשרה ימים, עד יום חמישי שעבר, ואז שוחררה לקבורה. אולם למרות העובדה שהוסכם שהגישה להלוויה תהיה חופשית, בפועל הצבא והמשטרה מנעו ממי שאינו תושב הכפר להגיע אליה.
">> למרות הכיבוש, קברנו את עוודה בכפר שלו. זה מסר של סומוד"
טארק סיפר ל"שיחה מקומית" כיצד החל מסע הנקמה נגד תושבי הכפר, מיד אחרי הירי בעוודה. "הם הגיעו אחרי חצות, ופשטו על שני צידי הכפר בו זמנית, עם רחפנים והרבה ג'יפים של הצבא", סיפר טארק לאחר שחרורו בעוד ברקע נשמעים קולות הדחפור העובד באדמות הכפר. "הם חיפשו את השמות שלנו, של התשעה (שנעצרו באותו לילה; א"ז). אני חושב שהם כיוונו לפעילים, לאנשים שצילמו, שיכולים לעשות משהו כדי להעלות מודעות. עצרו אותי, את עיד, את עלי עווד ואת אחמד (קרוב משפחה של עוודה שנפצע בתקרית על ידי הדחפור; א"ז). ארבעתנו פעילים ומקושרים. הדבר הראשון שהם שאלו היה על הטלפונים שלנו".
בזמן שהחיילים חיפש אחריו בביתו, טארק היה במרכז הקהילתי של הכפר. "ניגשתי לחייל שעמד בכניסה למרכז ואמרתי לו: 'אני טארק, מחפשים אותי בצד השני, הנה התעודה שלי'. הוא שאל איפה הטלפון שלי, ונתתי לו אותו. הוא אזק אותי, כיסה את עיניי ושם אותי בג'יפ".
יחד עם טארק, נעצרו עוד שני צעירים שהיו במרכז הקהילתי. "בהתחלה הם דחסו את שלושתנו בג'יפ קטן", סיפר טארק. "בנסיעה הקצרה מהכפר לשער ההתנחלות (כרמל, הצמודה לאום אל-ח'יר; א"ז), אחד החיילים שישב מאחורינו שר: 'מוחמד מת, מוחמד מת'". השעה היתה שלוש וחצי לפנות בוקר.
העצורים נבדקו על ידי רופא בכניסה להתנחלות כרמל ואז נלקחו למחנה צבאי ליד עתניאל. "בבסיס שאלו אותי רק שתי שאלות", מספר טארק, "מה העבודה שלי, וכמה שפות אני מדבר".

מכנסיו של טארק הד'אלין, שעליהם רשם רופא צבאי את תוצאות הבדיקות שלו לאחר שנעצר (צילום: אורן זיו)
כל הזמן הזה, טארק והעצורים האחרים היו אזוקים ומכוסי עיניים. "ישבנו על האדמה. לא הרשו לנו לדבר. ניסינו ללחוש אחד לשני. היה שם חייל זקן שעשה מילואים ושמר עלינו. ביקשנו ממנו מים והוא הביא לנו. סביב 6:30 בבוקר אמרנו לו שלא אכלנו כלום, והוא הביא לכל אחד מאיתנו חתיכת לחם קטנה ואמר שזה מה שיש".
בהמשך לקחו אותם ב"טיולית" לתחנת המשטרה בגוש עציון. "עברנו את מסאפר [יטא], עברנו את קריית ארבע, פחדנו, כי בקריית ארבע יש תחנת משטרה, אז אמרנו אולי [לוקחים אותנו] לחקירה, עינויים. אחר כך הבנו שנכנסנו לתוך עציון (תחנת משטרה בגוש עציון; א"ז). עדיין היינו עם כיסוי עיניים ואזיקים. בבוקר שמו אותנו ליד הקרוואנים. היה קצת צל, אבל אחר כך במשך היום היינו בשמש".
לפני החקירה, הם נלקחו אחד אחד למה שהפלסטינים מכנים "דיבור" – שיחה לא רשמית עם שוטר בבגדים אזרחיים, כשיש במקום מצלמות שמתעדות את השיחה. "שאלו אותי מה אני עושה בחיים, איך אני קשור לעוודה. השוטר אמר לי 'יש לנו ראיות שלקחת את ה-M16 שלך וכמעט רצית לירות במתנחל אבל הצבא הגיע רגע לפני. אמרתי לו, 'אין לנו כסף לאכול ואתה חושב שיש לנו כסף לקנות M16? הצבא חיפש מיליון פעמים בכפר שלנו, אף פעם לא מצאו כלום'".
באמצע ה"דיבור" עבר במקום חוקר משטרה, שזיהה את טארק. "הוא אמר לשוטר השני, 'אני מכיר את האדם הזה, הוא בא לתחנת המשטרה הרבה פעמים, הוא תמיד מתלונן. פעם גנבו לו כבשה, פעם חתכו את העץ שלו'. אמרתי לו, 'כן, אני אדם שתמיד מנסה לבקש צדק ותמיד מגיש תלונות. אפילו עכשיו, כשאני מדבר איתך, מתקשרים אליי אנשים. אני רוצה לדעת איך להגיש תלונה על זה שחתכו את צינור המים'".
אחרי ה"דיבור", העצורים נלקחו להמתין בפינה בתחנה. בערב, החוקר שהכיר את טארק עבר לידם, והם אמרו לו שלא אכלו כל היום. "הוא אמר לשומר: 'הם בני אדם, תביא להם אוכל'", מספר טארק. "בהמשך השומר התיר לנו להתפלל, אבל אז עבר בחור גבוה ואמר: 'הנוח'בות צריכים להיות בכלא, לא מתפללים כאן בבסיס'. אף שהיינו אזוקים, הוא לקח עוד אזיקונים והידק אותם יותר חזק.
"בערב הסיעו אותנו משם. שאלנו את השוטר לאן אנחנו הולכים, והוא השיב: 'אתם תדעו'. ברגע ששמו אותנו ב'טיולית' הסרנו את הכיסוי מהעיניים. בצומת גוש עציון התפללנו שהאוטובוס יפנה ימינה ולא שמאלה, כי ימינה זה הולכים הביתה ושמאלה זה עופר. לצערנו, הם פנו שמאלה והסיעו אותנו לעופר דרך ירושלים. חלק מהעצורים ראו את ירושלים בפעם הראשונה".
"אין אפילו כוס או בקבוק כדי להתנקות"
כשהם הגיעו לעופר, התחיל הסיוט האמיתי של טארק ושאר העצורים. אחרי שהאוטובוס נעצר, הוא מספר, "נכנסו חיילים צעירים, גברים ונשים, וקיללו אותנו, 'בני זונות, מחבלים', והורו לנו לשים את הראש למטה ולא לזוז. הם הביאו כיסויי עיניים מיריעת פלסטיק, שכיסו את כל הפנים, כולל האף, ואתה נושם רק דרך הפה. הם חתכו את אזיקי הפלסטיק שהצבא שם לנו, ואזקו אותנו מאחור, וגם ברגליים, והכריחו אותנו לשבת על הקרקע בכריעה ולשים את הראש כמעט בין הרגליים, תוך כדי שדוחפים אותנו ומכים אותנו בגב. אז הגיעו עוד חיילים והתחלנו שוב לשמוע קללות.
"אחר כך לקחו אותנו אחד אחד. אתה לא רואה כלום, נתקע בדברים ממתכת, הם דוחפים אותך, אתה נופל על הקרקע, הם תופסים אותך שוב. הבנו בהמשך מאסירים בפנים שהיינו בכלא צבאי, בתוך בסיס צבאי, בגבולות בסיס עופר. נודע לי שהחזיקו שם עזתים וגם אנשים מהגדה, בעיקר מאזור בית לחם וחברון, רובם בגלל בעיות עם מתנחלים".

"אמרו לי, 'לא, לא, בשבילנו אתה לא בן אדם'". מתקן המעצר במחנה עופר (צילום: אורן זיו)
טארק נלקח לחדר, שם נדרש להתפשט לחלוטין. "נמצאים שם חיילים, נשים וגברים, לא אכפת להם. כשהתפשטתי לגמרי נתנו לי תחתונים, מכנסיים וחולצה שהריחו רע מאוד. המכנסיים היו כאלה שמתאימים לילדים, וכל הסוהרים צחקו עלי. היו שם הרבה דוברי ערבית, שקיללו אותנו. הרגשנו שזו דרך מאוד מטורפת להשפיל אותנו.
אחרי שהתלבשו בבגדי הכלא, לקחו את העצורים לחדר אחר, שם צילמו אותם וחקרו אותם חקירה קצרה. "הם שאלו אותי אם אני חמאס, פתח, אמרתי שאני לא עם אף אחד, אני בן אדם. החוקר אמר לי, 'לא, לא, בשבילנו אתה לא בן אדם'. הוא אמר לי 'אתה דאעש', בערבית. היה אפשר לשמוע את כולם מדברים וצוחקים, ואת הטלפונים מצלמים. הם לקחו את כל הניירות מהארנק שלי. היה לי כרטיס מתנדב של 'בצלם' בארנק, אם היו מוצאים אותו, הם היו מענים אותי רק בגללו".
טארק מספר שבהמשך לקחו אותם בהליכה ארוכה לתאים ברגליים אזוקות. "הרגליים מאוד צמודות, אי אפשר ללכת, נופלים כל הזמן. בסוף שמעתי דפיקות על דלתות, פתחו דלת והשליכו אותי פנימה, דחפו אותי. נפלתי, וסגרו את הדלת שוב. הורידו את האזיקים מהרגליים לפני שדחפו אותי פנימה, ואת האזיקים מהידיים הורידו דרך פתח קטן בדלת התא, תוך כדי שהם מושכים אותך, ממש מענים אותך".
את המראה הראשון שראה כשהוסר כיסוי העיניים, טארק מתקשה לשכוח. "ראיתי את כל האסירים שוכבים על הקרקע עם הידיים על הראש. כשהחיילים עזבו בירכתי את עזיז, בן דוד שלי, אח של עוודה, שנעצר ביום האירוע".
בחדר שבו שוכנים 15 אסירים, מספר טארק, "יש רק מיטות בכל מקום, וקוראן אחד. השירותים בפינה, עם מחיצה מעץ. יש כיור ואין מקלחת. אתה חייב לשתות מהכיור, ולמים יש טעם רע מאוד. הדבר הכי גרוע בשבילי היה שאין שום דבר לנקות איתו בשירותים. אין מים ואין נייר טואלט. האסירים האחרים אמרו לי להוריד את המים פעמיים, ואז לקחת מים מהאסלה כדי לנקות את עצמי. זה מטורף. אין אפילו כוס או בקבוק כדי להתנקות. כלום לא מותר בפנים, יש רק את השמיכה שלך, מזרן דק מאוד מאוד ומגבת, והם מלוכלכים, משומשים ומריחים נורא".
טארק סיפר כי במקלחות, שאליהן יוצאים מדי יום ל-15 דקות, "יש רק מים קרים, אין סבון. אמרו שכל כמה ימים מביאים קצת סבון, וכל חמישה ימים מביאים גליל נייר טואלט". לדבריו, גם אחרי המקלחת צריך ללבוש את אותם בגדים, ו"אין החלפה".
האסירים קיבלו מעט אוכל רק בבוקר ובצהריים, בלי מקורות חלבון, כפי שהעידו אסירים רבים בעבר. "ארוחת הבוקר היא גמבה, נותנים לך חתיכה קטנה עם שתי פרוסות או שני רבעי פיתה. ארוחת הצהריים היא שתי פרוסות לחם עם ריבה או גבינה לבנה. אין ארוחת ערב. רק אם אתה שומר לעצמך פרוסת פיתה, אז אתה יכול לאכול ארוחת ערב".
הוא מספר שלמד מהר מהאסירים האחרים שבכל פעם שסוהרים דופקים בדלת, "בכל זמן, בכל רגע, כולם חייבים לשכב על הרצפה ולשים את הידיים מעל הראש ואת האף על הקרקע. הרצפה מריחה כמו שתן, ואין כלים לניקוי.
"בשש בבוקר יש ספירה שבה חייבים לשבת על הברכיים. אתה חייב לענות להם 'כן, קפטן' ו'תודה רבה, קפטן'. לילה אחד, אחד האסירים רצה לבקש משהו בנימוס ובטעות אמר לחיילת 'אחות', ואז הם התחילו לצעוק. כולנו שכבנו על הקרקע והם תפסו אותו. הם אמרו לו להתקרב לדלת, והוא נאלץ לישון עם אזיקים הדוקים מאוד כל הלילה. בבוקר לקחו אותו לבידוד שלושה ימים, רק בגלל מה שאמר. בכל חדר יש מישהו שהם בוחרים שמורשה לבקש דברים. היה אחד לידי במיטה שהיו לו בעיות בקיבה ולא הרשו לו לקחת תרופות, הוא סבל מאוד".
לדברי טארק, הם חשו כי קיבלו טיפול "מיוחד" בגלל מה שקרה באום אל-ח'יר. "היו להם הוראות מלמעלה. בלילה שבו הגענו, שני חיילים עמדו בקצה המעבר בין התאים עם אזיקים ומקלות ועשו הצגה כאילו שיש כאוס באחד התאים. בבוקר שאלנו מה זה היה, ואמרו לנו שהם עושים את זה בכוונה כדי שהאסירים לא יוכלו לישון".
"לא אפשרו לנו לשמוע את כל ההליך"
הדיון בעניינם של העצורים, שבסופו שוחרר טארק בתנאים, התקיים בבית המשפט עופר הצמוד למחנה, אולם הם נכחו בו בשיחת וידאו, כפי שמקובל מאז תחילת המלחמה כלפי העצורים הפלסטינים. במקרה של טארק וחבריו, במרכז החדר שבו שהו תשעת העצורים הועמד סטנד ועליו הוצב טלפון שבאמצעותו כל אחד מעצורים דיבר בתורו עם השופט ועם עורך הדין שלהם ששהה באולם בית המשפט. השופט סירב לבקשת "שיחה מקומית" לצלם את מסך הטלפון שבו היה ניתן לראות את העצורים, מכיוון שהם נמצאים "במתקן ביטחוני".
"לקחו אותנו לתא ריק מול התא שלנו", מספר טארק. "הם השאירו אותנו שם כשכולנו אזוקים. החייל שם סטנד עם טלפון. כל מי שהשופט קרא לו בא (לעמוד מול הטלפון; א"ז) והזדהה. בסופו של דבר הדיון הסתיים (בהסכמה בין הצדדים; א"ז) וההחלטה היתה לשחרר אותנו באותו יום. הם לא אפשרו לנו לשמוע את כל ההליך".
אך גם אחרי ההחלטה לשחררם, הם הוחזקו עוד ארבע שעות. "לקחו אותנו באותה צורה שבה נכנסנו, כולל כיסוי עיניים. מחוץ לאחד ממחסומי הבידוק אפילו הידקו את האזיקים יותר חזק. אחמד צעק מכאב, כי הזרוע שלו שנפגעה מהבולדוזר היתה אזוקה מאחור. זה החמיר את מצבו".
העצורים ששוחררו הוסעו למחסום אל-ג'יב, הסמוך לעופר ונמצא בפאתי רמאללה. "הורידו אותנו, נתנו לנו שקית פלסטיק עם כל הדברים חוץ מהטלפון, שנשאר בתחנת המשטרה. אתה פוגש שם אנשים שרגילים לזה, כל הזמן משחררים שם אסירים, והם נתנו לנו טלפון להתקשר למשפחה ולהגיד שאנחנו בסדר. נתנו לנו גם מים ומישהו הציע לנו נסיעה לרמאללה, שם תיאמנו עם מישהו שייקח אותנו חזרה לכפר".
לגבי בן דודו עוודה מספר טארק: "נולדנו באותה שנה, גדלנו יחד, הלכנו לאותו בית ספר, לאותה אוניברסיטה, למדנו את אותו תחום. שנינו נהיינו מורים לאנגלית. עשינו הכל בחיים ביחד. יש לי מיליוני זיכרונות עם עוודה. אם תשאל את כולם מי החבר הכי קרוב של עוודה, זה הייתי אני. זה כאילו שאיבדתי את החצי השני שלי. וכל המעצר הזה קרה כשאני עוד מתאבל, שבור לב. זה הרס אותי לגמרי".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הטענות אינן נכונות ואינן משקפות את המציאות במתקן. צה"ל פועל בהתאם לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי, ומגן על זכויותיהם של העצורים הנמצאים במתקני המעצר שבאחריותו. לעצורים ניתן טיפול רפואי בהתאם לחוק. עם הקליטה במתקן כלל העצורים נבדקים על ידי רופא, ומתקיימים מסדרים רפואיים באופן יומי. כלל העצורים מקבלים שלוש ארוחות ביום. לכלל העצורים ניתנים מוצרי היגיינה בהתאם לצורכיהם ולמתחייב בדין. בניגוד לנטען, לא קיים מחסור בסבון ובנייר טואלט במתקן.
"הדיונים בבתי המשפט הצבאיים מתנהלים כדין וככל שבמהלך דיון מועלית טענה כלשהי של העצור הנוגעת לאופן קיומו של הדיון, בית המשפט נדרש לכך לגופו של עניין. הדיונים מתורגמים באופן סימולטני לשפה הערבית באמצעות מתורגמן.
"לצה"ל ישנם מנגנוני פיקוח שונים שנועדו לוודא שמתקני המעצר מתנהלים בהתאם להוראות צה"ל ולחוק, הכוללים פיקוח מתמשך באמצעות מצלמות מעגל סגור ופיקוח של מפקדים במתקן. נוסף למנגנונים אלה, ישנו פיקוח של מבקר רשמי חיצוני על מתקני הכליאה הקבוע בחוק, וביקורת שיפוטית. תלונות קונקרטיות בדבר התנהגות שאינה הולמת מצד הכוחות בשטח או סגל הכליאה, מועברות לבדיקת הגורמים הרלוונטיים ומטופלות בהתאם".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית

















