השנה שבה נעשה בלתי אפשרי ללמד אזרחות

פעם פעם אמרו הגששים: "מה יש לומר, כשאין מה להגיד?"

עוד יומיים, ב-13.7, ייבחנו נערות ונערי ישראל בבחינת הבגרות באזרחות לאחר שנת לימודים מיותרת ומבוזבזת.

לא ברור למשטרה אם היא צריכה להגן על מפגינים. הפגנה של "הדגלים השחורים" נגד נתניהו (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

רגע לפני כניסתם לבחינה יעמוד לו המורה לאזרחות, חבול ונבוך מול תלמידיו. הנחיות מפמ"רית האזרחות הורו לו "לעורר סקרנות, שיח, דיון מעמיק, חשיבה ביקורתית ומעורבות בקרב התלמידים" (מוזמנים לקרוא באתר המפמ"רית), אך בשיפולו מוחו הוא יזכור את גורלם של מחנכים מעולים כמו אדם ורטה ומאיר ברוכין, שפוטרו בדיוק בגלל שמילאו את ההוראות האלה.

יעמוד המורה לאזרחות מול תכניו של ספר לימוד לא-רלבנטי בעליל, ספר  שהמציאות השלטונית התרחקה ממנו שנות אור.

לא זכורה שנה שבה הוראת האזרחות היתה בלתי אפשרית כל כך כמו בשנה החולפת, שבמהלכה נסב הדיון הציבורי סביב השאלה האם בכלל יש לקיים את כללי המשחק הנהוגים במשטר דמוקרטי:

האם יש לקיים את הבטחת הבחירות לבוחר, או שמא לגיטימי לפעול הפוך ביום שאחרי?

האם על יו"ר הכנסת לציית לפסיקת בג"צ?

האם על מבקר המדינה לבקר את המדינה?

האם על המשטרה להגן על מפגינים, אנשי תקשורת ושופטים?

גם זה יש לומר על מפמ"רית האזרחות, עינת אוחיון: בשנתיים מאז כניסתה לתפקיד, היא הפקירה את מורי האזרחות ולא הנחתה אותם ולו פעם אחת כיצד לדון בכיתה בשלל הנושאים הקשורים לשחיתות השלטונית. רוב רובן של ההנחיות נגעו למבנה ולאופי של בחינת הבגרות. קודש הקודשים.

למה הדבר דומה? למורה למתמטיקה שנלקחו ממנו עקרונות בסיסיים, שאומרים לו ללמד השנה בלי שורש וחזקה, בלי פעולת הכפל, ובלי הנקודה העשרונית.

ההשתקה של מורי האזרחות היא מנת חלקה של מערכת החינוך החילונית בלבד, זו שעדיין ממשיכים לכנותה ה"ממלכתית". למערכת הזו אסור להיכנס לנושאים "שנויים במחלוקת", יש לאזן את הדעות, למורה אסור לומר את עמדותיו האישיות פן ישפיע על תלמידיו. לעומת זאת, עמיתיהם בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך החרדי אינם מהססים לומר לתלמידיהם את דעתם בכל עניין: משפט וממשל, עתיד שטחי ארץ ישראל ותחומי הדת והמדינה.

בעיני, דווקא האחרונים פועלים בצורה חינוכית נכונה, גם אם היא מנוגדת לדעותיי, ואני מעריך אותם על התמדתם. תלמידותיהם ותלמידיהם יודעים היטב לאיזו דרך ערכית מכוונים המורים שלהם, והדברים נאמרים בהלימה לדעותיהם של הוריהם. לא כך בחינוך הממלכתי. שם הסירוס העצמי גובר על אמירת המובן מאליו. המובן מאליו שלראש ממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים אין שום מנדט מוסרי לשלוח בחורות ובחורים בני 18 לשירות בצבא

תלמידינו קוראים ושומעים את החדשות. הם מכירים היטב את האפליה המובנית. הם יודעים שחוק הגיוס, שאמנם חל על כלל הציבור הישראלי, נאכף כקבוצה שלמה אך ורק על בנות ובנים חילוניים. חרדיות וחרדים, ערביות וערבים, דרוזיות ודתיות לאומיות פטורים מגיוס. הם רואים את ראש הממשלה מסדר לעצמו הטבות מס מפליגות על חשבון מיגון נגמ"שים או רכישת אפודים קרמיים לחיילים בחזית. הם עושים אחד ועוד אחד ושואלים אותנו, המורים, את השאלות הקשות.

"טוב למות בעד ארצנו?" שאלו הגששים באותו המערכון, וענו לעצמם: "מה כל כך טוב למות?!"

בוודאי שלא טוב למות, בעיקר בעבור הנהגה שלא ניתן להאמין למילה אחת מדבריה. שהרי צמד המנהיגים הפריטטיים עצמם אינם מאמינים האחד לשני בדבר.

"אם כן, מדוע בזבזתם שעות רבות ויקרות כל כך מזמן הנעורים שלנו כדי ללמד אותנו הבלים?" שואלים אותנו תלמידינו.

כאן אנחנו צריכים לשאת מבט ולהגיד: "לא בזבזנו, לא מילאנו הנחיות, לא היינו ברגים באינרציה המערכתית. הצגנו בפניכם רעיונות וכיווני פעולה שהולמים את עולם הערכים של הציבור החילוני, שאתם ומשפחותיכם הם חלק ממנו: קבלת כל אדם באשר הוא; בניית יחסי אמון ואחווה עם הציבור הערבי בישראל; אמירת אמת וביקורת עצמית מתמדת כדרך חיים; ושמירה על הסביבה שלנו בכל עת ובכל מקום."

אלה לכאורה נושאים "חיצוניים" לסוגיות האזרחות הקלאסיות, אך הן ליבת הפעולה של כל ממשל, ומכאן גם של הנגזרת החינוכית שלו.

כמחנכים עלינו לטעת בתלמידינו אומץ לעמוד מול עוולות, וכאשר העוולות הופכות גדולות ועמוקות, עלינו לעודד התלמידים להפסיק לשתף פעולה עם מחולליהן, עד ששוב תנבט בערוגותינו החמלה האנושית.

זו הדרך היחידה בה תלמידינו יראו בנו מורים ומחנכים הראויים לתוארם זה.

 הכותב הוא מורה לאזרחות