הפגנה בבית ידיעות אחרונות: חופש הביטוי או איום על חופש העיתונות?
לכל אחד צריכה להיות הזכות להפגין את דעתו. אבל מה קורה כשמפלגת השלטון היא המפגינה, היעד הוא התקשורת, ומי שמורה על הקמפיין הוא ראש ממשלה שפעם הוביל הפגנות מהמרפסת של כיכר ציון?
כותבת: גבי גולדמן
עיתונאים, עיתונאיות, תקשורת – כולנו אוהבים סיפורים פשוטים, משהו חד וחלק, שחור או לבן, אפס או אחת, טוב או רע. וזה מה שמקשה עליי עוד יותר להודות שעניין ההפגנה הלילית של הליכוד מול בית ידיעות אחרונות הוא לא סיפור פשוט, ומציף יותר שאלות מתשובות.
מצד אחד יש את עניין הדמוקרטיה וחופש הביטוי: במדינה הדמוקרטית שאנחנו שואפים להיות, כל אדם וארגון זכאי להביע את דעתו על כל דבר ועניין, כולל נגד כלי תקשורת, בכל צורה שלא תפגע באחרים, או תסית לפגיעה באחרים.
על פניו ההפגנה הזאת, במיוחד אם מנתקים אותה מההקשר הכולל, עומדת בכללי המשחק הדמוקרטי – ארגון שמפגין מול מה הוא רואה כעוול שנגרם לו. אבל מכאן זה מתחיל להסתבך, וזה קורה ברגע שזה לא סתם ארגון אלא נציגים רשמיים של מפלגת השלטון (ההפגנה אורגנה על ידי יו"ר צעירי הליכוד), שיוצאים במופגן נגד כלי תקשורת מוביל במדינה, כשבוע אחרי שראש הממשלה בעצמו ביקש/הורה לתומכיו: "תהיו גברים, תתקפו את התקשורת". על מה? לא משנה, פשוט תתקפו.
> מבית מעריב להרוגים ברהט: ללמוד סולידריות דרך הבטן
הפגנת הליכוד מחוץ לבית ידיעות אחרונות (ניר גונטז')
לכל גוף, כולל מפלגת השלטון, יש דרכים לבקר כלי תקשורת. אפשר לתחקר את הנפשות הפועלות, לחשוף את האינטרסים החבויים, להתלונן למועצת העיתונות, להתלונן במשטרה, לפתוח עיתון מתחרה. נכון, בשני צידי המערכת הפוליטית אין שיות תמימים, והניסיון לחוקק חוק נגד עיתון "ישראל היום" מחד גיסא, או מה שנתפס לעיתים כהתנכלות מכוונת לערוץ עשר מאידך גיסא, הוא הדוגמה הניצחת לכך. אבל מתוך הלהיטות שלנו העיתונאים להגן על אותו חופש ביטוי מקודש אנחנו נופלים שוב ושוב למלכודת הזיכרון הקצר ושוכחים את ההקשר.
"מאז ימי אוסלו נראה לי שלא נראתה הפגנה כזו של צעירי הליכוד", כתב בפייסבוק שלו דויד שייאן, יו"ר צעירי הליכוד שארגן את ההפגנה בבית ידיעות אחרונות. למי שצעיר מכדי לזכור, זאת אותה אוסלו שבשם ההתנגדות להסכם הקרוי על שמה, ראש הממשלה דהיום עמד על מרפסת בירושלים בזמן שמתחתיו מפגינים נופפו בכרזות עם דמותו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, במדי גסטפו. לאן זה הוביל כולנו זוכרים, אבל אני נותנת לשאיין את הקרדיט שההשוואה לאוסלו היא מקרית ולא נחשבה לעומק.
אז נכון, אף פעם לא עדיין פגעו פה פגיעה פיזית בעיתונאי. רק קצת הסיתו נגד עיתונאים בזמן המלחמה בעזה בקיץ, וקצת נגד גדעון לוי שנאלץ להסתובב עם מאבטח ואולי נגד עוד כמה. "אבל היי", יש הטוענים, "תכלס לא באמת קרה כלום". אז נכון, ההפגנה לא הייתה אלימה וסוערת ולא קראה לפגיעה פיזית ממשית באנשי העיתון, שעבדו באותו זמן שתי קומות למעלה.
אתמול אלה היו סטודנטים חנונים, אבל מי יבטיח שבפעם הבאה הם לא יהיו גברתנים חמומי מוח? או לחלופין, מי מבטיח שאי שם לא יושב איזה טינאייג'ר חובב להב"ה, מקבל השראה, כתובת ומניע, ומחליט לנקוט יוזמה עצמאית, שכמוה כבר ראינו?
יותר מהכול ההפגנה אתמול הזכירה לי את סיפור הצפרדע והמים הרותחים. צפרדע שתזרקו לסיר עם מים רותחים ישר תקפוץ החוצה ותברח (בבקשה לא לנסות את זה בבית). לעומתה, צפרדע שתכניסו לסיר עם מים שיתחממו לאט לאט, לא תרגיש איך הכל סביבה מתקרב לנקודת רתיחה, עד שכבר יהיה מאוחר מדי.
וזה מחזיר אותי לשאלות. "מהפגנה לרצח הפוליטי הבא? זה לא קצת יותר מדי?", אמר לי חבר עיתונאי אחד. לא יודעת, אני אשמח בדיעבד גם לצאת חומוס וגם לאכול כובע.
אבל בנתיים מה שתקוע לי בראש זה מה שאמר חבר עיתונאי אחר, חמש דקות אחריו: "כנראה שהרצח הפוליטי הבא יהיה של עיתונאי. ואז כולם יתנערו מאחריות ויגידו שמדובר בעשבים שוטים". ואז, שום אכילה של כובע כבר לא תעזור.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
