newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העובדות הסוציאליות נאבקות למען החברה כולה

עשרות אלפי עובדים סוציאליים יצאו השבוע למאבק על עתיד המקצוע. באוצר בינתיים מתעלמים מדרישותיהם ומציעים הצעות מבזות. העוסקות במקצוע מתארות תחושת שליחות גדולה - אך גם עומס רב מדי, חוסר הערכה ותנאי העסקה מעליבים, גם בתקופה של זינוק חד בפניות לשירותי הרווחה

מאת:

עשרות אלפי עובדים סוציאליים יצאו השבוע למאבק על עתיד המקצוע, והשביתו את כל שירותי הרווחה הציבוריים בארץ. נכון לעכשיו, במשרד האוצר לא מתייחסים לדרישות העובדים הסוציאליים ברצינות, והשביתה צפויה להימשך.

אוכלוסיית הרווחה היא האוכלוסייה הפגיעה והמוחלשת ביותר בחברה. מדובר בכל האנשים, הנשים, המשפחות, בני הנוער, הקשישים והילדים שכל המערכות הקיימות האחרות לא הצליחו לעזור להם.

עובדות סוציאליות מוחות על תנאי העסקתן והאלימות נגדן, בכיכר הבימה בתל אביב, ב-6 ביולי 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

עובדות סוציאליות מוחות על תנאי העסקתן והאלימות נגדן, בכיכר הבימה בתל אביב, ב-6 ביולי 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

המשטרה יכולה במקרה הטוב לעצור בעל אלים, אבל עובדת סוציאלית עוזרת לקורבנות של אותה זוגיות להמשיך הלאה ולצאת ממעגל של אלימות כלכלית ונפשית. השב"ס משחרר אסירים החוצה לחברה, אבל העובד הסוציאלי הוא זה שאמור להבטיח שאותו אדם לא יחזור למעגל הפשע ולבנות לו תוכנית שיקום תעסוקתי, נפשי וחברתי בתוך הקהילה.

אף אחד, כולל השר צחי הנגבי, לא אוהב לפתוח מקרר של אם חד הורית שמגדלת שלושה ילדים וגרה בדיור ציבורי ולמצוא בו רק קופסת שימורים ויוגורט. אלה הם הדברים שעמם אנחנו, אנשי המקצוע, מתמודדים מדי יום ביומו.

בהתאם למוחלשות של אוכלוסיית הרווחה, גם אנשי המקצוע שמשרתים אותה אינם זוכים להערכה. מקצוע העבודה הסוציאלית הוא אחד המקצועות שבהם העובד משקיע שעות רבות – פיזית, נפשית ומקצועית – כדי לפתח מומחיות ספציפית, כמו למשל בנושא נערות במצוקה או התמודדות עם מוגבלויות.

מנגד, מדובר במקצוע לא מתגמל כלכלית. תהליך פיתוח הידע והמיומנויות לא מפסיק לעולם, אבל תלוש המשכורת איכשהו נשאר תמיד אותו דבר. השכר החודשי של עובדת סוציאלית מתחיל ב-2,500 שקל. תעשו בעצמכם את החישוב כמה שנים צריך לעבוד במקצוע רק כדי להחזיר את שכר הלימוד.

את יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, תפסתי בבידוד בין זום לזום. עבדנו יחד לפני הרבה שנים עם נערות בשולי החברה במסגרת החצר הנשית ביפו. באותם ימים היא מצאה את עצמה בלב המאבק נגד התנהלות האיגוד, והקימה תנועה של עובדים סוציאליים אקטיביסטים בשם "עתידנו". חרמוני נבחרה לפני שנתיים ליו"ר האיגוד, והיא מתארת שנתיים של ניסיון רציני להיכנס למשא ומתן עם משרד האוצר על תנאי השכר של העובדות.

"בילינו עשרה חודשים של מחקר ועבודה אינטנסיבית בוועדת השכר שלנו. חקרנו וניתחנו את תלושי השכר של מאות עובדים, והגענו לנתונים מזעזעים, של שיטה פרימיטיבית לחישוב השכר שלנו. הלכנו והנחנו הצעה לרפורמה בשכר על שולחן האוצר. באוצר בחרו למרוח את נציגי העובדים. שנתיים ניהלנו ישיבות עם דרג לא בכיר, והיו רק דיבורים שלא הובילו לשום מקום. האיגוד הכריז בלית ברירה על סכסוך עבודה ואיים בשביתה, וגם אז לא דיברו אתנו", אומרת חרמוני.

מהניתוח שביצע איגוד העובדים הסוציאליים של 1,000 תלושי שכר של עובדות סוציאליות ברשויות המקומיות, בבתי החולים, בפנימיות, בעמותות ובמשרדי הרווחה והבריאות. מהניתוח עולה כי 75% מהעובדות הסוציאליות עובדות במשרה חלקית, בממוצע של 74% משרה, אך בפועל הן עובדות 100% משרה בשכר של 5,200 שקל בחודש ברוטו. אחרי 10 שנים במקצוע, עובדת סוציאלית מרוויחה כ-7,000 שקל בחודש, ואחרי כ-20 שנה – 7,800 שקל בחודש.

ד"ר לעבודה סוציאלית תרוויח 6,500 שקל בחודש ביומה הראשון בתפקיד. עובדת סוציאלית שמטפלת באלימות במשפחה תרוויח בהתחלה 6,900 שקל בחודש, סכום שיעלה ל-7,500 שקל בחודש אחרי עשר שנים, בהנחה שתחזיק מעמד בתפקיד. התמונה עוד יותר עגומה בתחומים כמו טיפול בקשישים, דרי רחוב או נפגעי זנות.

בנוסף, העובדות הסוציאליות שנדרשות לבצע ביקורי בית, כוננויות וקריאות פתע, וצריכות לנסוע קילומטרים רבים, מקבלות בפועל שליש מהוצאות הנסיעה. למעשה, הן מממנות את מקומות העבודה שלהן.

"אין זמן מתאים יותר"

חמישה ימים לפני המועד שנקבע לשביתה, התכנסו שבעה נציגים מהאוצר בזום כמובן, וחרמוני והצוות שלה מצאו את עצמם באמצע הרצאה על מוסריות השביתה, התזמון האומלל בעיצומו של משבר הקורונה והנזק שהעובדות הסוציאליות עושות למקצוע ולשירותי הרווחה.

לדברי חרמוני, "במקום לתת לנו תשובות או להתחיל בדיון או אפילו להתחייב על קיום של דיון, הם פסלו את שני המתווים שהצענו להם על הסף, ולא הציעו שום חלופה שתאפשר להתחיל במשא ומתן".

יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני (צילום: באדיבות האיגוד)

יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני (צילום: באדיבות האיגוד)

חרמוני מעדכנת כי באוצר התחילו היום (רביעי) את המשחק של 'יצרנו קשר עם השובתים ושמנו הצעה על השולחן'. הם מציעים לעובדות סוציאליות שעובדות בחלקיות משרה להוסיף למשרה שלהן אחוזי משרה בגובה של 400 שקל בלבד (כל אחת לפי הדירוג שלה, בממוצע 7-9 שעות), וגם ההצעה 'הנדיבה' הזאת תקפה רק עד סוף השנה, בהנחה שכל המצוקות ייעלמו עד אז וכולנו נחזור לעומס הרגיל של לפני הקורונה.

לדברי חרמוני, "זאת הצעה לא רלוונטית, מגוחכת ומעליבה, ונועדה רק כדי להוציא לתקשורת הודעה ש'שמנו הצעה על השולחן'. באותה מידה אפשר להציע לכל עובד סוציאלי לאמץ כלב. זאת לא הצעה למשא ומתן והיא אינה קשורה לאף אחת מהדרישות שלנו".

חרמוני דוחה את הביקורת על תזמון המאבק, ואומרת כי "אין זמן מתאים יותר. בצל הממשלה הזאת עוד מעט נוכל בכלל לצאת למחאה. משבר הקורונה חשף את עומק המשבר בחברה, את הפערים, ואת המקום שאליו הגיעו שירותי הרווחה בגלל מדיניות הממשלה.

"במאבק הקודם אמרו שיש גירעון, לפני שנה טענו שאין תקציב, ואז ממשלת מעבר, ואז בחירות ושוב ממשלת מעבר. תמיד יש תירוצים למה לא עכשיו. אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולות לחכות יותר".

פרט לכך, משבר הקורונה הוביל לגידול של 70% בפניות לשירותי הרווחה, וכל העובדות הסוציאליות עובדות הרבה יותר, לפעמים מסביב לשעון. בשל כך, אחת משלוש הבקשות של איגוד העובדים הסוציאליים, לצד הרפורמה בשכר, היא תוספת חד פעמית בצורה של מענק שקלי.

ומה לגבי שר הרווחה החדש, איציק שמולי? "הלב שלו במקום הנכון", אומרת חרמוני. "אני מצפה שהוא ימשיך לנקוט עמדה ברורה, וראוי שתהיה גם לוחמנית וחזקה, לטובת המאבק של העובדים הסוציאליים".

שר הרווחה איציק שמולי בטקס חילופי השרים, ב-18 במאי 2020 (צילום: שלומי כהן / פלאש90)

שר הרווחה איציק שמולי בטקס חילופי השרים, ב-18 במאי 2020 (צילום: שלומי כהן / פלאש90)

ואכן, נראה כי שר הרווחה מתנהג בינתיים כמו עובד סוציאלי בתחילת דרכו, שנקלע למשפחה עם בעיות רב-מערכתיות ויש לו בקנה תמיכה נפשית בלבד.

לפניית "שיחה מקומית" הגיב שמולי בדברים הבאים: "מחאת העובדים הסוציאליים מוצדקת מאין כמותה, ואני פועל במרץ בימים האחרונים על מנת לגבש הסכמות בין הצדדים ולהביא לפתרון. מציאות שבה ילדה שנפגעה מינית או קשיש שנוצל זקוקים לסיוע וייתקלו בדלת סגורה בלשכות הרווחה היא בלתי נסבלת. פניתי אמש לשר האוצר בבקשה לאחד כוחות, להתערב במשבר ולהביא יחד לפתרון יעיל ומהיר לסיום השביתה ולשיפור מצב העובדים הסוציאליים".

כל מה שיש לשר הרווחה להציע הוא תחנונים לשר האוצר שיישב עם נציגי העובדים? הרי מדובר באותו משרד אוצר שהתחיל את משבר הקורונה עם הצהרה שכל העובדים הסוציאליים צריכים לצאת לחל"ת, ורק אחרי מאבק ציבורי וצעקה מהשטח הממשלה החליטה להחריג את העובדים הסוציאליים ולהכיר בהם כעובדים חיוניים בתקופת משבר.

היום אין בר דעת שמעז להכחיש את נחיצותם של העובדים הסוציאליים בתקופה הזאת, לאור העלייה הדרמטית בפניות לשירותי הרווחה והגידול באלימות ובדחק הכלכלי והנפשי.

"כמה שנים בשטח מכבות את השלהבת"

כעובדת סוציאלית בעצמי, אני יכולה לומר שהמקצוע הזה מושך אליו זן מיוחד של אנשים, שבוחרים לפגוש את האוכלוסיות המוחלשות ביותר ברגעים הכי קשים שלהן בחיים, ומלווים את הסובלים ממצוקה כדי לעזור, לתמוך ולהוביל אותם למקום טוב יותר.

כדי להכין את עצמם למפגש הזה, העובדים הסוציאליים מכשירים את עצמם שנים רבות ב-14 בתי ספר לעבודה סוציאלית שמפוזרים במוסדות להשכלה גבוהה, עושים הכשרה מקצועית ומקבלים הדרכה לאורך הדרך.

כל בתי הספר לעבודה סוציאלית הצהירו שהם תומכים במאבק, וקראו לממשלה לשנות את סדר העדיפויות הציבורי ולעשות צדק עם העובדים הסוציאליים. פרופ' מונא חורי כסאברי, דיקנית בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, השתתפה בהפגנת המחאה בירושלים ואף נאמה בה.

פרופ מונא חורי כסאברי (צילום: מועתסם זייד)

פרופ מונא חורי כסאברי (צילום: מועתסם זייד)

כסאברי מספרת שרמת הסטודנטים שמגיעים ללמוד את המקצוע היא גבוהה מאוד, והם מגיעים מוכנים ערכית ואידיאולוגית, עם תחושת שליחות ומחויבות לחברה, משקיעים ולוקחים את הלימודים ברצינות רבה. לדבריה, "אני רואה את הוויכוחים בכיתה, את ההשתתפות ואת הדעות של הסטודנטים. נפתח הלב לשמוע וללמד את העובדים הסוציאליים לעתיד".

עם זאת, לדבריה, "המפגש עם המציאות בשטח מכה וכואב, וכמה שנים בעבודה עצמה מצליחות לכבות את השלהבת הזאת שאנחנו מכשירים כאן".

לדברי כסאברי, כ-600 סטודנטים לומדים בתוכנית מוסמך בעבודה סוציאלית, והיא התוכנית השנייה בגודלה לתואר שני באוניברסיטה. "הביקוש אדיר. יש גם כאלה שעושים הסבה ממקצועות אחרים. זה אומר שהעובדים הסוציאליים אוהבים את מה שהם עושים ורוצים להתקדם למען הפונים שלהם.

"יש גם מגמה ברורה של התמקצעות בקרב עובדים סוציאליים בשטח, אולי כדי לפצות על הפער בתגמול הכספי. זאת, אף שתואר שני מעלה את השכר רק ב-5%-6%. הסכם השכר הנוכחי לא משקף את הידע, הלמידה וההשקעה העצמית של העובדים הסוציאליים. השילוב הזה בין חוסר תגמול כספי, חוסר הערכה למקצוע וגם חוסר מוגנות בעבודה – זה כבר יותר מדי לשאת לשנים רבות. הגיע הזמן להעריך את העובדות הסוציאליות ואת מה שהן עושות למען החברה".

נעמה לנדאו, עובדת סוציאלית בתוכנית יתד, מכהנת בתפקיד רכזת מחוז בתוכנית בין משרדית בשיתוף הג'וינט למען צעירים בסיכון בכפיפות למשרד הרווחה. לנדאו לא חייבת לשבות – היא חברת איגוד, אבל לא עובדת במגזר הציבורי, אך היא מאמינה מאוד במהלך הזה. לדבריה, לא מדובר רק בעניין התגמול הכספי המבזה שמקבלים העובדים הסוציאליים. "השביתה מבחינתי היא קריאת השכמה לחברה הישראלית כולה", היא אומרת.

נעמה לנדאו (צילום: שירה זילברמן)

נעמה לנדאו (צילום: שירה זילברמן)

לדבריה, "זה עניין של סדר עדיפות לאומי. אנחנו לא לוקחים אחריות על האוכלוסיות המוחלשות. המדינה צריכה לקחת אחריות עליהן, כי המדיניות של הממשלה הובילה אותנו למצב הזה". לנדאו אספה "ימי הזדהות" – ימי חופש, ימי בחירה וימי הצהרה שהיא תורמת למאבק, ותשבות עד שייגמרו הימים האלה.

לדעתה של לנדאו, הסרת האחריות של המדינה על שירותי הרווחה הביאה לקריסת שירותי הרווחה הציבוריים ולהפרטה של שירותים. מבנה השכר שלא מאפשר אופק תעסוקתי ועומס לא אנושי מבריחים עובדים סוציאליים טובים לשוק הפרטי, כי שם יש פרנסה יותר טובה. "גם העובד הסוציאלי הכי מחויב וערכי לא יכול לטפל כמו שצריך במאות תיקים בו זמנית", היא אומרת.

"לפי מבנה השכר שלי", אומרת לנדאו, "אני יכולה להתקדם עד גבול מסוים בסולם המקצועי בתחום ספציפי, נגיד נערות במצוקה, ואם אני עוברת לתחום אחר מקביל אני צריכה לצבור ותק מחדש כדי לשפר את הדרגה שלי. כאילו שדוחפים אותי אחורה בסולם, ולא קדימה.

"בנוסף, עובדת עם תואר ראשון מתחילה משכר של 2,500 שקל בחודש, ואם היא עושה תואר שני, במקום לקבל העלאה בשכר מחשבים את ההעלאה כהשלמה לשכר מינימום על חשבון התואר. לא מתביישים שאנחנו מקבלות פחות משכר מינימום, וגם לוקחים לי כסף כדי להגיע למינימום. איך אפשר להתקדם משם?

"מרכיבים על זה הרבה סעיפים של ותק, תארים, התמחות – שקל פה שקל שם. הכי מזעזע הוא שכל המרכיבים האלה לא נכנסים לחישוב הזכויות הפנסיוניות שלי. זה נורמלי? לכן אני שובתת, ותומכת במאבק הזה עד הסוף".

פן פמיניסטי ברור

נטלי חילו מונייר היא עובדת סוציאלית עם ותק של 22 שנה במקצוע. יש לה תואר שני, והיא מתמחה בסדרי דין ובחוק ההגנה על חוסים. היא עובדת בלשכה לשירותי רווחה בעיר לוד. לדבריה, "בתפקיד שבחרתי יש אחריות מאוד גדולה וגורלית על חיי החוסים וחסרי הישע. אנחנו אלה שמגינים על בני האדם הכי פגיעים בחברה. התפקיד שלי הוא למעשה הביטוי הכי חי של החוק היבש".

חילו מונייר רואה במקצוע שליחות חברתית, ואומרת כי "למטופלים שלנו מגיע השירות הטוב ביותר, ולנו מגיע להיות מתוגמלים בהתאם".

נטלי חילו מונייר (צילום: באדיבות המצולמת)

נטלי חילו מונייר (צילום: באדיבות המצולמת)

חילו מונייר מספרת כי "לא הפסקתי ללמוד 20 שנה כדי לשפר את רמת התפקוד שלי, וגם כדי להתקדם מקצועית וכלכלית. קיבלתי את אות העו"ס המצטיין מטעם משרד הרווחה והכנסת. התרגשתי מאוד בטקס, וקיבלתי מענק חד-פעמי של 2,000 שקל. זה נחמד, אבל זה לא קידם אותי מבחינת שכר הוגן".

כל מי שדיברתי אתה מסכימה שבמאבק הזה יש פן פמיניסטי ברור. לדברי חילו מונייר, "זה מקצוע נשי, אין מה לעשות. יותר מ-85% ממי שעוסק בו הן נשים, ויותר מ-50% מהפונים הן נשים. אפילו אם המטופל הוא ילד או קשיש, לרוב נראה שהדמות המשמעותית בטיפול שנמצאת אתנו בקשר היא אישה.

"כמו שאנחנו, נשות המקצוע, מודרות מעמדות מפתח וקבלת החלטות, גם הלקוחות שלנו מודרות ממעגלי השפעה חברתיים ופוליטיים. לכן קל לפגוע גם בנו וגם בהן".

נארימאן הילאל סרחאן מועסקת כעובדת סוציאלית בעיריית יפיע עשר שנים. הרכב המשרה שלה הוא חצי משרה עו"ס משפחה, רבע משרה עו"ס צעירים בסיכון ורבע משרה רכזת משפחתונים. במסגרת תפקידה, היא אחראית על עשרות משפחות במצוקה, על הדרכת מטפלות ואמהות ממשפחות מרקע סוציו-אקונומי נמוך ועל טיפול בצעירים במצבי סיכון. כל התרכובת הזאת מגיעה למשרה מלאה.

סרחאן מתארת עומס רגשי ופיזי קשה ביומיום, וכצפוי היא אינה מצליחה למלא את כל המשימות האלה, ונאלצת בעיקר לכבות שריפות ולטפל במקרים דחופים. לדבריה, אחרי הגל הראשון של הקורונה חברות צוות היו צריכות להתגייס למשימה של חלוקת מזון לנזקקים, וגילו שהן לא מקבלות שום גמול על הנסיעות וביקורי הבית.

נארימאן הילאל סרחאן (צילום: באדיבות המצולמת)

נארימאן הילאל סרחאן (צילום: באדיבות המצולמת)

"חברה שלי הסתובבה חודשים עם המכונית שלה, שהפכה לחברת אריזה והובלות. היא הרימה בעצמה את כל הארגזים וחילקה. ובסוף היא לא קיבלה אפילו החזר על הנסיעות, שלא לדבר על העבודה הפיזית שעשתה", היא מספרת.

"כרכזת משפחתונים עשינו חישוב למענק החד-פעמי, ופתאום אחרי פגישה עם המטפלות שלי הבנתי שהן מקבלות סיוע חד-פעמי משמעותי, ואנחנו העובדות הסוציאליות, שעבדנו כל התקופה הזאת פי שניים, לא מקבלות כלום. זה לא הגיוני".

"מה יוריד אתכן מהעץ?" שאלתי את ענבל. "בתוך עמי אני חיה", היא אומרת. "אני יודעת מה קורה בחוץ, ואני יודעת שגם פקידי האוצר יודעים שהמאבק שלנו צודק. אני מאמינה ששר הרווחה יעשה משהו בשלב כזה או אחר.

"אני חושבת שבאוצר מבינים שאם המאבק שלנו יצליח, האחיות עומדות בתור, טכנאי הרנטגן, המטפלות, המורים. לא חסרים כאן עובדים שצריך לשפר את תנאי עבודתם. אבל אנחנו באמת נלחמות על החיים שלנו כאן.

"הדרישה השלישית שלנו, למשל, היא השקעה במוגנות. אנחנו מותקפות פיזית, מכות, ירי, שריפת משרדים ומכוניות ואיומים. המודל של איש ביטחון בפתח הוא נחמד אך לא מספיק, ואנחנו דורשות תוכנית כוללת לשיפור תנאי המוגנות שלנו, שעליה לא נוותר. אפשר להתפשר על פריסת הדרישות לכמה שנים, אבל צריך להתחיל איפשהו".

במציאות הנוכחית, של התפקוד הלקוי כמעט בכל תחום שקשור לניהול משבר הקורונה, ספק אם השביתה הזאת תגיע לסופה בקרוב. אין ספק אבל שהמאבק הזה זקוק לעובדות סוציאליות הרבה פחות נחמדות והרבה יותר בוטות ובועטות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf