הסיפוח הוא דגל שחור. אנשים הגונים לא ישתתפו בו

הסיפוח המובטח והמגובה מראש על-ידי נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, קרב ובא: ראש הממשלה בנימין נתניהו נקב במועד קרוב – 1 ביולי; שר הביטחון וראש הממשלה החליפי, בנימין גנץ, הורה לרמטכ"ל להאיץ את ההיערכות אליו; הרמטכ"ל אביב כוכבי נערך להסלמה; הרשות הפלסטינית ניתקה מגע; ומדינות שכנות ורחוקות הזהירו מיישומו. ומה אתך, החייל שיבצע בפועל את הסיפוח?

הפתרון הקל והפופולרי ביותר למתח שבין החלטות ממשלתיות, פקודות לא-ראויות וחוקי כנסת אנטי-דמוקרטיים לבין ערכים ומחויבויות דמוקרטיות הוא הציות הקונפורמי, המוחלט או הכמעט-מוחלט, הפוטר את החייל מהכרעות ומהתלבטות, ומאפשר לו להתנער מאחריות למעשיו – זה לא הוא שקיבל את ההחלטה או נתן את הפקודה, הוא רק מבצע.

החייל הצייתן גם פוטר את עצמו מהצורך להתחקות אחר משמעויות אנטי-דמוקרטיות של החוק המספח, מהצורך להתלבט בין האפשרויות השונות, ומההתמודדות עם בעיות ערכיות. הוא גם מתחמק מאחריותו לקידום הדיכוי והאפרטהייד, שמהם יסבלו אנשים שאינם משתתפים בקבלת ההחלטה לגבי חייהם. למרות הדגל השחור הגדול המתנוסס מעל הסיפוח, הפתרון "הצבאי" הנהוג ו"הקל" ביותר הוא ציות.

חיילים שומרים מול הפגנה פלסטינית נגד ההתנחלויות, ליד העיר סלפית בגדה המערבית, ב-29 במאי 2020 (צילום: נאסר אישתאיה / פלאש90)

פתרון פופולרי אחר לאי-עמידה במחויבות דמוקרטית, שבו נוקטים רבים אל מול הכיבוש בכלל ואל מול הסיפוח בפרט, הוא הפנייה לגורמי סמכות או לפרשנים מוסמכים כמו בתי המשפט, רבנים, מנהיגים או מפקדים, המאפשרים לפרט להימנע מהכרעה אישית. ההימנעות מהכרעה אישית לא נתפסת כוויתור על הזכות ועל החובה לקבל החלטות ערכיות; היא נתפסת כמתן כוח וזכות לאחר "שיודע", או למערכת השלטונית "שמכירה", להחליט במקום היחיד.

בספרו "ממלאי הפקודות", מציין יגאל עילם ש"אנשי הביצוע וממלאי הפקודות לעולם אינם כלים עיוורים בידי מנהיגיהם. נוח להם להאמין בכך או להציג כך את פני הדברים, רק כדי להתחמק מאחריות למעשים או למחדלים שבהם היו מעורבים ובביצועם אף גילו יוזמה ותושייה רבה…המנהיגות זוכה בפרסים לא על התפקיד האחראי הממשי שמילאה, כי אם על נכונותה לפטור את העם מן האחריות".

פתרון פופולרי שלישי לאי-מחויבות דמוקרטית הוא "גלות פנימית". פירוש הדבר הימנעות מלקיחת אחריות למעשי השותפים האחרים ולמעשי החברה וממחויבות לערכים הדמוקרטיים; מעין הכרזה על נתק מפעולות החברה, שמירה על "ידיים נקיות" לגבי הדברים השליליים שהאחרים לוקחים בהם חלק, ולמעשה התחמקות ממחויבות לערכים דמוקרטיים המחייבים התנגדות למעשים אלה.

פתרון קל רביעי הוא לקיחת אחריות בדיעבד – הכאה על חטא, הבעת צער, בקשת סליחה וחוזר חלילה – פתרון ה"יורים ובוכים".

במאמרו אודות התופעה, תיאר איתמר פיטובסקי הלך רוח זה של ההשתתפות במעשה שגוי ערכית ואז קבלת קרדיט על כך שאתה מודע לכך וחש ייסורי מצפון בגינו: היורה-ובוכה "משתבח בצערו ואף עושה אותו קרדום לחפור בו. זה הסובר כי עצם הכאב יש בו משום מעלה מוסרית המקנה זכות לבעליה". למרות שהתופעה זכתה לביטוי הספרותי הבולט ביותר ב"שיח לוחמים", שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים, הפתרון זמין ומאפשר מיסוך לרבים הלוקחים חלק בדיכוי אך חיים בתחושה שהם קיבלו פטור מרשימת הרעים.

המונח "סיפוח" נשמע כמו שינוי אדמיניסטרטיבי של רישום חלקי ארץ, אבל הוא שם "מכובס" להמשך הכיבוש, להגברת הדיכוי ופעמים רבות לאפרטהייד (כי הפלסטינים לא קיבלו ולא יזכו לאזרחות או לזכויות אזרח). הפקודה להשליט כללי סיפוח, דיכוי וחוקי האפרטהייד שהיא מובילה, אמורה להתנוסס כדגל שחור ולהזכיר לכל חייל וחיילת שאסור להם לקחת חלק בפשעי מלחמה – הן על-פי פקודת מטכ"ל 33.0133, הן על פי החוק הישראלי והבינלאומי – ובעיקר כי אנשים הגונים לא לוקחים חלק בפשעי מלחמה.

גם אם הרוב חומד ארץ לא לו ו"מכשיר" אותה, החלטת הרוב היא פרוצדורה חשובה במשטר דמוקרטי אך אינה מבטיחה דמוקרטיה. ההיסטוריה האנושית משופעת בהחלטות רוב אנטי-דמוקרטיות בעליל. כך, גם אם לסיפוח יש רוב בישיבת הממשלה ובמליאת הכנסת וגם אם מפקדי הצבא שקועים בהכנת תוכניות מלחמה ופקודות מבצע ייחודיות, אין לקבל ולבצע דברים אסורים.

יש דברים שאנשים הגונים לא עושים – אסור לקחת חלק בפשעי מלחמה, שהם חלק מהותי בכל סיפוח וכיבוש בן יותר מ-50 שנה. "בזכות" הכיבוש והסיפוח (החלקי עד כה) "זכינו" בפשעי מלחמה כמו:

הוצאות להורג שיטתיות ללא-משפט של אזרחים שניתן היה לאסור אותם, תחת הביטויים המכובסים "חיסולים" ו"התנקשויות"; עינויים והתעללויות שיטתיים בעת מעצרים וחקירות, שמוצגים כדליית מידע מ"אחרים" שהם, כידוע, פצצות מתקתקות; הטלת עונשים קולקטיביים על אוכלוסייה אזרחית (כי יש הסלמה, התפרעויות, התקוממויות ודרישות פלסטיניות שאינן מתאימות לנו, אדוני הארץ); והפקעת אדמות ובתים לשם הקמת התנחלויות (כי יש לנו הבטחה אלוהית ועל הדיבר העשירי – לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ […] וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ – קל לעבור אחרי שעברנו כל כך בקלות ובאופן יומיומי על הדיבר השישי – לא תרצח.

חייל/ת מה אתך? האם תיקח חלק בפשעי מלחמה? אני לא הייתי לוקח. כולי תקווה שגם את/ה.

ד"ר ישי מנוחין הוא פעיל חברתי ואיש תנועת יש גבול