ה"נס" הישראלי: כלכלה זומבית או סופר-ספרטה?

הממשלה איבדה למעשה שליטה על הוצאותיה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', במסיבת עיתונאים בירושלים, ב-11 במרץ 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

קשה להסביר את הכלכלה הישראלית של 2026. מצד אחד, מלחמה רב-זירתית שנמשכת כבר יותר משנתיים וחצי, ממשלה שאיבדה שליטה על הוצאותיה, תקציב מדינה שנפרץ שוב ושוב, עשרות אלפי עובדים שמגויסים למאות ימי מילואים ובידוד בינלאומי הולך ומעמיק. מהצד השני, בורסה שאינה מפסיקה לשבור שיאים – גם בהשוואה לבורסות מובילות אחרות במערב, ומטבע מקומי שמפגין עוצמה חריגה: השבוע ירד שער הדולר לסביבות 2.82 שקלים, רמה שלא נראתה מאז תחילת שנות ה-90.

יש מי שמפרשים את האנומליה הזאת כהבעת אמון מצד משקיעים בעולם ב"חוסנה" של הכלכלה הישראלית. אבל שיר חבר, כלכלן פוליטי שחוקר את כלכלת הכיבוש, הכלכלה הישראלית ותעשיות הביטחון, מציע להיזהר מההסבר הזה. הוא מתאר בפני "שיחה מקומית" את שיח החוסן כ"תעמולה פרו-ציונית, פרו-ישראלית", המבקשת להסביר את הנתונים באמצעות הטענה כי "זו הגאונות של היהודים שמאפשרת להם לשגשג במלחמה".

לדברי חבר, כדי להבין את הכלכלה הישראלית צריך לפרק את התמונה לגורמים: לבחון את תנועות הכסף שמזינות את הבורסה; את התמריצים שיוצרת המלחמה; ואת ההוצאות וההתחייבויות של המדינה בעשרות מיליארדי שקלים, שמוסתרות בטבלאות ובמסמכים של משרד האוצר ושתשלומן נדחה לשנים הבאות.

כבר בדצמבר 2025 תיאר חבר בראיון שנתן למגזין 972+ את ישראל כ"כלכלה זומבית" – כלכלה הנעה קדימה מכוח האינרציה, בלי להיות מודעת למשבר הפנימי שלה ולנפילתה הקרובה. נתונים רשמיים מחזקים את התזה הזאת. כך, למשל, דוח ביצוע התקציב לשנת 2024, שפרסם החשב הכללי במשרד האוצר, מראה היטב כיצד הממשלה איבדה למעשה שליטה על הוצאותיה: התקציב עודכן שלוש פעמים במהלך השנה, ובסופו של דבר היה גדול בכ-107 מיליארד שקל מהתקציב המקורי – פער של 20.8%.

מעבר לגודל ההוצאה, הדוח מצביע על בעיה עמוקה יותר: החשב הכללי כותב שיש "קושי להפריד באופן מלא בין הוצאות ישירות למימון המלחמה לבין הוצאות שוטפות הקשורות לבניין כוח והתעצמות עתידית". במילים פשוטות, המלחמה כבר אינה מופיעה בתקציב כהוצאה חד-פעמית, אלא מתערבבת בהוצאות השוטפות של המדינה. אי אפשר לומר איפה נגמרת עלות המלחמה הנוכחית, איפה נכנסת העלות השוטפת לתחזוקת המערכת הביטחונית ואיפה מתחילה ההיערכות למלחמה הבאה.

גם בשנת 2025 חרגו הוצאות המדינה בעשרות מיליארדי שקלים מהתקציב שאושר במקור. המגמה הזאת נמשכה גם לתוך 2026. ב-TheMarker דווח כי מערכת הביטחון דורשת תוספת של יותר מ-40 מיליארד שקל לתקציב 2026 רק כדי לשמר את הפעילות הצבאית הקיימת, גם ללא סבב נוסף מול איראן. לפי אותה כתבה, מערכת הביטחון מבקשת להחזיק 90–100 אלף חיילי מילואים עד סוף השנה, לעומת 40 אלף שתוקצבו במקור, וכבר מגלגלת 13 מיליארד שקל בדחיית תשלומים לספקים.

מהזווית הזאת, הכלכלה הישראלית רק נראית יציבה, ומתחת לפני השטח היא כבר מרוסקת ומגלגלת את המשברים הצפויים הלאה. אבל ישנה זווית הסתכלות נוספת – שאולי תרגיע את העובדים, הצרכנים והמשקיעים, אך צריכה לעורר דאגה עמוקה בקרב אזרחים ובני אדם – שלפיה עוד ועוד חלקים של המשק הישראלי מתארגנים סביב המלחמה עצמה. במקרה הזה, ה"חוסן" הפיננסי משקף את האפשרות המטרידה שהכלכלה הישראלית נעשית תלויה בהמשך המלחמה, באופן שהופך את חזון "מדינת סופר-ספרטה" של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, למציאות.

אפשר לראות זאת, למשל, בנתוני היצוא של טכנולוגיות נשק: ב-2024 נשבר שיא היצוא הביטחוני של ישראל זו השנה הרביעית ברציפות, והוא הסתכם ביותר מ-14.8 מיליארד דולר – עלייה של 19% לעומת השנה הקודמת. לפי משרד הביטחון, היצוא הביטחוני הישראלי יותר מהוכפל בתוך חמש שנים; יותר ממחצית העסקאות היו בהיקף של יותר מ-100 מיליון דולר; ויותר ממחצית העסקאות נחתמו עם מדינות אירופה.

ב-2025 היצוא הביטחוני של ישראל המשיך לעלות והגיע ל-19.2 מיליארד דולר, עלייה של 30% לעומת 2024. למרות שאירופה עדיין היעד המרכזי, הנתון המעניין הוא שנרשמה ירידה ביצוא לאירופה מ-54% מסך היצוא ב-2024 ל-36% ב-2025, ועלייה ביצוא למדינות הסכמי אברהם, מ-3% ב-2023 ל-15% ב-2025.

מספר החברות הוכפל תוך שנה. דוכן בתערוכת דיפנס.טק אקספו בתל אביב, ב-17 בפברואר 2026 (צילום: אורן זיו)

גם תחום המחקר והפיתוח שמובילה תעשיית ההייטק הישראלית מספר סיפור דומה: ביולי 2024 פרסם ארגון Startup Nation Central לראשונה את מפת ה"דיפנס-טק" הישראלית, שכללה יותר מ-160 חברות הפועלות בתחומי ביטחון, תעופה, חלל וביטחון פנים. פחות משנה לאחר מכן, באפריל 2025, המפה כבר כללה 312 חברות. בעדכון מאוחר יותר הופיעו בה 334 חברות פעילות – פי שניים ממספרן בשנה הקודמת. לפי נתוני הארגון, ב-2023 ירדו ההשקעות הפרטיות בדיפנס-טק הישראלי ל-69 מיליון דולר, אך ב-2024 הן זינקו ל-172 מיליון דולר – עלייה של יותר מ-100 מיליון דולר בתוך שנה.

הצד האפל של ההצלחה

עבור הישראלים, מפתה לראות בצמיחה ובשגשוג של הסטארטאפים והחברות הביטחוניות סיפור הצלחה, וייתכן שסיפור ההצלחה הזה תורם גם להמשך יכולתה של ישראל לגייס בהצלחה חוב בהנפקות אג"ח בחו"ל. אבל קשה להתעלם מהצד האפל של ההצלחה הזאת – המחיר שמשלמים הפלסטינים.

הדווחית המיוחדת של האו"ם לשטחים הפלסטיניים הכבושים, פרנצ'סקה אלבנזה, מראה בדוח שפרסמה ביולי 2025, תחת הכותרת "מכלכלה של כיבוש לכלכלה של ג'נוסייד", כיצד התעשיות הישראליות משגשגות בזכות מציאות של כיבוש, לחימה ושליטה על אוכלוסייה אזרחית. מה שעבור התעשייה והמשקיעים הוא יתרון מסחרי, מתואר בדוח כמערכת כלכלית המפיקה רווחים עצומים מפגיעה מתמשכת בזכויות אדם, ברכוש ובחיי אזרחים.

בדוח שלה מיפתה אלבנזה את המערכת שאפשרה למערך השליטה והאלימות להפוך לכוח כלכלי. לטענתה, לאחר אוקטובר 2023 עברו מערכות ותיקות של שליטה, ניצול ונישול התאמה למציאות של הרס המוני בעזה. עוד נכתב בדוח כי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי הפך ל"עמוד השדרה הכלכלי" של המדינה, וכי בין 2020 ל-2024 היתה ישראל יצואנית הנשק השמינית בגודלה בעולם. הדוח עקב אחר שורה של מגזרים – לא רק חברות נשק ותשתיות ביטחוניות, אלא גם ענקיות טכנולוגיה, בנקים, קרנות פנסיה, חברות ביטוח, אוניברסיטאות וחברות בנייה, אנרגיה, תיירות ושינוע – והראה כיצד כל אחד מהם משתלב, בדרכו, במנגנון שמחזיק את השליטה הישראלית בפלסטינים ומפיק ממנה ערך כלכלי.

על החיבור בין התעשיות האזרחיות לתעשיות הביטחוניות אפשר ללמוד מהמקרה של חברה ישראלית בשם טורבוג'ן, שפיתחה מערכות לייצור מקומי של חשמל, חום וקירור במבנים. הייעוד המקורי של המוצר היה לשימושים אזרחיים מובהקים: בנייני משרדים ומגורים, בתי מלון, בתי חולים ובתי אבות, הזקוקים לאספקת אנרגיה מקומית, רציפה ויעילה.

בסוף 2025 הודיעה טורבוג'ן על הסכם עם רפאל לפיתוח גרסה צבאית של המערכת. אותה טכנולוגיה שנועדה לספק חשמל ומיזוג לבניינים עברה הסבה לשימוש ביחידות צבאיות ובמתקנים ביטחוניים. לאחר הדיווח זינקה מניית טורבוג'ן בעשרות אחוזים.

כמה חודשים לאחר מכן פורסם ב"גלובס" כי טורבוג'ן נערכת לקלוט את פעילות אלבטק – חברה בבעלות חלקית של התעשייה האווירית, המספקת שירותים לתעשיות הביטחוניות. גם ההודעה הזאת הובילה לזינוק חד במניה. תגובת השוק מלמדת שהמשקיעים מתמחרים בחיוב את המעבר של חברה אזרחית למסלול ביטחוני.

עם זאת, חבר מזהיר שלא ניתן להסיק מכך מסקנה רחבה בנוגע לכלכלה הישראלית כולה. לטענתו, העלייה בביקוש למוצרים ביטחוניים, הזינוק במניות והכניסה של חברות אזרחיות למסלול ביטחוני אינם מעידים כי התעשייה הביטחונית מסוגלת להחליף את הכלכלה האזרחית הנשחקת. לדבריו, יצוא הנשק אינו מפצה על הירידה ביצוא האזרחי.

יצוא הנשק אינו מפצה על הירידה ביצוא האזרחי. ספינת מטען ליד נמל חיפה, ב-1 במאי 2026 (צילום: שרון לייבל / פלאש90)

חבר טוען גם כי אין לקבל כפשוטן את הודעות היח"צ של החברות הביטחוניות, ומציע לקרוא אותן בזהירות רבה יותר, מתוך הבנה כי לרוב מדובר בצבר הזמנות, מזכרי הבנות והתחייבויות עתידיות – ולא בעסקאות שהושלמו ובאספקה שכבר בוצעה. לדוגמה, כשקוראים את הודעתה של אלביט על צבר התחייבויות בהיקף של כ-28 מיליארד דולר, בעיקר ללקוחות בחו"ל, יש לזכור שבזמן המלחמה ניתנת קדימות באספקת נשק לצבא הישראלי, ובשל כך חברות דווקא מתקשות לעמוד בהתחייבויותיהן ללקוחות זרים.

בסופו של דבר, ה"נס" הכלכלי הישראלי אינו בהכרח נס. הוא עשוי להיות תוצאה של שני תהליכים המתרחשים במקביל: מצד אחד, מדינה שממשיכה להזרים כסף למלחמה, לדחות תשלומים, להרחיב את תקציב הביטחון, לצבור חובות ולגלגל את המחיר לשנים הבאות; מצד שני, משק שבו יותר ויותר חברות, משקיעים ותחומי פעילות מתרגמים את המלחמה להזדמנות עסקית. השקל החזק והבורסה הגואה אינם מוכיחים שהמשבר אינו קיים; הם רק מראים מי מצליח להרוויח ממנו – ועל חשבון מי.

השקל החזק פוגע בהכנסות של יצואנים המספקים שירותים אזרחיים ואינם נהנים מהגידול בביקוש שנוצר בעקבות המלחמה: הם משלמים משכורות בשקלים, בזמן שהכנסותיהם מתקבלות במטבע חוץ שערכו נשחק. בהקשר זה, אומר חבר, השקל החזק מעיד דווקא על כישלון של המדיניות הכלכלית. בעוד בנקים מרכזיים וממשלות בעולם משקיעים מאמצים בהורדת ערך המטבע שלהם כדי לשמור על תחרותיות היצוא – כפי שפעל בעבר גם בנק ישראל באמצעות רכישת דולרים – בישראל פשוט ויתרו, ואת התוצאות מתחילים לראות בגל הפיטורים בתעשיית ההייטק האזרחית.

השקל החזק מעיד דווקא על כישלון של המדיניות הכלכלית (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

לא רק עובדי ההייטק נפגעים מהכשלים בהתנהלותה התקציבית והכלכלית של ישראל. עלויות המלחמה הבלתי נגמרת באות על חשבון כלל האזרחים. כפי שאמרה בשבוע שעבר ל-TheMarker נגידת בנק ישראל לשעבר, קרנית פלוג, העלייה בהוצאות הביטחון "צפויה להוביל לשחיקה חדה בהוצאה האזרחית, ובראש ובראשונה בשירותים החברתיים ובהשקעות בתשתיות; ולחלופין – לעלייה תלולה נוספת ביחס החוב לתוצר, שתוביל לנטל כבד על הציבור ועל הדורות הבאים".

הפגיעה בשירותים האזרחיים אינה מפריעה לשגשוגן של החברות הביטחוניות, והתמריצים הכלכליים דוחפים יזמים אל התעשיות הביטחוניות. כך גם חברות המפתחות מוצרים שהיו יכולים לתרום לחברה כולה מעדיפות להתמקד בשוק הצבאי. החיבור בין תעשיות הטכנולוגיה המתקדמת לתעשיות הביטחוניות אולי מעניק לכלכלה הישראלית אורך נשימה, מושך השקעות ומספק תחזיות אופטימיות להמשך צמיחה. אבל השאלה אינה רק כמה זמן ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך כך, אלא איזו כלכלה – ואיזו חברה – ייווצרו כאן במציאות של מלחמה שהמשך קיומה והרחבתה מתגמלים כל כך, על חשבון השירותים האזרחיים ותוך כדי המשך הרג והשמדה בלתי פוסקים.