המלחמה שנועדה "להפיל את המשטר האיראני" רק חיזקה אותו

נתניהו מפיק רווח פוליטי מקיומה של מלחמה בלתי נגמרת. נוסעים בשדה התעופה בן גוריון במהלך מתקפת טילים מאיראן, ב-8 ביוני 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

מדיניות "החיסולים הממוקדים" הפכה לאחד הכלים המרכזיים במלחמות שישראל מנהלת, בפרט באלה האחרונות. במערכת הפוליטית והצבאית מתהדרים בחיסול בכירים בחמאס, בחזבאללה ובאיראן; כותרות העיתונים מהללות את היכולות המודיעיניות, הטכנולוגיות והמבצעיות הנדרשות לביצוע החיסולים הללו, והציבור מריע לעוצמה הצבאית.

בפועל, גם לאחר חיסול רבים ממנהיגי חמאס וחזבאללה, ארגונים אלה לא התמוטטו. באיראן הספק לגבי השפעתם האסטרטגית של החיסולים גדול אף יותר, עד שנדמה כי ישראל התמכרה ליכולת לחסל בכירים מבלי למנף זאת להישג אסטרטגי כלשהו.

מתח זה בלט במיוחד בשתי המלחמות שקדמו לזו שנפתחה כעת מול איראן: לאחר שב"מלחמת 12 הימים" ישראל "כתשה והשמידה" את יכולת שיגור הטילים של האיראנים, במלחמה השנייה איראן שיגרה כמות ניכרת של טילים לעבר ישראל ומדינות נוספות – מהלך שהרחיב את הדיון הציבורי בשאלת תרומתם של החיסולים לערעור המשטר האיראני.

אחת המטרות המוצהרות של מבצע שאגת הארי, שהחל בפברואר האחרון, היתה הפלת משטר האייתולות באיראן, לצד פגיעה ביכולתה של איראן לשגר טילים ולהשיג נשק גרעיני. כבר בתחילת המלחמה נהרגו בתקיפות המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, ובכירים נוספים, ובהם ראש הלשכה הצבאית של ח'אמנהאי, מפקד משמרות המהפכה וראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים. ההנחה היתה שפגיעה בצמרת השלטון תסייע להביא לנפילתו. אך גם אם ייפול, מי ימלא את החלל? האם קיימת באיראן אופוזיציה המסוגלת לתפוס את השלטון?

שני מאמרים שפורסמו בעיתון אל-קדס אל-ערבי מנסים להשיב על שאלות אלה. הכותב העיראקי אמין אל-מפרג'י תוהה מי שולט כיום בפועל באיראן ומה משמעות הדבר לעתידה הפוליטי של המדינה. הכותב הלבנוני ג'לבר אל-אשקר מפקפק בכוונותיו של טראמפ להחליף את המשטר, וגורס כי מטרתו לכתחילה היתה לשנות את התנהלות השלטון במידה שתאפשר לעשות איתו עסקים, בעיקר בתחום הנפט.

אל-מפרג'י מצביע על פרדוקס מרכזי בשאלת השליטה באיראן: מצד אחד, ברור שחיסול צמרת השלטון יצר ואקום מנהיגותי ומשבר ירושה, המחריפים את מאבקי השליטה הפנימיים. מצד שני, הוא טוען כי תהיה זו טעות להניח שעריפת ראש המשטר תוביל בהכרח לשינוי במדיניותה האזורית של איראן. הרפובליקה האסלאמית נשענת על מבנה תיאוקרטי מוצק ועל מוסדות עוצמתיים, ובראשם משמרות המהפכה, אשר מתפקדים כ"דיפ-סטייט". כוחם אינו מתבסס על אידאולוגיה בלבד, אלא גם על אימפריה כלכלית אדירה שנבנתה על ידי דור הוותיקים מימי מלחמת איראן-עיראק. כיום נאבק הדרג השני של משמרות המהפכה, ששרד את המתקפות, על ההנהגה בצל הסכנה להתפרצות מחודשת של המלחמה עם ארה"ב וישראל, ולנוכח החשש ממחאות מבית.

אחת המטרות המוצהרות של מבצע שאגת הארי, שהחל בפברואר האחרון, היתה הפלת משטר האייתולות באיראן. הפצצות בטהראן, ב-2 במרץ 2026 (צילום: SNN.ir)

טענתו של אל-אשקר מרחיקת לכת אף יותר: לדבריו, בניגוד לתקוות המערב ומתנגדי המשטר, המלחמה בהובלת ארה"ב וישראל השיגה למעשה את התוצאה ההפוכה: היא ריסקה לחלוטין את המחנה הרפורמיסטי-פרגמטי באיראן. מחנה זה דגל בפתיחות כלכלית למערב, בזניחת תוכנית הגרעין ובסיום ההרפתקאות הצבאיות במדינות ערב – מהלכים שרוקנו את קופת המדינה ואמללו את חיי האזרחים האיראנים. במקום לחזק את המחנה הזה, המלחמה ביצרה את כוחה של הזרוע הצבאית של משמרות המהפכה, המנהלת כלכלת רנטה המבוססת על נפט וגז, נהנית ממצבי חירום ואינה מעוניינת בפיתוח הכלכלה באופן שיהפוך אותה לפתוחה למערב.

אל-אשקר משווה בין המשטר הנוכחי באיראן לזה של ולדימיר פוטין ברוסיה: מערכת המבוססת על מלחמה מתמדת, הרחק מכל יומרה דתית או רוחנית של ממש, ושכלכלתה אינה פתוחה למסחר עם המערב – בשונה, למשל, מהכלכלה הסינית. הכותב מדגיש כי היבטים כלכליים וחברתיים אלה אינם משניים אלא מהותיים – האידאולוגיה הדתית-רוחנית של ימי ח'ומייני חלפה מזמן, וכיום למשמרות המהפכה אין יומרות אידאולוגיות יוצאות דופן. מדובר במשטר שמנסה להיאחז בשליטתו בעם בכל דרך, תוך ניסיון לפרוט על הרגשות העדתיים-שיעיים כדי להצדיק הקצאת משאבים בלתי סבירה לחימוש חזבאללה וקבוצות אחרות בעיראק ובתימן.

טראמפ רצה עסקה, נתניהו – הקרסה

גם החוקר דני ציטרינוביץ' מסכים עם הטענה שהמלחמה לא רק שלא סייעה להפיל את משטר האייתולות, אלא אף תרמה לחיזוקו. במאמר שפרסם במגזין Foreign Affairs הוא טוען כי ערב המלחמה השנייה עמד המשטר באיראן על סף "ריכוך" מסוים. המחאות הגדולות שפרצו בדצמבר 2025, לצד לחץ כלכלי כבד, הובילו למשל להקלות בחוקים הנוגעים לעטיית חיג'אב. גם בחירתו של פזשכיאן, הנחשב למתון יחסית, לנשיא היה בה משום מענה למשבר הלגיטימיות שחווה המשטר.

המחאות של דצמבר 2025 אומנם דוכאו באלימות קשה על ידי המשטר, אך לדעת הכותב המשבר הכלכלי העמוק חייב שינוי בגישתו. שינוי כזה עשוי היה לקרב את איראן, במוקדם או במאוחר, לפתיחות רבה יותר כלפי המערב או להסכם כלשהו עם ארה"ב. לולא המלחמה, הוא טוען, היורש הטבעי של ח'אמנהאי לא היה בנו מוג'תבא, אלא גורם מתון יותר. זאת מתוך הבנה אסטרטגית של בכירי המשטר כי זהו הצעד הנכון באותה נקודת זמן.

עם עלייתו של מוג'תבא ח'אמנהאי השתנתה המגמה ממתינות להקצנה: תקיפת מדינות במפרץ, סירוב למשא ומתן על סיום מהיר של המלחמה, וכמובן – חסימת מצרי הורמוז. ח'אמנהאי האב, מזכיר ציטרינוביץ', נמנע ממימוש מלא של פרויקט הנשק הגרעיני (על אף שקידם את תוכנית הגרעין); היה מוכן לנהל משא ומתן עם אובמה על הסכם גרעין, ותגובותיו לאירועים כגון מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר, ואף לתקיפות ישראליות ישירות על איראן, היו מדודות.

רבים מטילים ספק ביכולתם של הלחץ הכלכלי, הסנקציות והמחאות לשוב ולערער את יציבות המשטר. במסגרת המאמצים לסיים את המלחמה ניהל המשטר האיראני משא ומתן ישיר עם וושינגטון. אם המו"מ יחודש ויניב תוצאות, המשטר האיראני יזכה לחותמת הכשר נוספת כגורם שאפשר לקיים איתו דיפלומטיה – כלומר, ההפך מסנקציות ומבידוד בינלאומי. ייתכן שהמשטר אף יסכים לבטל כמה חוקים דתיים מחמירים במרחב הציבורי, במטרה להשתיק את הציבור ולאפשר את המשך שלטונו מבלי לבצע רפורמות עמוקות יותר.

עוד בעניין מטרות המלחמה, אל-אשקר גורס כי טראמפ מעולם לא התעניין בהפצת דמוקרטיה באיראן. מטרתו היתה לשנות את התנהלות המשטר, בדומה לאסטרטגיה שניסה לקדם בוונצואלה, כך שיהיה נוח יותר לעסקים. לדבריו, טראמפ שאף לערוף את ראש המשטר כדי להכריח את הדרג שנותר, כגון יו"ר הפרלמנט קאליבאף, לחתום על הסכם כניעה כלכלי, לנתק את איראן מההשפעה הסינית ולאפשר לארה"ב לעשות עסקים נוחים בשוק הנפט האיראני. במובן זה, הקבוצה הרפורמיסטית המתונה יותר – שבפועל נחלשה – יכולה היתה להיות שותפה מצוינת לעסקים. בשונה מארה"ב, טוען אל-אשקר, נתניהו אינו מחפש משטר איראני "נוח" שאפשר לסגור איתו עסקאות, אלא שואף לקריסה מוחלטת של המדינה, ויש לו אינטרס מובהק בהכשלת תוכנית הגרעין. כמו כן, נתניהו מפיק רווח פוליטי מקיומה של מלחמה בלתי נגמרת, המאפשרת לו לדחות את משפטו ולהסיח את תשומת לב הציבור מכישלונותיה המחפירים של ממשלתו בשנים האחרונות.

התשובה לשאלה "מי שולט באיראן" אינה מעוררת אופטימיות: אנשי משמרות המהפכה ספגו מהלומה קשה, אך עדיין אוחזים במרבית מוקדי הכוח. לעיתים מחאות אינן מצליחות להפיל משטרים לא משום שאינן נחושות מספיק, או כי עוצמתו של המשטר כה רבה, אלא דווקא משום שהמשטר סתגלני ויודע להתאים את עצמו. הוא מוכן להתגמש, להקל בנקודות מסוימות, להעמיד בחזית גורמים הנחשבים "מתונים" יותר, וכך לייצר תדמית של שינוי ולקנות שקט מהציבור מבלי לחולל שינוי אמיתי. ייתכן מאוד כי בניגוד להצהרות על הרצון להביא לשינוי המשטר האיראני, המלחמה רק האיצה את יכולת ההסתגלות שלו.

נטע איפרגן כותבת בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר