המחאות בצרפת: עשור של בוז מעמדי והתנהלות דיקטטורית
כדי להבין את מה שמתרחש בצרפת כיום יש להצליב את ההיסטוריה של המחאות עם רפורמות כלכליות וממשלתיות, ועם המענה היחיד והעקבי של מקרון: דיכוי המחאה בכל האמצעים שעומדים לרשות השלטון. כך גם נוכל להבין את גודל האיום על עתידנו
מתעלם מהאלימות המשטרתית. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, נפגש עם שוטרים במרסיי, ב-26 באוקטובר 2026 (צילום: Aurelien Morissard, פול / AP)
צחוק מתגלגל. זאת היתה תגובת מנכ"לי החברות הגדולות בצרפת כשז'אן-לוק מלנשון, המועמד לנשיאות מטעם מפלגת "צרפת הבלתי כנועה" (LFI), אמר שהדרך היחידה להימנע ממיתון היא העלאת שכר המינימום. זה קרה ב-27 באוגוסט 2026, בכנס הקיץ של ארגון המעסיקים הגדול בצרפת, MEDEF.
הצחוק הזה, כמו גם זהות הצוחקים והדברים שעוררו אותו, גרמו אפילו לערוצי המיינסטרים בצרפת לנוע באי-נוחות, לנוכח חשיפת הבוז המעמדי שבימים כתיקונם מסתתר מאחורי טיעונים נגד העלאת שכר כמו למשל צפי לפגיעה בצמיחה.
האירוע, שמזכיר ברוחו את התצלום שבו שני הגברים משחקים גולף כשמאחוריהם משתוללת שריפת ענק, כמובן אינו מה שהצית את מחאת התיכוניסטים בצרפת, אבל הוא בהחלט מזקק את הלך הרוח של האליטות הצרפתיות ושל הממשלה מטעמן.
לבוז הזה מצטרפות אינספור רפורמות שמעשירות את בעלי ההון, מעמיקות את אי-השוויון ומבהירות מדי יום עד כמה הדמוקרטיה בצרפת מתרוקנת מתוכן. הכעס והתסכול שעוררו הבוז והרפורמות התפרצו בשבת, 17 באוקטובר. הם ניכרו במספר האנשים שיצאו לרחובות (550 אלף לפי שר הפנים, 800 אלף לפי האיגודים המקצועיים) ובהרס העצום שזרע חלק קטן מהמוחים ברחבי צרפת.
מחאת התיכוניסטים החלה, בניגוד למה שנטען ברוב הפרסומים עליה, בספטמבר בטריטוריות הצרפתיות שמעבר לים, ורק אחר כך התפרצה בפרברים העניים של פריז. בהמשך הצטרפו אליה מתוך סולידריות גם תלמידים מבתי ספר מבוססים. הדרישות היו פשוטות: להקטין את מספר התלמידים בכיתה, לשפר את מבני בתי הספר, לספק ציוד לימודי בסיסי, להעסיק עוד מורים ולשנות את שיטת המיון לאוניברסיטאות. התגובה לדרישות האלה היתה ניסיון להציג את ההפגנות כ"פרוקסי" של המפלגה בראשות מלנשון. במקביל הציגה הממשלה תקציב ל-2027 שכלל, בין היתר, ביטול של 1,250 משרות הוראה.
ערן צדקיהו צדק כשטען ב"שיחה מקומית" שהקריאה הישראלית של המחאה כ"מרד מוסלמי" מחמיצה את הפערים החברתיים בין בתי הספר. עם זאת, מעבר לעיסוק הממוקד במחאת התיכוניסטים, צריך להפנות את המבט לאלימות הכלכלית שחווה צרפת כבר משנות ה-80, וביתר שאת בעשור האחרון.
כדי להבין מה התרחש ב-17 באוקטובר, ובעיקר מה האירוע הזה מלמד אותנו בעת הזאת על הסכנות של לאומנות ניאו-ליברלית בהובלת ממשלות טכנוקרטיות שבזות למעמד העובדים, צריך להצליב את ההיסטוריה של המחאות עם רפורמות כלכליות וממשלתיות, וגם עם המענה היחיד והעקבי של ממשלות הנשיא עמנואל מקרון לכל מחאה חברתית: דיכוי בכל האמצעים העומדים לרשות השלטון. כך אפשר להבין את גודל האיום על עתיד החברות שלנו, כי הדמיון לשנים שקדמו לעליית היטלר לשלטון בגרמניה, כפי שאראה בהמשך, מצמית.
הממסד מגדיר אלימות בצורה מצומצמת מאוד. רחוב בפריז, לאחר ליל מהומות, אוקטובר 2026 (צילום: אורלי נוי)
ממשלת מקרון, הקבוצות החברתיות שהיא מייצגת וערוצי התקשורת שמדבררים את המדינה אינם רוצים להכיר בהיסטוריה ובגנאולוגיה של המחאה החברתית, ובייחוד בתולדות הפגיעה ברכוש והביזה. המסר, כפי שהבהיר מקרון בהצהרה שפרסם, הוא שלהרס ולביזה אין מקור. לדידם, כל ניסיון להסביר מה עומד מאחורי הרס בתי העסק ומבני הציבור נתפס כהצדקת האלימות. הדרישות לגינוי תופסות שעות מסך רבות, בעיקר כשהמרואיינים הם נציגי איגודים מקצועיים ופוליטיקאים מהשמאל.
ספק אם יש צורך לציין שהממסד מגדיר אלימות בצורה מצומצמת מאוד. לפי ההגדרה הזאת, אלימות כוללת פגיעה ברכוש, במוסדות המדינה וכמובן בכוחות הביטחון. זאת, בזמן משמפגינים ומפגינות מאבדות עיניים וידיים וסובלות מכוויות בגפיים, אבל הפגיעות האלה זוכות לסיקור מועט, אם בכלל, ולרוב נותרות מחוץ לדיון. אף נציג של הממשלה או של כוחות הביטחון לא נדרש לגנות את האלימות המשטרתית, אף שכבר שנים ארגונים בינלאומיים חוזרים ומגנים את שיטות המשטרה הצרפתית ל"פיזור הפגנות", ובהן השימוש בכדורי ספוג וברימונים עם מטען נפץ.
בנאומו ב-18 באוקטובר אמר מקרון: "כשצפינו בתמונות האלה, כולנו שאלנו את עצמנו: מה עובר להם בראש (למי שתקפו מבני ציבור ובזזו בתי עסק; ר"מ)? איך צרפתים יכולים לעשות דבר כזה לצרפת? למה לשרוף את בניין העירייה בלימוז' ואת לשכת התיירות בליון, לפלוש לבניין העירייה במרסיי או לתקוף את מעון הנציב בבורדו? איך הם הגיעו לזה? שום דבר לא מצדיק את זה, שום דבר לא מסביר את זה, שום דבר לא מתרץ את זה".
התעלמותו של מקרון מהאלימות המשטרתית אינה מפתיעה. במרץ 2019, במהלך "הדיון הלאומי הגדול" שיזם בתגובה למחאת האפודים הצהובים, אמר הנשיא: "אל תדברו על דיכוי ועל אלימות משטרתית. מילים אלה אינן מקובלות במדינת חוק".
משאל העם האחרון
זה אולי יישמע מוזר לקוראות מהקולוניה הישראלית, אבל אזרחים ואזרחיות בצרפת, לפחות במטרופולין, רגילות שהממשלה מגיבה להתנגדויות שלהן, בייחוד אם הן נמנות עם מעמד הפועלים או מעמד הביניים ואין להן רקע של הגירה. במילים אחרות, המשמעות ההיסטורית של מחאה נרחבת בצרפת היא שהממשלה נסוגה מחקיקה שרוב העם מתנגד אליה. בעיני רבות ורבים, החוזה הזה הופר כשתוצאות משאל העם של 2005 על האמנה לכינון חוקה לאירופה נזרקו, הלכה למעשה, לפח. כך התברר מהם גבולות הדמוקרטיה הצרפתית.
הצרפתים דחו את האמנה, והיא ירדה מהפרק. אבל כפי שכתב ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, נשיא צרפת לשעבר שעמד בראש הוועידה האירופית שניסחה את החוקה, הרפורמות המוסדיות שנכללו בה "נמצאות במלואן" באמנת ליסבון. ז'יסקר ד'אסטן תמך בשני המסמכים, ולדבריו ההבדלים ביניהם היו בעיקר צורניים. עם זאת, די היה בשינוי הצורה – תיקון האמנות הקיימות במקום כינון חוקה אחת – כדי לאשרר את אמנת ליסבון בהצבעה בפרלמנט, בלי משאל עם, בפברואר 2008.
משאל העם של 2005 היה המשאל הכלל ארצי האחרון שהתקיים בצרפת נכון להיום. הסירוב לערוך משאלי עם נוספים לא מנע מאזרחיות ואזרחים למחות בחריפות נגד רפורמות שונות שלתפיסתן פגעו באורח חייהן. הראשונה בשורת המחאות הגדולות של העשור האחרון פרצה ב-2016, בתגובה לרפורמות בחוק העבודה שהנהיגה ממשלתו של הנשיא פרנסואה הולנד.
טיוטת החוק, שנודע בשם חוק אל-חומרי על שם שרת העבודה מרים אל-חומרי, כללה צעדים שמקרון, אז שר הכלכלה, ביקש לקדם, ובהם תקרה לפיצויים על פיטורים שלא כדין. שנה קודם לכן פסלה המועצה החוקתית סעיף דומה בחוק אחר שמקרון קידם. ניסיון החקיקה הוביל למחאות ענק מתמשכות. הממשלה הגיבה להן באלימות משטרתית ובהפעלת סעיף 49.3 בחוקה, שמאפשר לה להעביר חוקים בלי הצבעה. זאת בשעה שהסקרים הראו כי 60% עד 70% מהצרפתים מתנגדים לחוק, ושיעור דומה תומך במחאה נגדו.
כשמקרון נבחר לנשיאות שנה לאחר מכן, היה לו רוב מוחלט בפרלמנט. ב-2022 איבד את הרוב המוחלט, וממשלותיו נשענו על רוב יחסי בלבד. ב-2024 איבד גם את הרוב היחסי. ראשי הממשלה שמינה מאז שבו והפעילו את סעיף 49.3 כדי להעביר חוקים, בין שהחקיקה זכתה לתמיכה ציבורית ובין שלא.
ראשת הממשלה אליזבת בורן (2022–2024) הפעילה את הסעיף יותר מכל ראש ממשלה אחר מאז שהוגבל השימוש בו ב-2008. היא השתמשה בו 23 פעמים כדי להעביר שישה חוקים. רובם היו חוקי תקציב. אחד מהם עיגן את רפורמת הפנסיה, שכבר בשלב ההצעה עוררה הפגנות נרחבות ושביתות. לפי סקרים, כ-70% מהציבור בצרפת התנגדו להעלאת גיל הפנסיה. גם הגרסה הקודמת של הרפורמה, שהציגה ממשלת אדוארד פיליפ ב-2020, עברה באספה הלאומית בלי הצבעה במליאה, אבל מגפת הקורונה קטעה את הליך החקיקה. לאחר שסיימה בורן את כהונתה, מינה מקרון ארבעה ראשי ממשלה. כולם, למעט גבריאל אטאל, המשיכו למשול תוך עקיפת האספה הלאומית.
התקציבים והרפורמות האלה, בין שעברו בהצבעה כשעוד היה לממשלות מקרון רוב ובין שעברו תוך עקיפת האספה הלאומית, כללו מלכתחילה הטבות מופלגות לחברות הגדולות ולמשקי הבית המבוססים והעשירים, לצד קיצוצים בשירותים הציבוריים. בין השאר הממשלה החליפה את המס הפרוגרסיבי על הכנסות משוק ההון במס אחיד של 30%; הורידה את מס החברות מ-33% ל-25%; קיצרה מ-15 שנה לשנתיים את התקופה שבה מי שעוזב את צרפת עדיין חייב במס על רווחי ההון; הרחיבה את ההפחתות בדמי הביטוח הסוציאלי שמשלמים המעסיקים; והחליפה את מס העושר במס על נדל"ן בלבד. אף אחד מהצעדים הללו לא הביא לעלייה המובטחת בהשקעות, בצמיחה ובתעסוקה. כולם רוקנו את הקופה הציבורית של צרפת.
בסוף 2024 הקימה הסיעה הקומוניסטית בסנאט ועדת חקירה לבדיקת השימוש בסיוע הזה. עבודת הוועדה חשפה את היקף התמיכה של ממשלות מקרון בחברות – 211 מיליארד אירו ב-2023 לבדה. לא במקרה טען הסנאטור פביאן גה, שהגיש את דוח הוועדה, כי הסיוע הציבורי לחברות הוא כיום "התקציב הראשון של המדינה". בחודש שעבר, בעקבות לחצים רבים, פרסם גם משרד האוצר את אומדנו לעלות הסיוע: 166 מיליארד אירו ב-2024. לשם המחשה, הגירעון הציבורי באותה שנה עמד על 169.6 מיליארד אירו. הממשלה משתמשת בגירעון כדי להצדיק קיצוצים מסיביים בהוצאות הציבוריות בתקציב 2027, בזמן שהיא בקושי נוגעת בסיוע לחברות הגדולות.
לצד זאת, מיסוי העשירים נתקל בהתנגדות עקבית. ב-2025 אישרה האספה הלאומית הצעת חוק לקביעת מס מינימלי של 2% על הונם של מי שמחזיקים ביותר ממאה מיליון אירו. הסנאט השמרני דחה את ההצעה, והממשלה סירבה להעמיד אותה שוב להצבעה. זאת בשעה ש-86% מהציבור תמכו בה, והתמיכה חצתה מפלגות פוליטיות.
השימוש התכוף בסעיף 49.3, ההתעלמות מתוצאות הצבעות שלא תאמו את סדר היום של המקרוניסטים והחקיקה האנטי-דמוקרטית שמצמצמת את הזכות להפגין הבהירו עד כמה "המרכז הקיצוני" אינו מחבב הליכים דמוקרטיים. ועדיין, הביטוי החריף ביותר לכך היה ההתעלמות מתוצאות הבחירות. ב-2024 פיזר מקרון את האספה הלאומית והכריז על בחירות חדשות. הגוש שלו איבד גם את הרוב היחסי, וברית מפלגות השמאל זכתה במספר המושבים הגדול ביותר באספה.
לפי הנוהג הפוליטי בצרפת, היה על מקרון לתת לברית השמאל הזדמנות להרכיב ממשלה. ז'אן לוק מלנשון (צילום: Blandine Le Cain, ויקימדיה CC BY 2.0)
לפי הנוהג הפוליטי בצרפת, היה על מקרון לתת לברית השמאל הזדמנות להרכיב ממשלה. אבל לא כך היה. אחרי שנתיים שבהן ממשלותיו משלו עם רוב יחסי, כשהגיע תורן של מפלגות השמאל, נאמר לנו שהשמאל לא ניצח בבחירות (רק רוב מוחלט נחשב לניצחון. למקום הראשון אין משמעות), שהחוקה אינה מחייבת את הנשיא למנות ראש ממשלה מהגוש שזכה במספר המושבים הגבוה ביותר (נכון, אבל יש נורמות, והפוליטיקה אינה מתנהלת רק על פי החוק היבש), ושבין כה וכה אין לשמאל סיכוי למשול עם רוב יחסי, אז אין טעם לתת לו לנסות.
על בסיס הטיעונים האלה פתח מקרון במרוץ לייצוב הממשלה. סבסטיאן לקורנו, ראש הממשלה הנוכחי, הוא הניסיון השלישי והמוצלח ביותר של מקרון עד כה: מאז שמונה מחדש באוקטובר אשתקד הוא מחזיק בתפקיד. קודמו, פרנסוואה ביירו, איבד את אמון האספה הלאומית אחרי כתשעה חודשים, ולפניו נפלה ממשלתו של מישל ברנייה בהצבעת אי-אמון אחרי כשלושה חודשים.
הקמת ממשלתו של ברנייה התאפשרה בזכות ויתורים ל"איחוד הלאומי", מפלגת הימין הקיצוני של מרין לה פן. ממשלתו של לקורנו, לעומת זאת, מחזיקה בשלטון בזכות תמיכתה של המפלגה הסוציאליסטית. כפי שצפו רבים ורבות, זו היתה החוליה החלשה באיחוד השמאל. הסוציאליסטים לא זכו לגזור קופון על מה שתיארו כתרומה ליציבות הפוליטית בצרפת, אבל הצעדים האלה העניקו לימין הקיצוני עוד קצת נרמול. מקרון עצמו – שעל פי ההיסטוריון הצרפתי פייר סרנה מגלם באופן מושלם את "המרכז הקיצוני" – טען שהוא מתנגד לקיצוניים משני הצדדים. אבל הלכה למעשה העדיף את הימין הקיצוני על פני השמאל.
מילדים טובים וזורעי הרס לשמאל קיצוני
כפי שברק אובמה הכין את הקרקע לנשיאותו של דונלד טראמפ, כך מקרון והגוש שלו, בעזרתו של הולנד לפניו, הביאו את הימין הקיצוני בצרפת קרוב מאי-פעם לארמון האליזה. לאלימות המשטרתית בהפגנות היה תפקיד מרכזי בתהליך הזה.
חוקרי שיטור צרפתים רואים בדיכוי המחאות ב-2016 נקודת מפנה. לדבריהם, המשטרה זנחה אז את הניסיון להפחית את המתיחות ועברה לשיטות שהעצימו את התסכול והגבירו את החיכוך עם כוחות הביטחון. הפגנות האפודים הצהובים ב-2018 סימנו עליית מדרגה באלימות המשטרתית והחזירו לדיונים באולפנים מונח שהיה בשימוש כבר באמצע המאה ה-19: "זורעי ההרס" (בצרפתית casseurs, בתרגום מילולי "השוברים").
כפי שמציינים פיליפ בורסייה וכריסטיאן דה מונליבר, מאז מחאת האפודים הצהובים נעשה הכינוי "זורעי ההרס" נפוץ מאי-פעם ותפס מקום מרכזי בהבניית הנרטיב של מחאות. אבל גלגולו האחרון, בעקבות מחאת התיכוניסטים וההפגנות ב-17 באוקטובר, דורש תשומת לב מיוחדת.
כשמחאת התיכוניסטים הגיעה לבתי הספר בפרברים העניים של המטרופולין הצרפתי, לא עבר זמן רב עד שהחלו לקשור בין "צרפת הבלתי כנועה" להפגנות. הדיונים בנושא הפכו להאשמה רשמית ב-1 באוקטובר, כשמשרד ראש הממשלה טען שהמחאות הן "מהלך מאורגן של 'צרפת הבלתי כנועה' והפרוקסים שלה מהאולטרה-שמאל". תקשורת המיינסטרים, שרגילה לאמץ את טענות הממשלה כמו שעיתונאים בישראל מאמצים הודעות של דובר צה"ל, חזרה על ההאשמה שוב ושוב, ומרואיינים מ"צרפת הבלתי כנועה" נדרשו פעם אחר פעם להתייחס לקשר שלהם למחאות. אחרי אירועי 17 באוקטובר עלו ההאשמות מדרגה, ולדיון נכנס הכינוי "זורעי ההרס מהשמאל הקיצוני". זאת אף שהתובעת הראשית של פריז, לור בקואו, אמרה שרוב העצורים כמעט אינם מוכרים לרשויות ואינם מציגים דרישות פוליטיות.
המעבר מ"זורעי הרס" – כינוי שנעשה מאז מחאת האפודים הצהובים חלק בלתי נפרד מהשיח על מחאות שהיתה בהן אלימות – ל"זורעי הרס מהשמאל הקיצוני" אינו מקרי. קבוצות פוליטיות מהמרכז הקיצוני ומהימין על כל גווניו מנסות לעשות דמוניזציה לשמאל בכלל ול"צרפת הבלתי כנועה" בפרט. אבל יש כאן גם מהלך נוסף: אחרי שמפגינים ומפגינות מחו על כך שהתקשורת והממשלה מציגות את כולם כ"זורעי הרס", הוחלט להבחין בין מפגינים שהם "ילדים טובים" ובין "זורעי ההרס". ההבחנה הזאת מפשיטה את האלימות ממשמעותה הפוליטית ומצמצמת אותה לביטוי של עבריינות ותו לא.
מעבר לכך, ההבחנה הזאת יצרה הפרד ומשול בין מי שרק הפגינו והעלו דרישות מוצדקות ובין מי שבחרו, כחלק מהמחאה, לפגוע ברכוש – בבנקים, בסוכנויות נדל"ן, ברשתות בינלאומיות ובחברות ביטוח, ובקיצור, בסמלי הקפיטליזם. אין צורך להסכים עם מי שרואים בפגיעה ברכוש וביצירת חיכוך עם המשטרה כלי פוליטי יעיל. כן צריך להבין שגם הקבוצות הללו הן חלק מהחברה הצרפתית. הותרתן מחוץ לגדר, בלי לבחון ולו לרגע את דרישותיהן הפוליטיות או לשאול מדוע הן פועלות כך, היא מעשה של דה-פוליטיזציה.
היחס הא-פוליטי לאלימות הוביל גם לכך שאחרי 17 באוקטובר, כשהפגיעה ברכוש כללה גם מוסדות מדינה רבים ומאות עסקים קטנים, לא היה מקום לשאול מדוע הורחב מעגל המטרות. כשכל פגיעה ברכוש נופלת תחת הכותרת "אלימות" והדיון בה מסתכם בגינוי, אי אפשר לשאול מה השתנה הפעם ולמה.
לתוך הוואקום הזה נכנסה חלוקה חדשה. לצד המפגינים השלווים ו"זורעי ההרס מהשמאל הקיצוני" הופיעו עכשיו גם הבוזזים, שמוצגים כחסרי כל אג'נדה פוליטית. הגדיל לעשות ג'ורדן ברדלה, יו"ר מפלגת "האיחוד הלאומי", שאמר ב-19 באוקטובר כי "יש ברית קטלנית בין זורעי ההרס של השמאל הקיצוני מצד אחד, שמטרתם השמדת המדינה, לבין הטורפים שמגיעים מהפרברים מצד שני". גם האמירה הזאת מהדהדת את ההאשמה ש"צרפת הבלתי כנועה" אחראית לאלימות ב-17 באוקטובר. התמיכה במפלגה בקרב צעירים ובפרברים גבוהה בהשוואה למפלגות אחרות.
מי מעלה את הימין הקיצוני לשלטון?
למרות האלימות המשטרתית ב-17 באוקטובר ולמרות הצעדים האוטוריטריים שנקטה הממשלה, ובהם עוצר לילה בכמה ערים, מתוכננות מחאות נוספות וכן שביתה כללית ביום חמישי. השאלה, עם זאת, אינה רק כיצד תתפתח המחאה ואם ייענו הדרישות של התלמידים, הסטודנטים, איגודי העובדים והאזרחיות בכלל. השאלה היא גם עד כמה יצליחו להפוך את "צרפת הבלתי כנועה" לשעיר לעזאזל ולעשות דמוניזציה לשמאל, ואם המהלכים האלה יחזקו את "האיחוד הלאומי" עד כדי כך שלראשונה מאז משטר וישי תעלה לשלטון מפלגת ימין קיצוני (אף שממילא כבר קשה להבחין בינה ובין שאר גווני הימין בצרפת).
זה קריטי, כי העשור האחרון בצרפת הוא, בין היתר, ניסוי בהסתגלות לממשל אוטוריטרי. משטר כזה מדכא הפגנות באלימות, עושה דה-לגיטימציה ליריביו הפוליטיים, מעביר חוקים תוך עקיפת האספה הלאומית, מסרב להכיר בתוצאות הבחירות ומשתמש בחוקה באופן ציני. כל זאת תוך התעלמות מופגנת מהדרישות שמופנות אליו.
זה ניסוי מסוכן. בספרו "הבלתי אחראים: מי העלה את היטלר לשלטון?" (הוצאת גלימאר), ההיסטוריון הצרפתי יוהאן שאפוטו מתאר את גרמניה בשנים 1930–1933. הדמיון לצרפת של היום מצמרר. הספר ראה אור בפברואר 2025, אחרי שמקרון התעלם מתוצאות הבחירות ומינה את ראש הממשלה השני מאז שאיבד את הרוב באספה הלאומית.
העשור האחרון בצרפת הוא, בין היתר, ניסוי בהסתגלות לממשל אוטוריטרי. כרזות של עמנואל מקרון ומרין לה פן לפני הבחירות בצרפת ב-2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
שאפוטו מפרק בספר את הטענה הרווחת שהיטלר עלה לשלטון באופן דמוקרטי. הוא מראה כיצד היטלר מונה לקאנצלר דווקא כשמפלגתו היתה בדעיכה. המינוי היה תוצאה של העדפת הימין את הנאצים על פני השמאל כולו – בראש ובראשונה על פני הקומוניסטים (בצרפת של היום, "צרפת הבלתי כנועה"), אבל גם על פני הסוציאל-דמוקרטים. בעיני הימין, השמאל היה מסוכן לא פחות מהנאצים, ואולי אף יותר. מעבר לכך, ברית עם הנאצים – שעימם חלק הימין ממילא כמה ערכים מרכזיים – הבטיחה שהמדיניות הכלכלית לא תפגע בבעלי ההון ובתעשיינים הקרובים לליבו.
בין 1930 ל-1933 ניסה הימין להחזיק בשלטון, תחילה בתמיכתה השקטה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ממשלות הנשיא, מברונינג ועד שלייכר, השתמשו שוב ושוב בצווים כדי לעקוף את הרייכסטאג, משום שידעו שלא יצליחו להעביר בו חוקים. ב-16 ביולי 1930, באחד המהלכים החוקיים אך הציניים ביותר שנעשו מכוח החוקה הגרמנית, חתם הנשיא הינדנבורג על צו חירום לבקשת הקאנצלר ברונינג. כעבור יומיים ביטל הרייכסטאג את הצו, והינדנבורג פיזר את הרייכסטאג כבר באותו יום. כעבור שמונה ימים חתם הנשיא שוב על אותו צו, רק שהפעם לא היה פרלמנט שיוכל לבטל אותו. דוגמאות כאלה ממחישות מה פירוש למשול לפי החוק, גם אם מותחים אותו עד קצה גבולו, אבל בלי לגיטימציה.
שאפוטו סוקר בפירוט את הצווים ברייך, את הקואליציות של הימין עם הנאצים במדינות השונות, את הבחירות ואת פיזורי הרייכסטאג ואת הבריתות שנרקמו מאחורי הקלעים. מהסקירה עולה שבמשך שלוש שנים הורגלה גרמניה לשלטון באמצעות צווים נשיאותיים, והבחירות איבדו את משמעותן. מפלגות כמו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגדו פעם אחר פעם במצביעיהן בשם "הרע במיעוטו" כדי למנוע, לטענתן, דיקטטורה של הימין או של הנאצים. בינתיים הן אפשרו לממשלה להעביר תקציבי צנע שפגעו בעובדים והיטיבו עם בעלי ההון. כשהיטלר עלה לשלטון, המעבר לדיקטטורה נשען על שלוש שנים שבהן הדמוקרטיה הגרמנית הלכה והתרוקנה מתוכן – "הכנה ארטילרית מרשימה", בלשונו של שאפוטו.
רוויטל מדר היא עמיתת מחקר באוניברסיטה החופשית של בריסל וחוקרת אלימות מדינתית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
