"המוצ"שים הרגו את המחאה"

המחאה הפכה צפויה והממשלה למדה איך להתמודד איתה. מחאה נגד ההפיכה המשטרית בתל אביב, באפריל 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

במשך קרוב לשנתיים, עשרות אלפי ישראלים הפגינו מדי מוצאי שבת למען שחרור החטופים, אבל בסופו של דבר, אלמלא ההתערבות של הנשיא טראמפ, סביר להניח שהמלחמה היתה נמשכת. האם זה אומר שהמודל הזה של התנגדות אזרחית נכשל? האם התנגדות הזו יכולה היתה להצליח בדרכים אחרות, להשפיע ולעצור את ההרג והטבח?

>> המחאה לא מנעה את החרבת עזה, הסירוב לא התממש

כדי לענות על שאלות אלו פנינו לשני פעילים. האחת מייצגת עשייה קבוצתית מאורגנת ומתוכננת תוך חשיבה אסטרטגית. השני מייצג פעולה ישירה, אינדיבידואלית וספונטנית. שניהם מסכימים שהמחאה נכשלה, ההסברים שלהם שונים.

מיכל דויטש פעילה כבר תקופה ארוכה. היא מגיעה מרקע של אקטיביזם למען זכויות בעלי חיים, בהקשר של משבר האקלים. במהלך 2022, מיכל ושותפים נוספים, כולל מתנאל צ'כנובסקי (איתו קיבלה לאחרונה את אות זכויות האדם לשנת 2025 מהאגודה לזכויות האזרח), החלו לפעול בהנחיית מומנטום, ארגון בינלאומי שמתמחה בהכשרת אקטיביסטים. הם פעלו נגד ההפיכה המשטרית, ובנובמבר 2023 הם השיקו את תנועת "משנים כיוון", שקבעה כיעדיה האסטרטגיים המיידיים את סיום המלחמה, החזרת החטופים והחלפת הממשלה.

"משנים כיוון" מגדירה את עצמה כתנועה שמתמחה בפעולות של התנגדות לא אלימה, "נכונות להפרעה, תוך כדי הקרבה אישית והימנעות מפגיעה באחרים, על פי המורשת של מרטין לותר קינג וגנדי". "משנים כיוון" חריגה בזירת האקטיביזם הישראלית בכך שהיא מקדישה משאבים רבים לתכנון פעולות ולאסטרטגיה. הם בחרו באסטרטגיה של צעדות וחסימות, כמו חסימה של הכנסת במקום להתקבץ כרגיל במוקד ההפגנה ברחוב עזה ולהקשיב לנאומים. פעולות אלה עוררו עליהן לפעמים כעס מצד ארגונים אחרים במחאה, אבל לפי דויטש, צעדים כאלה שוברים את השגרה ומגבירים את הלחץ על המשטר.

"המחאה נכשלה, בענק", קובעת דויטש בעצב. "אם אנחנו נתונים לגחמות של טראמפ – פשיסט מטורף – כדי שהמלחמה תסתיים, אז לא הצלחנו כמחאה. אם המחאה היתה עוברת למרי אזרחי, לא היינו צריכים את טראמפ, כי המדינה פשוט לא היתה יכולה להמשיך להתנהל. הרתיח אותי שאנשים צעקו 'אין דבר יותר חשוב, כל חטוף חייב לשוב'. אם אין דבר יותר חשוב, למה אתם לא עוברים למרי אזרחי?"

"אנשים הגיעו להפגנות במוצ"ש, סימנו וי והלכו הביתה". מיכל דויטש (מתופפת במרכז) במחאה (צילום: אורי קורן)

 יונתן אשבן–לדרמן: איך את מסבירה את העובדה שהמחאה לא עברה שלב?

"אני חושבת שחייבים לבטל מוצ"שים (כלומר את ההפגנות הקבועות במוצ"ש). מעבר להתקבעות של המסרים שם, זה אפשר לאנשים לומר: אני מגיע במוצ"ש, מסמן וי, וזהו. כולם – המדינה, הממשלה, הציבור – יודעים שזה מה שקורה במוצ"ש. ואז אפשר להתכונן כי זה מאוד צפוי. היכולת להסלים חשובה מאוד במחאות, וצריך לבנות פעולות שיאפשרו הסלמה. המוצ"שים נטרלו את ההסלמה. זו היתה קטסטרופה.

"נכון שהמחאה עיכבה תהליכים. דברים היו מידרדרים הרבה יותר מהר בלעדיה, אבל היא לא עצרה אותם. ומחאה היתה יכולה לעצור אותם. היינו יכולים לעשות מרי אזרחי לשבועיים-שלושה, וככה אולי חוסכים לעצמנו שנתיים של אינסוף סבל, מצילים יותר חטופים ובטח הרבה יותר עזתים".

לי מרדכי: זה נשמע כאילו המחאה סינדלה את עצמה, למרות הצלחות טקטיות מרשימות לאורך הדרך.

"היו הצלחות טקטיות מרשימות. ליל גלנט או ספטמבר בשנה שעברה אחרי ששת החטופים שהוצאו להורג. אבל בהפיכה המשטרית אלה היו בעיקר המוצ"שים שסנדלו אותנו. ממש לפני 7 באוקטובר היתה תחושה שדברים זזים, שאנחנו מתקדמים להסלמה. המסרים התרחבו – הרבה יותר חמלה, יותר אנשים נפתחו למסרים שמאלניים יותר, גם לכיבוש. ואז הגיע 7 באוקטובר וכולם לקחו עשרים צעדים אחורה.

"אחרי 7 באוקטובר, החיבור בין המוצ"שים לבין זה שנתנו למשפחות החטופים להוביל את המאבק היה הרסני. צריך להבדיל בין התמיכה הרגשית שמגיעה למשפחות לבין ההחלטה לתת להם לארגן את המחאה. אלו שני דברים שונים לחלוטין. נתנו לאנשים שלא מבינים במאבק להוביל אותו. אלה אנשים שיש להם המון מה להפסיד מהתנגדות לממשלה, וזה גרם לכך שחלק מהמסרים הלכו לאיבוד. עניין החטופים כואב והוא וטראומה לאומית, אבל איבדנו את התחושה שגם אנחנו יכולים להיפגע ממה שקורה פה. זו תחושה נחוצה כדי להוציא אנשים מהבית לפעילות. זה פגע בנחישות ולא אפשר חשיבה מעמיקה על טקטיקות, לא אפשר להרחיב את המסרים, ובסוף זה גם לא עשה טוב למשפחות החטופים".

יא"ל: איך בעצם מייצרים מצב שבו החברה מבינה שקורה משהו שמכריח מרי אזרחי, כלומר שהמדינה מבצעת זוועות בעזה שחייבים לעצור?

"שום ידע לא יעזור אם אין חינוך לחמלה בסיסית. מבחינת החינוך בחברה הישראלית, המאבק הזה כשל, וגם אנחנו נכשלנו. הצלחנו קצת לטפטף את המסרים האלה (בעזה נעשות זוועות; יא"ל ול"מ), אבל אם אין רגש חמלה, הידע לא יכול לחלחל".

דויטש מאמינה שהחברה הישראלית לא הצליחה לפתח חמלה כלפי הפלסטינים משום שהתקשורת הסתירה את ההשמדה בעזה. "מונעים מאיתנו לראות את האלימות הישראלית", אומרת דויטש. "אם הרבה אנשים היו רואים אותה, הם היו מרגישים אחרת. הרבה אנשים או שאינם מודעים לאלימות, או שאינם מצליחים לתפוס את ההיקפים והזוועות שלה. אם רוצים לפתח מחדש חמלה, התקשורת היא הגורם המרכזי".

לא הצלחנו להסביר שהמדורות לא עובדות. מחאה בקפלן, יולי 2023 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

ל"מ: את מדברת על אי–אלימות ועל חמלה גם כערכים, אבל גם ככלים טקטיים שאפשר להשתמש בהם במחאה. איך בדיוק?

"יש אי-אלימות במובן הערכי, העמוק, אהימסה (Ahimsa), במונחים של גנדי; ויש אי-אלימות טקטית, כלומר איך אני דואג שמה שאני עושה עכשיו ייתפס על ידי הציבור כלא אלים. התמונה שאתה רוצה לייצר בהתנגדות לא אלימה היא של חמלה גם כלפי מי שמדכא אותך, כי אתה מבין שגם הוא קורבן של המערכת. נגיד, הקריאה Black Lives Matter הדגישה שחיי השחורים חשובים, בעוד הקריאה Fuck the Police מעבירה מסר אחר. אף ששתי הגישות נכונות בסיטואציה, לקריאה Fuck the police אנשים יכולים להתנגד כי יש גם דברים חשובים שהמשטרה עושה. אבל אם צועקים Black Lives Matter, יוצרים מצב שמי מתנגד לה הוא הזוי. כל הזמן צריך לחשוב איך אתה מצייר את העמדה של הצד השני כלא לגיטימית, ובזה אי-אלימות מאוד עוזרת".

יא"ל: יש לך דוגמה רלוונטית לאי–אלימות טקטית כזו?

"היה סירוב לדבר על ההתנגדות שלנו למדורות ועל הנזק שהן עושות. נוסף לעמדה הסביבתית שלנו נגד זה, מחקרים מראים שמדורות נתפסות כאלימות והן מפחידות ומרחיקות אפילו קהל שתומך במחאות. הסירוב לחשוב על הערך במדורות ועל ההשלכות שלהן מגיע בדרך כלל מאנשים שבאים למחאה עם רקע יותר צבאי או ממקום של פריקת תסכול, ופחות ממקום של נכונות לבחון לעומק טקטיקות במונחים של אי-אלימות.

"דוגמה טובה לכך היא 'ישיבה בלבן' (הכוונה למפגינות שישבו בבגדים לבנים מול הכנסת או משרד הביטחון) , שבה היו מסרים שמאוד קשה להתנגד אליהם כמו 'ילד זה ילד', 'מזון לכולם', דברים שאדם שמתנגד אליהם נראה הזוי. פעם אחת התעקשו להכניס שלט על ג'נוסייד ואז 95% מהזמן במפגן הזה, שעשיתי לו 'פיס-קיפינג' (נוכחות של סדרנים כדי למנוע עימות בין מפגינים לקהל; יא"ל ול"מ), התבזבז על להוריד את סף האלימות סביב השלט הזה, או להסב את תשומת הלב מהשלט הזה לשלטים אחרים עם מסרים חיוביים. אין ספק שחשוב לדבר על הג'נוסייד, אבל בכל אירוע חשוב להבין מה המטרה. האם קריטי לי שהאנשים ברחוב יסכימו שיש ג'נוסייד, או שצריך לעבוד על השלב הכי בסיסי של חמלה ולהזכיר לאנשים שלכל ילד מגיע לחיות?"

***

אנדריי, המוכר יותר בכינויו המקוון אנדריי X, מייצג גישה אחרת. הוא התבלט בשנים האחרונות בסצנה המקומית עם למעלה מחצי מיליון עוקבים ברשתות החברתיות (בעיקר באינסטגרם, אבל גם ב-X ובטיקטוק). עם זאת, הוא פחות מוכר לקהל הישראלי. להערכתו, כ-97% מהחשיפה שלו ברשתות היא מחוץ לארץ, עם עוקבים רבים באירופה, בארה"ב ובמדינות ערב.

אנדריי נולד וגדל בסנט פטרסבורג, למד בבריטניה, ובין לבין הספיק גם לבלות שנה במנזר בודהיסטי בסין. לישראל הוא הגיע כחלק מחופשה בתחילת 2022, בדיוק בזמן שפרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה. "הפלישה הפכה לחלוטין את העולם שלי. זו הנקודה שבה התחלתי לכתוב הרבה", הוא מספר. הוא צפה מרחוק בהגבלות הקשות של פוטין על החברה האזרחית הרוסית והחליט שלא לחזור.

ברוסיה כבר הייתי בכלא. אנדריי X (צילום: עומרי ערן ורדי / אקטיבסטילס)

"אם הייתי רוצה להישאר ברוסיה, הייתי צריך לשתוק. ואני לא מצליח", הוא משחזר. ישראל נראתה לו יעד הגירה קל, ואכן תוך שלושה חודשים קיבל אזרחות והפך לישראלי רשמית. אף שלא ידע כמעט דבר על ישראל ופלסטין, הוא הרגיש הכרח להבין לאן הגיע. "התחלתי לקרוא ספרים, ללכת למקומות, הסתובבתי הרבה ודיברתי עם אנשים – ישראלים, פלסטינים, חיילים, רבנים, נוצרים, מוסלמים", הוא מתאר את התהליך. "ככל שלמדתי יותר, הזדעזעתי יותר מהמציאות הנוכחית ומהתשתיות שעליה היא בנויה".

החיבור לאקטיביסטים אחרים הוביל את אנדריי לעשיה פוליטית משמעותית יותר. "כבר חשבתי לעזוב, אבל אז התחלתי למצוא דברים לעשות" הוא מספר. "יחד עם חברים יצרנו מגזין שבו ניסינו לדבר על הכיבוש עם דוברי רוסית. כשהגעתי לכאן, כל מה שמצאתי ברוסית היה ממש פשיסטי. החלטנו שצריך לתקן את זה ולייצר תוכן שונה ברוסית".

במקביל החל להיות מעורב בנוכחות מגינה בגדה המערבית. "הייתי עד שם להתקפות מתנחלים יומיומיות, ארבע-חמש פעמים ביום. לפעמים יותר אלימות, לפעמים סתם פלישות שבהן המתנחלים מגיעים ויושבים בתוך הכפר", הוא מספר. "צילמתי הכל, ואז ראיתי שאף אחד בחוץ לא נחשף לזה. התחלתי לערוך ולהפיץ את הסרטונים האלו, והם הפכו ויראליים. הרגשתי מאוד מוזר כי חוויתי דבר מזעזע, ועכשיו אני צריך לצלם ולערוך ולהתאים את התוכן לקהל מערבי במטרה להציג את מה שקורה בגדה המערבית. לא לקהל הרגיל של מגיני זכויות אדם ואקטיביסטים, אלא לאנשים אקראיים באינטרנט, כמו בני נוער שמסתכלים בטיקטוק באמריקה. אני מקווה שאחרי שיצפו בי, הם ילמדו יותר ויעשו משהו".

ל"מ: איך ההשוואה בין אקטיביזם פה לאקטיביזם ברוסיה?

"אי אפשר לעשות את מה שאני עושה ברוסיה. שם הייתי יושב מזמן בכלא כי רוסיה היא דיקטטורה פשיסטית קלאסית, שבה אם אתה עובר גבול מסוים, אתה הולך לכלא. כאן זה מבוסס על הדם שלך. אם אתה יהודי, הכול טוב. אם אתה פלסטיני, fuck you. אם אתה יהודי, יש לך כאן יותר חופש פוליטי מאשר ברוב המדינות באירופה ובטח בארה"ב. כמות הדברים שיהודים יכולים לעשות בלי תגובה היא מטורפת. ולכן האסירים הפוליטיים היהודים היחידים שישבו בכלא בשנים האחרונות הם סרבני גיוס. יש לי הרבה חברים כאלו וזו חוויה מזעזעת, אבל ביחס למדינות אחרות, גם הזמן שהם יושבים (בכלא; יא"ל ול"מ) כל כך קצר, עד שזה מצחיק".

יא"ל: איך זה משפיע על אקטיביזם מקומי?

"אני חושב שהעובדה שישראל כל כך מתירנית מבחינת אי-הסכמה פוליטית גורמת להרבה אנשים להיתקע ברוטינה, לומר שהם מגיעים לקפלן מדי שבוע וזה האקטיביזם שלהם. זו בדיוק הבעיה. העובדה שאפשר להפגין כאן מדי שבוע מאפשרת להרבה אנשים לעשות רק את זה. ברוסיה אי אפשר להפגין, אז אנשים פונים למחאות רדיקליות יותר, כולל התנגדות אלימה פעילה, וזה בכלל לא הכיוון של ישראלים יהודים.

הרגע היחידי שבו הממשלה נבהלה. מחאה בתל אביב בעקבות פיטורי גלנט, ב-5 בנובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

"הפגנות צריכות להיות איום. אם הממשלה לא עושה מה שאנחנו רוצים ואנחנו לא משבשים, זה מחליש את המחאה כי האיום המקורי לא מומש. אז אולי נחמד לצאת להפגין וליצור קשרים, אבל עיקר המחאה – דרישה של משהו והניסיון לגרום לו לקרות – הולך לאיבוד. בתחילת ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית היתה תחושה של הסלמה שהגיעה לשיא בליל גלנט. היא תפסה את הממשלה לא מוכנה, והיא לא ידעה איך להתמודד איתה. אבל הממשלה למדה להשתלט על מחאות תוך חמש דקות. מאז המחאה מתה. מרשים שתנועת המחאה מוציאה עשרות אלפי אנשים לרחוב מדי שבוע, אבל היא חייבת להתקדם לאנשהו.

"המדינה יוצרת חזות כוזבת, כאילו אפשר להתנגד, אבל ההתנגדות לא מערערת את המערכת. זה לא רק עניין ישראלי. בכל העולם, מחאות עברו ביות. לפני מאה שנה מחאה היתה איום עצום על המערכת. אבל היום, עם התרבות של אי-אלימות, אי אפשר להצית פח אשפה בלי שקבוצת מפגינים תקפוץ ותגיד 'לא, לא, ככה לא עושים דברים'. ההפגנות הן לא איום. זה כמעט פסטיבל שבועי. אנשים באים להיראות, להסתובב. וזה קורה בכל רחבי העולם".

ל"מ: ואיך אתה מנסה להתנגד לביות הזה?

"אני בעיקר שומר על אופי ספונטני. אם קורה משהו בכפר סמוך, אני יכול לעזוב הכול, ללכת לשם ולהגיב".

אנדריי נותן כדוגמה את הביקור שלו בנקודת התצפית בשדרות על עזה. הוא הגיע לשם במקרה, בעצת חבר. "כשהגעתי לשם, נהייתי כמעט חולה פיזית מהאנשים שעולים לשם, מכניסים מטבע של חמישה שקלים למשקפת ומתבוננים בהפצצות על עזה ששומעים כל חמש דקות. ניסיתי להקליט סרטון, אבל זה עבד כי לא היו לי מילים. ביקשתי מחברה שלי סטיקר של Free Palestine, צילמתי את עצמי מדביק אותו. הקלטתי כמה מילים, ערכתי הכול בטלפון בדרך חזרה, העליתי את הסרטון למדיה החברתית ושכחתי מהתקרית הזו לחלוטין. עד שכמה ימים אחר כך חטפו אותי באמצע תל אביב אנשי ביטחון במדים אזרחיים וזרקו אותי לרכב שלהם. לא תכננתי מראש, דבר הוביל לדבר ובסוף מצאתי את עצמי מבלה ארבעה ימים בכלא שקמה באשקלון".

יא"ל: אתה חושב שהספונטניות הזו יעילה? שככה משיגים שינוי?

"כל אחד צריך לעשות את מה שהוא טוב בו. צריך לעשות הכול ולראות מה עובד, כי כרגע נראה ששום דבר לא עובד. אנחנו כבר שנתיים דופקים את הראש בקיר, בזמן שואה מודרנית, ושום דבר לא קורה. אבל דברים כאלה לוקחים זמן. כשאני עושה משהו במדיה החברתית, יש לזה כמובן השפעה מיידית – אנשים צופים בזה, לומדים – אבל אני לא באמת יודע מה תהיה ההשפעה העמוקה יותר שאני מקווה שתתרחש. אולי כל מה שאני עושה חסר טעם, ואולי אדם אחד, איפשהו, יראה את זה, יקבל השראה להתחיל משהו נפלא, וזה מה שישנה את העולם".