המאבק המזוין הפלסטיני לא הצליח. האם זה אומר שהוא מיותר?
הסופר הפלסטיני מאג'ד כיאלי פרסם ספר הקובע שהמאבק הלאומי המזוין נכשל ורק הזיק לפלסטינים. הכותב הפלסטיני עבדו אל-אסדי הסכים אתו שהמאבק החמוש לא השיג את מטרותיו, אבל לעצם קיומו היתה חשיבות. עצם הוויכוח מלמד על שינוי
המאבק המזוין לא הצליח לשחרר אפילו ס"מ מאדמת פלסטין. פעילי חמאס באירוע לציון יום השנה להקמת הארגון ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)
על סמליהן של תנועות חמאס ופתח, שני הגורמים החשובים ביותר בהנהגת המאבק הלאומי הפלסטיני, מתנוססים כלי נשק – חרב ורובה, בהתאמה. אין זה מקרה: בעבור השתיים, ובעבור כמעט כל יתר פלגי התנועה הלאומית הפלסטינית, הנשק הוא מטפורה רבת־עוצמה למאבק הלאומי בכללותו.
הזיקה ההדוקה בין הפעלת כוח צבאי לבין מטרות פוליטיות ואידיאולוגיות היא כמובן אינה המצאה פלסטינית, וקשה לחשוב על תנועה לאומית בהיסטוריה שלא השתמשה לאורך תולדותיה בכוח צבאי. אולם בעת האחרונה ניטש פולמוס חריף בשיח הציבורי הפלסטיני לגבי הלגיטימיות והאפקטיביות של שימוש בכוח צבאי במסגרת המאבק להגדרה עצמית. מצד אחד עומדים מי שטוענים שהשימוש בנשק נכשל כישלון חרוץ בהשגת המטרות של התנועה הלאומית הפלסטינית, ומצד שני יש מי שטוענים שלמרות שהמאבק הצבאי לא הביא לסיום הכיבוש הישראלי, עדיין נודעת לו חשיבות.
התזה הראשונה עומדת במרכז ספרו של איש הציבור והסופר הפלסטיני מאג'ד כיאלי, פולמוס הנשק: דיון ביקורתי בהתנסות הצבאית הפלסטינית (ביירות, 2020). בתור איש תנועת פתח ואחד ממובילי המחנה הדמוקרטי בתנועה, נודעת לכיאלי השפעה רבה בשיח הציבורי הפלסטיני העכשווי. הוא הוציא לאור כמה ספרים בעשורים האחרונים, ופרסומיו זוכים להד גם בעולם דובר העברית.
ב"פולמוס הנשק" סוקר כיאלי את תולדות המאבק הצבאי הפלסטיני ובוחן אותו לאור המטרות הפוליטיות והאידיאולוגיות שלו ולאור הישגיו בפועל. ממצאיו מובילים אותו למסקנה ברורה: המאמץ הצבאי הפלסטיני היה כישלון חרוץ ומיותר, פרי מדיניות חובבנית. הדברים החריפים של כיאלי נתקלו בביקורת מהצד השני. במאמר באתר התקשורת העצמאי דרג', טען הפובליציסט הפלסטיני עבדו אל־אסדי שדבריו של כיאלי חשובים, אולם יש בהם כמה נקודות חולשה קרדינאליות.
כיאלי, כפי שמזכיר אל־אסדי, איננו החוקר הראשון שסקר את תולדות היחסים המורכבים בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין המאבק הצבאי שלה מול ישראל. קדם לו חוקר המזרח התיכון יזיד סאייג (Sayigh), שבספרו החשוב מאבק חמוש והחיפוש אחר מדינה (אוקספורד, 1999) תיאר, על פני יותר מאלף עמודים, את תרומת המאבק הצבאי לגיבוש הלאומיות הפלסטינית.
בשדות הקרב ובמפקדות הכוחות המזוינים, טוען סאייג, צמחה הזהות הלאומית הפלסטינית, ושם נולדו המוסדות הלאומיים הכמו־מדינתיים הפלסטיניים והתגבשה שכבה בירוקרטית שהייתה חיונית למדינה-שבדרך הפלסטינית, "וכל זאת, בלי שהפעילות הצבאית הצליחה לשחרר ולו סנטימטר אחד של שטח כבוש".
כרוניקה של טעויות, מ-1948 עד היום
כיאלי היה מסכים עם חלקו השני של המשפט: פעילותה הצבאית של התנועה הלאומית הפלסטינית לא הצליחה להשיג שום הישג טריטוריאלי. גם השאלה אם המאבק המזוין תרם לבניית הזהות הפלסטינית איננה רלוונטית בעיניו. כיאלי מעדיף להתמקד בעצם המאבק הצבאי בישראל. מאבק שלשיטתו לא הצליח להשיג שום מטרה לאומית.
כישלון זה איננו מקרי, סבור כיאלי, שכן ההיסטוריה הצבאית הפלסטינית היא כרוניקה של טעויות של ההנהגה הפלסטינית באסטרטגיה, בקבלת ההחלטות המדיניוֹת ובקריאת הסביבה הגיאו־פוליטית. בנקודות רבות בתהליך פעלו הפלסטינים באופן לא־מחושב ואימפולסיבי או מתוך בורות, אומר כיאלי, וכעת הם עצמם האשמים היחידים בכישלון המאבק הצבאי שלהם בישראל.
כיאלי מתחיל מ-1948. לפי כיאלי, הפלסטינים נכנסו אז למאבק הצבאי נגד ישראל כשידם על התחתונה, וזאת באשמת שיקול דעת לקוי. בשנים שבהן שלט בארץ המנדט הבריטי, הפלסטינים לא פעלו כפי שהיה מתבקש ולא ניהלו מירוץ חימוש מול היישוב היהודי, שעסק בבניין כוח צבאי.
הפלסטינים אפשרו לישוב היהודי לבסס עורף כלכלי ואחדות פוליטית באין מפריע, והעדיפו לכלות את כוחותיהם במאבק בבריטים, בין היתר במהלך המרד הערבי הגדול (1936—1939). כך, כאשר נסוגו הבריטים ב־1948 והפלסטינים נותרו מול האויבים האמיתיים, היינו הציונים, הם לא היו ערוכים ללחימה. "הם נכנסו למערכה המכרעת בלי גב צבאי אמיתי, כשהמולדת שרויה באי־סדר פוליטי וכלכלי".
לפי כיאלי, הפלסטינים לא למדו את הלקח מהכישלון המוחץ ב-1948. גם בעשורים הבאים הם המשיכו לכלות את כוחם הצבאי במלחמות לא־נכונות. בשנות ה-60 הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שפעל משטחי מדינות ערב הסמוכות, הוציא לפועל פעולות צבאיות נגד ישראל מתוך שאיפה מפורשת ומודעת לגרור את המדינות המארחות לעימותים עימה. כשמדינות ערב יראו את הקרבתם של הפלסטינים בלחימה נגד ישראל, האמינו באש"ף, הם לא יוכלו לעמוד מנגד ויתגייסו מייד לסייע להם.
הפלסטינים לא ידעו להתעצם כמו היהודים לפני 1948. מצעד ביום העצמאות הראשון ב-1949 (צילום: הוגו מנדלסון)
תוכנית כזו, לדעת כיאלי, יכולה לעלות רק במוחם של מי שאינם מבינים עקרונות בסיסיים ביותר בהתנהלותן של מדינות. הנהגת אש"ף הייתה עיוורת לכך שלמשטרים הערביים היה סדר יום עצמאי, והיו להם משימות חשובות הרבה יותר מסיוע לפלסטינים. בפועל, במקום שהמשטרים הערביים ייאבקו בישראל בשם הפלסטינים, הם הציגו מצג שווא של סולידאריות שבאמצעותו צברו לגיטימיות בארצם – הכול על גבם של הפלסטינים, ובלי להעניק להם סיוע של ממש.
האינתיפאדה השנייה היתה אסון לפלסטינים
החמושים הפלסטינים, מנגד, המשיכו להתיש את כוחם במאבק חסר סיכוי נגד ישראל, ועד מהרה הם נגררו למלחמות ולמאבקים פנימיים במדינות המארחות. בירדן, למשל, נוכחות אש"ף הולידה מתיחות פנימית במחנות הפליטים והסתיימה בפגיעה אנושה בארגון ובגירושו מהמדינה. בדומה לכך, בלבנון היו מעלליו של אש"ף גורם מרכזי לפריצת מלחמת האזרחים השנייה בשנת 1975. אך אירוני הוא, אפוא, שבמקום להיגרר לעימות עם ישראל מתוך סולידאריות עם הפלסטינים, מדינות כמו ירדן ומצרים דווקא הסדירו את יחסיהן עם ישראל, ואילו יחסן לפלסטינים נע כיום בין אדישות לעוינות.
בעשורים הבאים, כותב כיאלי, המאמץ הפלסטיני בשדה הקרב המשיך להוליד אכזבות. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשנת 1987, אומנם לא פגעה באופן ישיר במאבק הפלסטיני, אולם אין לראות בה ביטוי קלאסי של פעילות צבאית סדירה, כי אם צורה של מחאה והתנגדות עממית.
אשר לאינתיפאדה השנייה, היא בעיני כיאלי בגדר אסון של ממש. אחד מסימני ההיכר של האינתיפאדה היה המיליטריזציה המקיפה של המאבק המזוין, תהליך שחיזק מאוד את מעמדן של תנועות צבאיות באופיין. הדברים האמורים בראש ובראשונה לגבי חמאס והג'יהאד האסלאמי, שרכשו מומחיות והכשרה צבאית בחוץ לארץ.
אלא שמלבד ניסיונן הצבאי, שתי התנועות ייבאו גם תפיסות זרות לגבי המאבק הלאומי הפלסטיני: הן ייבאו את ראיית המאבק הפלסטיני כנחלת העולם הערבי והאומה המוסלמית כולה, והאדירו את המאבק הצבאי ואת האמונה שרק בכוח הנשק ניתן לשחרר את פלסטין כולה מהירדן ועד הים.
אמונות אלה, לשיטתו של כיאלי, הלכו ודחקו תפיסות מקומיות ותיקות יותר של הסוגיה הפלסטינית. לפני האינתיפאדה, היו קולות משמעותיים בקרב הפלסטינים שדיברו בזכות דו־קיום עם מדינת ישראל או בזכות צורות התנגדות אלימות פחות. אלא שהאווירה הצבאית והשחקנים החדשים בזירה כפו על המאבק הפלסטיני אידיאולוגיה של מלחמה טוטלית. שום פלסטיני לא העז להציע פתרון לסכסוך שאיננו כרוך בהכרעה צבאית, וכל סוג של פשרה הוסר מן השולחן. לאור הפערים הדרמטיים בכוח הצבאי בין ישראל לפלסטינים, בעיני כיאלי, היה פירושו של דבר שהמאבק הפלסטיני נידון לכישלון.
תנועת חמאס טענה שישראל נסוגה מרצועת עזה ב-2005 בזכות פעילותה הצבאית נגדה, ולכן זוהי רק תחילת הדרך להשתלטות על הארץ כולה. בעיני כיאלי, מדובר בהבלים. הנסיגה מעזה, לשיטתו, כלל לא הושפעה מחמאס, אלא הייתה החלטה ישראלית מחושבת. היא שירתה את האינטרסים הדמוגרפיים של ישראל ופגעה בפלסטינים: הסוגייה הפלסטינית פוצלה לשתי סוגיות נפרדות – זו שבגדה המערבית וזו שבעזה – והקרקע נסללה למאבקים פנים־פלסטיניים שרק היטיבו עם ישראל.
לפי כיאלי, חמאס יכולה להתהלל בהישגיה עוד שנים ארוכות, אבל האמת היא שהעובדה שחמאס אחז בנשק רק הזיקה, כפי שההתנהלות של אש"ף ושל ההנהגה הפלסטינית לפני 1948 הזיקו. הניסיון של חמאס מראה שיש לבחון מחדש את מקומו של כוח צבאי במסגרת המשימה הלאומית הפלסטינית.
חמאס יכול להתגאות בניצחונות, אבל בסופו של דבר הוא נכשל. יחיא סינוואר בעצרת בעזה ב-2021 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)
הדימוי העצמי חשוב לא פחות מהתוצאה
חלק ממסקנותיו של כיאלי מקובלות על אל־אסדי. בכמה מקרים הוא אף מוסיף להן הוכחות. הוא מסכים עם כיאלי שהאינתיפאדה השנייה היתה שגויה, ומוסיף שאופייה האלים סיפק לישראל תירוץ להקיף את הגדה בגדר הפרדה ולכלוא את הפלסטינים בכלוב של בטון. פיגועי ההתאבדות שביצעו הארגונים הצבאיים הפלסטיניים בשטחי ישראל, בלי להבחין בין יעדים צבאיים לאזרחיים, פגעו אנושות בצידוקים המוסריים של המאבק הפלסטיני והגבירו בקרב רבים בציבור הישראלי את העוינות כלפי פלסטינים באופן כללי.
אלא שבמקומות אחרים, טוען אל־אסדי, כיאלי שפט את השימוש בנשק בחומרה מופרזת. כך, למשל, אין בעיניו בסיס לטענה שהמלחמה בבריטים לפני 1948 הייתה משגה אסטרטגי. למעשה, הערבים הפלסטינים הבינו אז היטב שהבריטים והיישוב היהודי הם היינו הך. הבריטים, בתורת מעצמה בין לאומית אימפריאלית מערבית, והציונים, בתור חיל החלוץ של הקולוניאליזם האירופי, היו שתי פנים של אויב על משותף, ולראיה מי שסייע ליישוב היהודי לבנות את כוחו הצבאי היו שלטונות המנדט הבריטי עצמם.
לנוכח יריב כזה, השאלה אם להיאבק בבריטים או בציונים הייתה משנית בחשיבותה. מאותה סיבה אין להאשים את הפלסטינים בכישלון להדביק את היישוב היהודי במירוץ החימוש. כיצד היו יכולים הפלסטינים, תמה אל־אסדי, לנצח יריב ש"נהנה מתמיכה מערבית בלתי־מוגבלת והיה למעשה התגלמות מקומית של מיטב התוצרת האירופית החדישה?"
אל־אסדי חולק על הטענה של כיאלי שהמאבק הלאומי לא השיג דבר בשדה הקרב. לדעתו זו טעות שמקורה בהתבוננות חיצונית ושטחית על תוצאות המאבק. אומנם, הפלסטינים לא השיבו לעצמם ולו סנטימטר אחד של אדמה, ויחסי האבדוֹת בינם לבין ישראל אינם קרובים אפילו להיות שקולים.
אולם מאבק אינו נמדד רק בקרקעות או בגולגולות, אומר אל-אסדי, אלא גם בתודעה ובדימוי: הפעלת הכוח בשתי האינתיפאדות, למשל, הפיחה בפלסטינים תקווה ואמונה שישנו מרחב לפעולה, ולו מוגבלת, נגד כיבוש ארצם. הלחץ הצבאי מצד הפלסטינים במהלך האינתיפאדות אף אילץ את ישראל לנקוט צעדים בוטים יותר של כיבוש קולוניאלי ושל אפרטהייד, ובכך חשף בפני העולם כולו את פרצופו האמיתי של הכובש. כיאלי, טוען אל־אסדי, מתעלם מהישגים האלה.
חומת ההפרדה ליד מעבר אייל (צילום: מתן גולן)
המאבק המזוין מבטא את חווית הפליטוּת
אל־אסדי סבור שכיאלי מחמיץ את חשיבותו היסודית של הנשק כסממן בזהות הלאומית הפלסטינית. הנשק, לשיטתו, הוא סימן ההיכר היחידי שנותר לפלסטיני שגלה מביתו: "במחנות הפליטים והעקורים, זהותו של הפלסטיני נלקחה ממנו. נותרה לו רק חוויית הפליטות, וזו באה לידי ביטוי במאבק הצבאי בכובש הישראלי". כיאלי מאשים את הפלסטינים בהפעלת כוח ספוראדית, לא־מחושבת, מבוזרת וחסרת היגיון מרכזי מנחה, אולם לדעתו של אל-אסדי צורה זו של הפעלת כוח מבטאת באופן נאמן את הזהות הפלסטינית שמבוססת על חוויית הפליטות – צורת קיום תלושה ומפוררת.
והפלא ופלא, אומר אל-אסדי, אותה הפעלת כוח מפורדת ומבולבלת שמבוססת על קיום מפורד ומבולבל, היא זו שהותירה את הזהות הפלסטינית בחיים במשך שבעה עשורים של כיבוש וגלות. "התמדתם של הפלסטינים במאבק לשלל סוגיו", טוען אל־אסדי, "היא שמנעה מהציונים להשמיד אותם, את תרבותם ואת קיומם הפוליטי… בלי ההיבט הצבאי שלה, הזהות הפלסטינית העכשווית לא הייתה יכולה להתפתח".
אל־אסדי אינו כופר בחשיבות דבריו של כיאלי. הוא מברך את החשיבה והכתיבה הביקורתית, המתבוננות באומץ וללא משוא פנים פוליטי באירועי העבר ואינן נותנות הנחות לאף אחד. לפי אל־אסדי, כיאלי מראה באופן משכנע שאומנם נעשו כמה משגים אסטרטגיים חמורים והרסניים במיוחד לאורך שנותיו של המאבק החמוש הפלסטיני בישראל, אולם עיקר חשיבות דבריו של כיאלי נעוצה בהדגשת הצורך לדון על מטרות השימוש בכוח, ולהפכו שרירותי פחות ואפקטיבי יותר. הספר "פולמוס הנשק" כותב אל-אסדי, "מהווה תרומה חשובה לדיון הביקורתי בפעילות הלאומית הפלסטינית להיבטיה השונים… ומסייע במאמץ לגיבוש סדר יום אחיד לתנועה הלאומית".
בשולי הדברים, ראוי לציין שהוויכוח בין כיאלי ואל-אסדי הוא במידה רבה תיאורטי. כיאלי אומנם מזוהה עם תנועת פתח, וייתכן שיש לדעתו משקל בחוגי התנועה, אולם פתח ממילא איננה מעורבת בפעילות צבאית משמעותית נגד ישראל זה כמעט שני עשורים. תנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי, מנגד, כיוונו נשקן נגד ישראל בשנים האחרונות, אלא שההחלטות שלהן מתקבלות בפורומים ובסביבות אידיאולוגיות אחרים בתכלית מאלה שיש בהם משמעות לדעתם של כיאלי ושל אל־אסדי, שני אינטלקטואלים פלסטינים ליברליים חילוניים שחיים מחוץ לארצם.
עם זאת, קיומו של ויכוח בעיתוי הנוכחי ובסביבת השיח הנוכחית בנוגע להפעלת כוח צבאי עשוי ללמד על הלכי הרוח העכשוויים אצל הפלסטינים. ייתכן שחידוש הדיון בסוגיית המאבק הצבאי קשור לאכזבה מהקיפאון המדיני בדיאלוג בין ישראל לפלסטינים, ולמכה שהנחיל לו גל הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב. בראייה כזו, הדיון שנסקר כאן עשוי בהחלט לסמן תמורה עמוקה ורחבה באופן שבו הפלסטינים רואים את מאבקם לעצמאות מדינית. ישראל, המושא העיקרי של אותה הפעלת כוח, צריכה לקחת זאת לתשומת ליבה.
איתי מלאך כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קור אי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחק ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
