"הם חוגגים גולים, אנחנו סופרים הרוגים". לראות מונדיאל בעזה
למרות הפחד לצאת מהבית ולמרות האבל וההרס העצום, בעזה לא ויתרו על האהבה לכדורגל. אבל הצפייה במשחקי המונדיאל העצימה את התחושה שעזה נזנחה ונשכחה
למצוא מקומות שאפשר להתאסף בהם, לצפות במשחקים ולחלום קצת. פלסטינים צופים במשחק של מצרים נגד אוסטרליה, 3 ביולי 2026 (צילום: יוסף זענון / אקטיבסטילס)
גביע העולם תמיד היה יותר מסתם עוד אירוע ספורט בעזה. פלסטינים יספרו לך שזהו אירוע שהם מחכים לו בשקיקה כל ארבע שנים, שכן הוא מעניק להם רגעים של שמחה והפוגה זמנית מקשיי החיים, מההפצצות הישראליות ומהמצור. בימים שבהם המונדיאל מגיע לשלביו הסופיים, ברור שגם שלוש שנים של ג'נוסייד לא כיבו את הלהט של העזתים למשחק.
למרות ההרס העצום של בנייני מגורים ושכונות, אספקת החשמל המקרטעת והחיבור הלא יציב לאינטרנט, פלסטינים ברצועה עושים מאמצים למצוא מקומות שבהם יוכלו להתקבץ סביב מסך, לצפות במשחקים, להתנתק קצת ולחלום, גם אם הנבחרת הלאומית שלהם לא העפילה למונדיאל.
אחד האוהדים האלה הוא עצמו שחקן כדורגל. עבדאללה שאקפה (35), שנעקר מרפיח ההרוסה ומתגורר כיום באוהל באזור אל-מוואסי בח'אן יונס, היה שוער בקבוצת "שבאב רפיח". אולם הוא אינו יכול לשחק מאז אוקטובר 2023, אז נעצרה באחת כל פעילות הספורט המאורגן ברצועה.
כמו רוב תושבי עזה, לשאקפה אין מקום שבו הוא יכול לשבת עם משפחתו ולצפות במשחקי גביע העולם, כפי שעשה בשנים קודמות. עכשיו הוא צופה בקטעים חטופים מכל משחק בטלפון הנייד שלו, ברגע שיש לו חיבור לאינטרנט, ונאחז ברגעים חולפים שמחברים אותו לחיים שהיו לו.
"כדורגל היה יותר ממשחק בשבילנו", הוא אומר. "זה היה מרחב שבו יכולנו לנשום, אפילו לרגעים בודדים, ולשכוח את כל מה שעובר עלינו. עזה יכולה לאבד את האצטדיונים והבניינים שלה, אבל איש לא יכול לקחת מהאנשים את התשוקה לספורט".
לשאקפה, שייצג בעבר את נבחרת פלסטין והתמודד בגביע העולם הערבי בקטר ב-2021, הוצע לחתום בקבוצת "מרכז שבאב בלאטה" בגדה המערבית. הוא אומר שהמלחמה גזלה ממנו לא רק את האפשרות לקדם את הקריירה שלו, אלא גם את מראית העין של חיים נורמליים.
"כשאני צופה בקהל חוגג באצטדיונים ורואה אנשים בכל העולם נהנים מהמשחקים, אני מרגיש מנותק לחלוטין מהעולם", הוא אומר בצער. "הם חוגגים ניצחונות, בזמן שאנחנו סופרים את השהידים שלנו ומקווים לעבור את הלילה בשלום.
התשוקה קיימת. פלסטינים צופים במשחק של מצרים נגד ארגנטינה בשכונת רימאל בעזה, 7 ביולי 2026 (צילום: עומר אל-קטאא)
"החלומות שלי על כדורגל מקצועני ועל המשך הקריירה שלי בנבחרת הלאומית הפלסטינית התרסקו עם תחילת המלחמה וסגירת המעברים, למרות שהוצעו לי הזדמנויות ספורטיביות מחוץ לרצועת עזה", הוא ממשיך. "אני עדיין רשום כשחקן בשבאב רפיח, אבל התשוקה שהציפה אותי לפני המלחמה כבר אינה כפי שהיתה".
שאקפה איבד הרבה יותר מקריירת הכדורגל שלו. ב-21 ביוני בשנה שעברה נהרגה אשתו מרסיס בהפצצה ישראלית, בעת שביקרה אצל משפחתה באוהל סמוך, ושאקפה נותר לגדל לבדו את שתי בנותיהם.
"אחרי שאשתי נהרגה, ניסיתי להיות גם אבא וגם אמא", הוא אומר. "כל יום אני חושב איך להשיג לבנותיי אוכל ומים ואיך להגן עליהן מפני המציאות המרה שסביבנו. בגלל האחריות הזו, אימוני כדורגל הם הדבר האחרון שמעסיק אותי, אף שכדורגל היה פעם כל חיי.
"כשאנשים מסיימים לראות משחק, הם הולכים הביתה לחגוג או לדבר עליו", הוא מוסיף ונאנח. "אנחנו מניחים בצד את הטלפונים הניידים שלנו וחוזרים למציאות מלאת אימה. התחושה היא שאנחנו חיים בעולם אחד, בעוד היתר חיים בעולם אחר".
"לא אותה תחושה"
אוהדת כדורגל מושבעת נוספת היא נעמה בסאל, אם לארבעה, שנעקרה משכונת שייח' רדואן שבמערב העיר עזה אל דיר אל-בלח שבמרכז הרצועה.
בעיניה של בסאל, כדורגל היה פעם מפלט מבורך מלחצי היומיום. היא נזכרת שלפני כל משחק, היא נהגה לערוך טקסים קטנים כדי להפוך זאת לאירוע מיוחד: להכין כוס קפה נמס וקערת פיצוחים, ואז לשבת מול המסך ולצפות בו.
בסאל היתה אוהדת שרופה של נבחרת צרפת וציפתה בשקיקה לכל טורניר גדול, ובמיוחד למונדיאל, שהעניקו לה שעות של הנאה ושלוות נפש.
"בעלי לא היה אוהד כדורגל, אבל אחרי שהתחתנו הוא התחיל לראות איתי משחקים", מספרת בסאל למגזין 972+. "במהלך השנים הפכו הערבים האלה לזמנים משפחתיים שחיברו בינינו. הם היו מלאים בצחוק, בוויכוחים לוהטים ובהתרגשות, וסיפקו הפוגה קצרה מדרישות החיים היומיומיות".
אבל המלחמה שינתה הכול, אומרת בסאל ועוצרת לנשימה עמוקה, תוך שהיא ממשיכה בהכנת ארוחה על מדורה באוויר הפתוח. "כבר אין חשמל ואין חיבור לאינטרנט כדי לראות את המשחקים. אין אפילו זמן לשבת מול המסך. כל מה שאני יודעת על המונדיאל מגיע מהחדשות או ממה שאנשים אחרים מספרים".
העקירה והחיפוש המתמיד אחר מים, מזון ומקלט הפחיתו את חשיבות הכדורגל בעיניה, שכן זמנה מוקדש לדאגה לילדיה. "נכפתה עלינו מציאות שבה ההתמודדות עם הצרכים הבסיסיים שואבת את כל תשומת הלב שלנו ולא מותירה לנו זמן לחשוב על שום דבר אחר", היא אומרת.
"אפילו הדברים הפשוטים שפעם הסבו לנו הנאה נמצאים כיום מחוץ להישג יד. כדורגל היה משהו שאפשר לי להירגע ולהפיג את התשישות, אבל עכשיו מנוחה היא כבר לא מושג קיים", היא ממשיכה. "אנחנו חושבים רק על איך לשרוד ואיך להגן על הילדים שלנו".
האהבה לכדורגל לא נעלמה. מועדון ח'דמאת רפיח באימון, 26 בספטמבר 2019 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בגלל המציאות הזו, בסאל חשה רגשות מעורבים כשהיא רואה אנשים ברחבי העולם נהנים מהמונדיאל. "כשאני רואה אותם צופים באליפות העולם, בעוד החוויה הזאת נמנעת מאיתנו, אני מרגישה שהעולם הכזיב אותנו", היא אומרת.
"אנשים ממשיכים בחייהם כרגיל, ואף אחד לא מוכן לוותר על משהו למען עזה. בעיני העולם אנחנו רק רגע חולף של סימפתיה, ואחריו כולם חוזרים לחיים הרגילים והבטוחים שלהם. אבל אנחנו אלה שנותרים עם הכאב, ואף אחד לא באמת מבין מה עובר עלינו.
"אני רוצה שהעולם יקדיש לנו את אותה תשומת לב שהוא מקדיש לאיצטדיונים וטורנירים", היא מוסיפה. "למה אנשים יודעים את השמות של שחקנים והסטטיסטיקות שלהם, אבל לא את השמות של הילדים שלנו והמשפחות שלנו שאיבדו הכול? מעבר לכל אוהל ולכל בית שנהרס, עומד סיפור של מישהו שפעם היו לו חיים נורמליים, חלומות פשוטים ורגעים של אושר לפני שהמלחמה לקחה הכול".
חלם להישאר על המגרש
הקריירה של מוחמד ברכאת, בעבר כוכב עולה בנבחרת כדורגל החופים הפלסטינית, נקטעה, לא בגלל גיל או פציעה, אלא בגלל התקפה ישראלית ב-11 במרץ 2024 בעיר ח'אן יונס, שהרגה אותו.
ברכאת היה מוכר לאוהדים בעזה בכינוי "האריה", ונחשב לאחד הכדורגלנים המוכשרים בפלסטין. הוא שיחק בנבחרת הכדורגל הפלסטינית ובנבחרת כדורגל החופים, והותיר את חותמו בקבוצת שבאב ח'אן יונס: הוא היה השחקן הראשון בעזה שהבקיע יותר ממאה שערים במועדון אחד. במהלך הקריירה שלו שיחק גם במועדון א-סדאקה, בח'אן יונס, במועדון אל-אהלי ובמועדון ח'דאמאת א-שאטי.
עבור משפחתו של ברכאת, כדורגל מזוהה לחלוטין עם השחקן שאיבד את חייו בגיל 40. אחיו, יוסף, כיום בן 40, אומר שאילו אחיו היה חי, הוא היה הראשון שמחכה ברוח למשחקי המונדיאל, נתח אותם ועוקב אחר כל פרט. "כדורגל היה כל עולמו, והוא לא היה יכול לדמיין את עצמו בלעדיו", אומר יוסף.
כל טורניר גדול נוסף מעצים את תחושת האובדן במשפחה, הוא מוסיף. "כשאנחנו רואים שחקנים עולים על המגרש, אנחנו מדמיינים שמוחמד ביניהם. בכל פעם שמזכירים את הנבחרת הפלסטינית, אנחנו חשים לא רק גאווה אלא גם עצב, משום שאחד השחקנים שלבש את מדיה כבר לא איתנו".
"כשאני צופה במשחקי המונדיאל, אני שואל את עצמי: כמה שחקנים בעולם מצפים למשחק הבא בעוד השחקנים שלנו בעזה נהרגו? מוחמד חלם להישאר על המגרש, אבל המלחמה קטעה את החלום שלו. שמו חי בזיכרונם של אוהדי הכדורגל. אבל בשבילנו המקום שלו על המגרש תמיד יישאר ריק, כפי שלעולם לא יתאפשר למלא את המקום שהותיר בבית".
מותו של ברכאת רחוק מלהיות האובדן היחיד שספגה קהילת הכדורגל בעזה בעקבות תקיפות ישראליות. מוסטפא סיאם, מזכ"ל איגוד עיתונאי הספורט הפלסטיני, אומר שמתקני ספורט ושחקנים סומנו באופן מכוון.
"ישראל הרגה 1,015 ספורטאים פלסטינים, בהם 560 שחקני כדורגל ומאמנים", הוא מסביר. "בהרוגים היו האני אל-מסדר, המאמן הראשי של הנבחרת האולימפית הפלסטינית; מוחמד ברכאת; ומוחמד ח'ליפה, שחקן בנבחרת הנוער הפלסטינית". זה היה גם גורלם של "שחקנים רבים אחרים, כישרונות צעירים וילדים שהתאמנו באקדמיות לספורט", הוא מוסיף.
רבים מהמגרשים הפכו למחנות עקורים. אוהלים באיצטדיון בח'אן יונס, 13 ביוני 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
על פי הוועד האולימפי הפלסטיני והתאחדות הכדורגל הפלסטינית, ישראל הרסה קרוב ל-90% מתשתית הספורט בעזה, לרבות אצטדיונים, מועדונים ומרכזים מנהליים – 265 מתקנים בסך הכול. חלק מהמבנים ההרוסים משמשים כיום כמקלטים מאולתרים למשפחות של עקורים. רוב מועדוני הספורט והאקדמיות נהרסו גם הם, וכך גם המשרדים הראשיים של המועצה העליונה לנוער ולספורט, הוועד האולימפי והתאחדות הכדורגל, המוגנים על פי הדין הבינלאומי ועל פי תקנות הוועד האולימפי הבינלאומי ופיפ"א.
סיאם אומר שרוב הספורטאים שניתנה להם אפשרות לעזוב את עזה בזמן המלחמה עשו זאת כדי להמשיך בקריירה הספורטיבית שלהם במקומות אחרים בעולם הערבי, בעיקר במצרים. בהתחשב בהיקף ההרס, שיקום פעילות הספורט המאורגן ברצועה ושיפוץ האצטדיונים והמתקנים האחרים יימשכו שנים ארוכות. אולם כל עוד ישראל ממשיכה בתקיפותיה ומטילה מגבלות חמורות על הכנסת חומרי בניין, כלל לא ניתן להתחיל בתהליך השיקום.
על רקע המציאות הכואבת הזו, רשויות הספורט ברצועה מנסות לדרוש מישראל לתת דין וחשבון. "ההתאחדות הפלסטינית יצרה קשר עם גופים בינלאומיים [במטרה] לגרש את ישראל מפיפ"א אומר סיאם. "אבל הדרישה הזו הועברה שוב ושוב לוועדות שונות, ובפיפ"א עדיין לא הכריעו בעניין, אף שהארגון פעל במהירות כשהשעה את הנבחרות והמועדונים הרוסיים מתחרויות באירופה בעקבות הפלישה ל אוקראינה".
חוששים לצאת לבית קפה
ראאד אפאנה (36) הסתובב עם מחשב נייד בין כיתות בית הספר היסודי לבנים בשכונת תל אל-הווא שבעיר עזה, בחיפוש אחר אות אינטרנט חזק דיו כדי לצפות עם חבריו במשחק בין מצרים לאוסטרליה. בית הספר הפך למקלט עבור פלסטינים שנעקרו בעקבות תקיפות ישראליות וצווי פינוי.
"אני נרתע מללכת לבית קפה לראות את המשחק. רחפנים ישראליים נמצאים כל הזמן מעל הראש שלנו, והם יכולים לתקוף בכל רגע", הוא אומר. "זו הסיבה שאני צופה במשחקים כאן, בבית הספר, אבל החיבור לאינטרנט אינו יציב והסוללה של המחשב הנייד עלולה להתרוקן לפני שהמשחק יסתיים. אם זה יקרה, לא אוכל להטעין אותו מחדש, כי אין חשמל".
למרות התנאים הצנועים, עשרות אנשים התגודדו סביב המחשב הנייד של אפאנה ב-3 ביולי כדי לצפות במשחק. "האווירה היתה מחשמלת", הוא אומר. "כל שער של מצרים או הזדמנות להבקיע התקבלו במחיאות כפיים ובקריאות עידוד של ילדים, בני נוער ומבוגרים. כשהמשחק הסתיים בניצחון מצרי, האושר שטף את בית הספר".
משחק הירואי. אוהדים בעזה מתכוננים למשחק של מצרים נגד ארגנטינה (צילום: עומר אל-קטאא)
מצרים ציינה את ניצחונה על אוסטרליה – שהושג בפנדלים לאחר שהמשחק הסתיים בתיקו 1:1 – במפגן סולידריות עם פלסטין. המאמן חוסאם חסן צעד על המגרש כשהוא מניף את דגל פלסטין, ואמר שהוא מקדיש את הניצחון לעם המצרי ולעם הפלסטיני. מצרים הודחה מהמונדיאל ביום שלישי, לאחר הפסד 2:3 לאלופת העולם ארגנטינה בשמינית הגמר, למרות משחק הרואי שבו הובילה 0:2.
"כולם אהבו את זה שהם הקדישו את הניצחון לעם הפלסטיני", אומר אפאנה. "הרגשתי שהמילים האלה רוממו את רוח האנשים. למחווה הזו היתה השפעה אדירה: היא העניקה לנו רגע של אושר ותחושה שהכאב שלנו עדיין חי בליבם של אחרים, ושספורט יכול, אפילו לרגע קצר, לאחד בני אדם סביב מסר של סולידריות ותקווה".
אוסמה עומר, יו"ר ארגון האוהדים של מועדון הכדורגל המצרי אל-אהלי בעזה, צפה במשחק מוקף בעשרות אוהדים. "ברגע שהשופט שרק את שריקת הסיום ומצרים ניצחה סופית, כל הנוכחים פרצו במחיאות כפיים ובקריאות שמחה, והתחבקו כמו משפחה אחת גדולה", הוא מספר.
"כשהמאמן המצרי הקדיש את הניצחון לעם הפלסטיני, הרגשות שלי נעו משמחה על הניצחון במשחק לתחושה עמוקה שאנחנו נוכחים בלבבותיהם של בני העם הערבי. ראיתי דמעות בעיניים של האנשים סביבי. זה היה רגע מלא באהבה וסולידריות, שהעניק לנו תחושה, אפילו לשניות ספורות, שאנחנו לא לבד".
"אני זוכרת שאני עם רגל אחת"
ב-30 ביוני בשנה שעברה התיישבה כיפאח אל-פאח'ורי (30), אוהדת כדורגל, לצד חבריה בבית הקפה אל-באקע שעל חוף הים בעיר עזה, בניסיון ליהנות מכמה רגעי אושר בתוך המלחמה. כעבור דקות ספורות פגע טיל ישראלי בבית הקפה והרג ארבעה מחבריה. אל-פאח'ורי שרדה, אך רגלה נקטעה.
למרות האובדן האישי שלה והאבל על מות חבריה, אל-פאח'ורי מצאה את הכוח להצטרף לקבוצת כדורגל של נשים קטועות רגליים. על המגרש הצליחה להשיב לעצמה את תחושת השליטה בחייה ולהיאבק בחוסר האונים שכפתה עליה המלחמה.
כדורגל הפך עבור אל-פאח'ורי ליותר מספורט. הוא סייע לה להחלים נפשית, בנה מחדש את ביטחונה העצמי, והצטרפותה לקבוצת הנשים קטועות הרגליים העניקה לה תחושת משמעות מחודשת.
"בכדורגל מצאתי סוג של התנגדות". כיפאח אל-פאח'ורי, 2 ביולי 2026 (צילום: עומר אל-קיטאא)
"בכדורגל מצאתי סוג אחר של התנגדות", היא אומרת. "אחרי כל אימון אני מרגישה שניצחתי, אפילו במעט, ושמה שהמלחמה לקחה ממני לא ימנע ממני להמשיך קדימה ולהגשים את החלום שלי".
על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, התקיפות הישראליות הותירו יותר מששת אלפים בני אדם שרגליהם או ידיהם נקטעו, והם זקוקים בדחיפות לתוכניות שיקום ארוכות טווח. כרבע מקטועי הגפיים הם ילדים.
אל-פאח'ורי אהבה כדורגל הרבה לפני שנפצעה, והיא עדיין צופה במשחקים בכל הזדמנות, כולל במונדיאל הנוכחי. אבל זו כבר אינה אותה התחושה.
"כשאני רואה את הקהל חוגג באצטדיונים, אני חשה כאב עמוק", היא אומרת. "אני שמחה לצפות במשחק שאני אוהבת, אבל בה בעת אני זוכרת שאני צופה בו עם רגל אחת, בעיר שעדיין נמצאת במלחמה".
מאז שנכנסה לתוקף באוקטובר שעבר מה שמכונה "הפסקת אש", כמה בעלי בתי קפה שנהרסו במלחמה פתחו חלופות צנועות באוהלים במחנות העקורים ולאורך החוף. לעיתים הם מציעים ללקוחות חיבור חופשי לאינטרנט, למרות המחירים המאמירים והמשאבים המועטים, וכמה מהם אף מקרינים בימים אלה את משחקי המונדיאל.
בשעה שהפסקות החשמל נמשכות והגישה לאינטרנט עדיין מוגבלת, כל הקרנה הופכת לפרויקט לוגיסטי הדורש היערכות מיוחדת כדי לאפשר את שידור המשחק עד לשריקת הסיום. אבל בכך הם מעניקים לאוהדי הכדורגל הזדמנות לחוות משהו מאווירת המונדיאל ולחלוק רגעים של אושר.
בבית הקפה של עלאא א-סמאק בעיר עזה נאספו אנשים מכל הגילים – רובם גברים, אך גם נשים – לצפות במשחקים שהוקרנו על מסך שהוצב לרגל המונדיאל. את האירוע ארגנה "ועדת הסיוע המצרית", שמנהל יחסי הציבור שלה נהרג בהתנקשות מכוונת יום לפני המשחק של מצרים נגד ארגנטינה.
א-סמאק אומר שבעבר אנשים בעזה "חיכו למונדיאל בשמחה" והתאספו לצפות בו עם משפחותיהם או בבתי קפה. היום, "הצפייה במשחק הפכה לאתגר בפני עצמו – החל מחיפוש אחרי מקור חשמל וחיבור יציב לאינטרנט ועד לאומץ הדרוש כדי לצאת בלילה ולמצוא מקום לצפות בו".
מוחמד מסעוד (45), תושב מחנה הפליטים א-שאטי שנעקר לאזור שלחאת שבמערב העיר עזה, צופה בכל משחקי המונדיאל בבית הקפה של א-סמאק. הצפייה במשחקים אומנם מעניקה לו שמחה, אך לדבריו רוב תושבי עזה עדיין חוששים להתאסף במקומות ציבוריים.
"בית הקפה עלול להיות יעד להפצצה. בדרך הביתה אחרי המשחק כל מיני דברים יכולים לפגוע בי, ואני עלול לאבד את חיי. אבל אנחנו ממשיכים. אנחנו ממשיכים לצפות במשחקים, למרות הכול".
איבתיסאם מהדי היא עיתונאי פרילנס מעזה המתמחה בדיווחים על עניינים חברתיים, בעיקרנשים וילדים. הם גם עובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. המאמר פורסם במגזין 972+. תרגום מאנגלית: מירון רפופורט
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
