היער השחור של הבדידות יכול להיות רחובות של עיר מוכרת

מאחורי חיינו פרוס מסך, ועליו מוקרנות הזוועות בלי הפסקה. פעילות מציגות בתל אביב תמונות של ילדים שנהרגו בעזה, 26 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיהו נט, טו)

בבואי לכתוב על הזוועות, אני נתקל כל הזמן בעצמי. אני יכול לדווח, אבל כדי לספר אני צריך לספר גם על עצמי. אין שום ספק, הסבל שלי פחוּת מסבלם של אחרים, בעיקר של הפלסטינים, אבל הוא גם משקף אותם. הוא נובע מהם, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים".

>> מחאת החטופים חיונית. התעלמותה משואת עזה היא חרפה

כמה מייסר יכול להיות היומיום שלנו. הכול מתרחש עכשיו, על רקע הזוועות. כל ארוחת בוקר, כל ביקור משפחתי, כל יום במשרד, כל פעולה בנאלית. כאילו פרוס מסך מאחורי חיינו, ועליו מוקרנות הזוועות בלי הפסקה. לעתים גם מטיילות התמונות על פנינו. את הפער בצורתו השורפת ביותר חשים המתנגדים לג'נוסייד דווקא כשהם שמחים ונהנים מהחיים. "מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה", האושר שלי תקוע בקופסה סגורה והרמטית.

אנחנו אטומים בבדידותנו. שפת המתנגדים לרצח העם, המזועזעים מהזוועות ומחפשים דרך כלשהי לבלום אותן, היא שפה מחתרתית. מעטים מדברים אותה. היא מושמצת וסופגת שמות גנאי. גם בקשרים אינטימיים מורגשת הבדידות, גם בחיים הציבוריים, בחברה, בצפייה בטלוויזיה – אתה מרגיש כמי שלא מתאים לשום מקום. על כך כתב שטפן צוויג ב"העולם של אתמול": עדיף להיות גולה מארצך מאשר גולה בתוכך. הגלות הנפשית מחניקה יותר. הזרות המתמדת שוחקת אותך עד דק.

אנחנו נחשפים מבחירה להרבה יותר זוועות מהאדם הממוצע והרדום. שלא כמותו, אנחנו בוחרים לצאת באופן אקטיבי מתוך בועת התעמולה הישראלית, כדי להיחשף לאלימות ולמוות. שכרנו על המאמץ הוא כאב לב וייסורי מצפון. אנחנו חווים את אפסיותנו בלי הפסקה, כל הזמן ובכל מצב.

החוויות שתוארו לעיל, שאפשר לסכם אותן כמצבים של פער (או פיצוליות), בדידות וחוסר אונים, הן הבסיס להצעה שלי למפות את התהליכים הנפשיים שאנחנו, בני ובנות המיעוט האנטי-ג'נוסיידלי (להלן: המתנגדים), עוברים.

המתודה שלי: פסיכולוגיית המרחבים, הניסיון לקלוט ולרשום מהם התהליכים הפסיכו-סוציאליים שאנחנו עוברים ואיך הם קשורים זה לזה (זאת בניגוד רך לפסיכולוגיית המעמקים, שמנסה לדוג את היצרים העמוקים בנפשו של האינדיבידואל). אני לא מחפש מכנה משותף אבסולוטי, אלא מיני מצבורי חוויות שיש ביניהן דמיון. המטרה שלי: להציג את המפה לכם, מי שעוברים את התהליכים הללו, כדי להפחית בדידות ולהניע שיח קהילתי בדבר מצבנו.

אני לא חושב שהמפה הזו בהכרח תאפשר לקוראת למצוא את הדרך מחולי לבריאות, אבל אולי במקום חוויה כללית של אובדן דרך בתוך יער שחור, נוכל להרגיש שאנחנו הולכים ברחובות עיר מוכרת. ההנחה המובלעת בדבריי: יש לנו חשיבות, גם פשוט מעצם היותנו בני אדם (זו אמונתי: בני אדם נחשבים) וגם כנגזרת של משמעותנו כאקטיביסטים (במילים אחרות, אם לא נשמור על עצמנו, לא נוכל לפעול פוליטית).

אנחנו נחשפים מבחירה להרבה יותר זוועות מהאדם הממוצע והרדום. ילד פלסטיני הסובל מתת תזונה בעזה, 8 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

בעיקר אני רוצה לזרוק אלומה על שלושה היבטים בחוויה שלנו כעת: פיצוּליוּת (אסביר את המושג בהמשך), בדידות וחוסר אונים קיצוני. אלו היבטים שכרוכים יחד ומקיימים מיני קשרי גומלין. אם אתם דוברי עברית ומסכימים עם המשפט הבא – "ישראל מבצעת רצח עם ואני מתנגד.ת לכך" – ייתכן שתזהו את עצמכם בחלק מהדברים הבאים. אין לי יומרה להציג כאן משהו מדעי או מהודק מאוד. חומרי הגלם של מחשבת הטקסט הזה הם תחושותיי האישיות, שיחות עם חברים וחברות, וקריאה אינסופית בפיד של השמאל הרדיקלי.

פיצוליות: שבר העולמות

"פלנטת אושוויץ" קרא שורד השואה ק' צטניק למקום שממנו הוא בא. אחר כך הוא חזר בו, והדגיש, במקום הזרות הקיצונית שהמקום סימל עבורו, את האנושיות המשותפת לו ולקצין האס-אס ששינע אותו ואת אחיו למשרפות. קטונתי מלבקר אדם גדול כמוהו, אבל לדעתי אין צורך לבטל את הממד האחד כדי להביא למודעות את הממד האחר: האלמנט ה"פלנטרי" הוא חיוני בכל מעשה זוועה. אלמלא עזה היתה כל כך נפרדת מבתי הקפה המוארים בעדינות של ישראל, היא לא היתה יכולה להתקיים. לצורך הנדסת זוועות אלו דרוש גם חלל ריק בין הכוכבים, הדומים מאוד ועדיין רחוקים.

אנחנו, היהודים-ישראלים (ואולי כל מי שחי כאן מהנהר ועד הים), נושאים בתוכנו תמונה זעירה של הארץ הזו, לא כאידיאל ציוני אלא כממשות קשיחה. הארץ המבותרת, המשוסעת הזאת, הגדרות והחומות והמחסומים שלה, האלימות והדיכוי והאפליה נגד פלסטינים והסירוב העקבי לדבר על כך – כל אלו משקפים את הנפש שלנו ומשתקפים בה. הפער הזה בין מה שנעשה ובין מה שנאמר הוא מתבניות הנפש הקולקטיבית הבסיסיות ביותר שלנו, עוד מהנכבה של 48', עוד משנות הכיבוש ה"מתון". הפער הזה, בין הגלוי לנסתר, מתגלף לאיטו גם בנפש הילד הצעיר ביותר דרך פעילותם הרגילה של הוריו. מאז התעצמות האלימות לשיאים חדשים ונוראיים בשנתיים הללו, הפער נהיה אלמנט שקיומו מונכח שוב ושוב בחיי הנפש שלנו.

ישנן כמה דרכים לשאת את הפער הנפשי הזה, ולא כולן שקולות במידת החרדה שהן מעוררות. מתבקש להתעלם מהפער, משום שהפער עצמו עשוי מהתעלמות. זוהי הדרך הרגועה ביותר לשאת אותו, לפחות בינתיים. מניסיוני, לאורך זמן זו הדרך ההרסנית ביותר לחיות עימו. אבל כמובן שישנה דרך אחרת, המשמרת את המודעות לקיומו של הפער, של השבר, של השסע, של התהום. זו דרכם של אלו שמתנגדים לרצח העם. מעצם התנגדותם, הם מודעים לו. הדבר האחד כרוך בשני.

בהכרח, החיים על קו גבול חברתי משגעים – קצת או הרבה – את בני האדם. שוב ושוב צריך לבחור בין ניתוק מהמציאות שסביבך ובין ניתוק מהמציאות מעבר לגבול התודעתי-קולקטיבי (עזה והגדה, ומעבר לכל שאר הגבולות הגיאוגרפיים שבהם ישראל מתקיימת כרגע בתצורת גדודים ופלוגות), שאינה פחות מציאותית, אבל נחשבת ללא קיימת על ידי הסביבה המיידית. משחק סכום אפס מעין זה מביא אותך בין כך או כך אל סוג כלשהו של דיסוציאציה – שום אפשרות חלופית לא קיימת.

אם לא די בכך, גם בלי בחירה פנימית מודעת או מודעת למחצה, אתה נחשב למשוגע. הנה דוגמה: אני מתעורר בבוקר, ואין בי שביב אנרגיה חיה. מה קרה? שואלים אותי אוהביי. אבל ההסברים שיש לי מצויים ביקום אחר, שאין עדות לקיומו בחיים הקונקרטיים שלהם. יוצא שאני עצוב סתם כך, כי אין לי את היכולת השפתית לסייע לאנשים אלו להבין אותי. משלא מבינים אותך, כאשר אתה נהיה סתום ואטום לאנשים, באופן טבעי אתה זולג לקטגוריית המשוגע.

בחירה בין ניתוק מהמציאות הקרובה אלינו או ניתוק מהמציאות מעבר לגבול. מחאה לשחרור החטופים בתל אביב, 19 באוגוסט 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

המציאות הישראלית כיום לא שבורה, אלא עשויה מהשברים עצמם. זה חייב להשפיע על כולם, אבל באופנים שונים. באופן אירוני, דווקא העמדה שלנו מול התכונה החברתית הזו דומה יותר מכל לעמדת החייל הפוסט טראומטי. הוא, כמונו (ובלי קשר לעמדתו הפוליטית), נושא בתוכו מודעות עצומה לאופן השבור עד כאב של המציאות.

בדידות: ישב בדד וידום

לחיות במודעות בזמן שאחרים חיים בשכחה – זה בהכרח מביא לחיים של תלישות. כשאני נדרש להעיר על בדידותו של המיעוט המתנגד לרצח העם הפלסטיני, אני חש בקושי מיוחד: אני חושש שאם לא אדגיש את חריפות הבעיה, אעשה עוול למי שסובל ממנה. אבל אם אתאר אותה במלוא חריפותה, אולי אחמיר אותה – אולי אחסיר מהדמיון שלך, הקוראת את המשפטים האלו, את כל הדרכים שבהן תוכלי להתחבר אל אחרים. לא הייתי רוצה להרחיב ולדבר כאן על הבדידות הזו ולהפוך אותה בכך לדבר כואב יותר מכפי שהיא, אבל קשה למצוא איזו דרך ביניים בנושא כל כך קיצוני.

מורכב מאוד למצוא היום מישהו שידבר את שפתך ויחלוק איתך את המציאות בשלמותה (ולא בצורה השבורה והמתכחשת שתוארה קודם לכן). בין בני המשפחה – ולפעמים כלולים בזה גם בני ובנות הזוג, הילדים וההורים שלך – קשה למצוא יותר מאנשים ספורים שמשתייכים למחנה המתנגדים. כמעט כל החברה הישראלית-יהודית מדברת בקול אחד, ואותו מאמצים גם אנשים שאיתם חיינו וגדלנו, אנשים שאהבנו או שעדיין אנחנו אוהבים. אפשר לשתוק סביב שולחן החג. אפשר להעמיד פני "נורמליים". הזיוף הזה, מחירו הוא גם בדידות. השתיקה, הניתוק, ההתרחקות – בדידות. עם כל אדם אפשר למצוא חיבור חלקי כלשהו: עם החבר הזה – חיבור סביב נושא עניין משותף, עם זו – קישור אחר, אבל סכום החלקים לא מתחבר לכדי דבר שלם. קשה מאוד ולפעמים בלתי אפשרי למצוא חברות מלאה.

בדידות מחנה המתנגדים נמצאת בניגוד מוחלט לטוטאליות של הפשיזם. הפשיזם שואב את הכול אל פיו, ופולט אותו זהה לו – מונולוג אחד מפיות רבים – ואילו אנחנו, מפוזרים וקטנים לעומתו, מהבהבים אמירות "קיצוניות" שנושאות אמיתות בסיסיות. כריס הדג'ס כתב ב"המלחמה היא כוח המעניק לנו משמעות" כמה סוחפת היא האלימות העירומה, כיצד היא מדביקה את כולם בהתלהבות אחידה ומאחדת, גם את האנשים שקודם היו מעין שוליים ואפילו קול ביקורתי (וכאן עולה מחזה הבלהות של ה"מתפכחים" הישראלים).

החברה הישראלית נראית עכשיו כמו מכונה אחת ענקית: ישנם את אלו שמבצעים פקודות בעזה ובגדה, יש את אלו שתומכים בהם, יש את אלו שמוצאים צידוקים פושרים למעשיהם, יש את אלו שמכסים את הכול בשמיכה מטשטשת של "מורכבות", יש את אלו ששותקים, וגם לשתיקה נהיו אלף גוונים: יש את מי שמדבר על הרבה דברים שאינם זה, ואלו שפשוט לא ידברו על הנושא כי דיבור על הנושא מפריע לחייהם. אלו רק שתי דוגמאות מיני ספור, כל כך הרבה שאפשר ליצור עבורן אנציקלופדיה ייעודית. בתוך הים הזה אנחנו לעיתים טובעים, אבל אנחנו גם חלק מהחברה הזו. נולדנו אליה ובה אנחנו אוהבים, עובדים, חיים. בלתי אפשרי להתנתק ובלתי אפשרי להשתתף.

קשה לדבר אפילו עם הקרובים לנו. מפגינת שמאל במחאה נגד מאחז אביתר, פברואר 2022 (צילום: סראיה דיאמנט / פלאש 90)

בודדים אנחנו גם בדילמות שנובעות מהניתוק. במחשבות על הנושאים האלו. הבדידות מרובדת.

ברשתות החברתיות רואים כמה חשוב להפיג את הבדידות הזו ולו לרגע. לקרוא את הדברים של מישהו שחושב כמוך, לפעמים זה כמו לשאוף אוויר נקי מתוך בלון חמצן כשסביבך רק גזים רעילים, עשן ואבק. זה קטן וזה גדול. לא רק ברשתות החברתיות, גם בהפגנות הבדידות שלנו מתפוגגת. וגם באירועים שמוקדשים להתנגדות. וגם כשקוראים את העיתונאים המעטים שמדברים על המצב ומנגישים את האינפורמציה, כמו ניר חסון בהארץ. וגם כשקוראים ספרים, היסטוריה או ספרות יפה או שירה.

חוסר אונים: אנשי האבק

חבריי וחברותיי במעגלי ההתנגדות נעים בין אשמה, לתנועה לפעולה, לייאוש, לדיכאון, וכן הלאה. פעמים רבות, התנועה היא חזרתית – החוצה ושוב פנימה, פנימה ושוב החוצה. "אתה יוצא מהעולם, והעולם כועס" (יהוא ירון). בבדידות אנחנו מוטחים בקירות השיח הישראלי, ובחוסר האונים אנחנו מתרסקים מול העובדה הפשוטה: אנחנו לא מצליחים לבלום את הזוועות, והעובדה הזו מתגמדת מול תמונת המכבש, שממשיך וגורס בני אדם רבים בכל יום, לוקח להם את כל התקוות והופך אותם לנתיניו של רצון זר ואכזר. משום שאי אפשר לפרוץ את חומת הדיבור עם הרוב הישראלי ואי אפשר לשכנע אותו, הדבר כולו מקבל צורה של עולם דטרמיניסטי, שכל מה שיש לעשות מולו הוא לצפות, כלומר להיות עד.

מי שאכל מעץ הדעת ומבין את היקף הפשעים נגד האנושות שמתבצעים עכשיו, לא יכול לשוב לאחור ולא יכול אלא לשקול את משמעות כל מעשיו ואי-מעשיו. אנחנו מיוסרים מכמה שאנחנו חסרי כוח. אנחנו רואים את עצמנו בתור "גרמנים טובים", גם כשאנחנו צועקים את המציאות – ומשלמים על כך מחירים חברתיים וכלכליים משמעותיים – משום שמול מה שצריך להיעשות, כל פעולה שלנו נראית לנו חסרת משמעות.

כל פעולה נראית חסרת משמעות. מחאה נגד הכיבוש בכיכר דיזינגוף, יוני 2023 (צילום: אורן זיו)

גם לכתוב את זה מרגיש כמו לכעוס ולזרוק אבן על הר. בצד המנוגד לנו, הכול רווי משמעות, הכול גאולה וניסים. לנו נשאר לנוע קדימה כי רק קדימה אפשר לנוע. מעבר לכך, אנחנו מרגישים שאין כלום.

לסיכום

ברור שאין "בדידות" נפרדת מתחושה מתמשכת שהכול חתוך לשניים או יותר; שחוסר האונים נבנה מהניתוק שיש לנו מהסביבה המיידית שלו וגם בונה אותו; ברור ששלוש התופעות שתיארתי נשענות זו על זו כמו מערכת אחת שלמה של קושי, כאב ומאבק. ההפרדה ביניהן היא לצורכי מחקר נפשי, וברגע שמפסיקים להתבונן בהן דרך זכוכית מגדלת הן חוזרות להיות חיים, פשוט חיים, זורמים ונקווים.

אילו הייתי רוצה, הייתי יכול לכתוב מחדש את המאמר הזה כמעין קולאז' של פוסטים וציוצים. באף נקודה לא חידשתי.

ומה נותר לעשות (ישנו רצון לחתוך דרך הכול ולהגיע לעיקר, למעשה)? אולי לזהות את נקודות החולשה שלנו ולחזק אותן – ליצור קשרים איתנים, להתמצק כקולקטיב, למצוא שותפים לדרך גם בספרים ישנים ומחוץ לגבולותיה הפיזיים של המדינה, להיות אמפתיים לקריסות הנפשיות של עצמנו ושל אחרים, ועוד ועוד. לא תמיד ברורה התועלת שבמתן שם לתחושות שלנו, על אחת כמה וכמה על רקע חוסר האונים החריף שאנחנו חשים, ובכל זאת, אני מרגיש שגם בריכוז כל הכתיבה האישית הזו מרחבי הרשת, ובעצם כך שלקחתי אותה ונתתי בה סדר, אולי זירזתי את היווצרותן של דרכי התמודדות חשובות, שגם אם אני עצמי לא מסוגל למנות את כולן כאן, אני בטוח שהן יצמחו באופן אורגני בלבבותיהן ובחייהן של הקוראות. אולי כמו שנדיר שטיפול הוא מהלך לינארי, גם העניין הזה הוא דבר בלגניסטי יותר מאשר תיאור של בעיה ופתרונה.

אני מקווה שנצליח לשרוד נפשית את התקופה הזו. במגילת תפילותיי גם זו נמצאת שם.

איתי קנדר הוא עובד סוציאלי, בלוגר בנושאי בריאות הנפש, ממייסדי דיאלוג פתוח ישראל, מטפל ומורה לגישות טיפול דיאלוגיות ואפירמטיביות