על העיוורון: החינוך הציוני הוא ספרטה מיומו הראשון

מורים מקבלים בונוס כספי של עד 10,000 שקל ככל שהצליחו לשכנע את תלמידיהם שהגיוס לצבא מבטא את ההגשמה החברתית והאזרחית של חינוכם. תלמידי כיתה א' בהתנחלות אפרת מגישים סלי תשורות לחיילים, ב-8 בפברואר 2018 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

נאום ספרטה של ראש הממשלה אינו חזון בלהות מבית היוצר של הימין הקיצוני, אלא דווקא תיאור מדויק של החינוך הציוני, כולל האגף השמאלי שלו, מראשיתו. מדובר בחינוך שנועד לחשל את הדור הצעיר כך שיהיה עז רוח, חסין לכל קושי ונכון אלי קרב; חינוך שבו הצבא והשימוש בכוח צבאי מוצגים כפתרון ראוי ויחיד לכל בעיה, ולכן הם חלק מובנה של ההגשמה החברתית האזרחית.

זהו חינוך שבו המוות מוצג כהגשמת שלמות החיים. החינוך הציוני לא עשה זאת בהיחבא אלא הציג אידיאלים אלה בגאווה גדולה. גם בישראל של היום, מורות ומורים מקבלים בונוס כספי נאה ככל שהצליחו לשכנע יותר תלמידות ותלמידים שהגיוס לצבא, ומותם למען המולדת, הם הגשמת חינוכם האזרחי.

בשנת 1920 התארגו 135 גנים ובתי הספר עבריים שפעלו אז בארץ, תחת הנהגת מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית. עשר שנים מאוחר יותר, מספרם הוכפל. מנהל המחלקה, ד"ר יוסף לוריא – שאפשר לראותו כשר החינוך הציוני הראשון – סיכם אז את התמסדות החינוך במאמר שפרסם בעיתון "הד החינוך" (המקור למטה). בין היתר כתב:

"מהו האידיאל בחינוך העברי? אני חושב שימצא את ביטויו המלא בצירוף שני משפטים בולטים. המשפט הראשון הוא 'טוב לחיות בארצנו'. אנו רוצים שהדור הצעיר המחונך בבתי ספרנו יהיה מסוגל לספוג לתוכו את כל אושר החיים שארצנו יכולה לתת לו. הוא צריך להרגיש בכל לבו שטוב לחיות בארצנו ושאין להגיע לחיים שלמים ומאושרים בלתי אם בארץ זו. הוא צריך להיות חדור גם בהכרה כי 'טוב למות בעד ארצנו'".

זהו האקדח שהוצג במערכה הראשונה של החינוך הציוני. הצירוף האבסורדי לפיו שלמות החיים ואושרם של החיים בארץ מתגלמים בנכונות של הדור הצעיר למות במלחמה על הארץ. הגשמה חברתית בבתי הקברות. קדושת החיים באמצעות אובדנם.

חינוך גברים לסבל

את האידיאל הזה הטמיע החינוך הציוני בדורות של תלמידות ותלמידים בשלל אמצעים. החל מבחירת נושאי הלימוד והטקסטים בהיסטוריה, ספרות ותנ"ך, ועד אמצעי החינוך הכללי כגון טקסי זיכרון, חגים, טיולים ושיעורי חינוך. האמצעי הישיר ביותר היה כמובן החינוך הקדם צבאי.

בשנת 1938 הציע ד"ר ארתור בירם, מנהל הגימנסיה הריאלית בחיפה, להוסיף לתוכנית הלימודים חינוך לשעת חירום. בפועל קראו לזה "חינוך גופני מורחב", ומאוחר יותר: גדנ"ע. מחלקת החינוך קיבלה את הצעתו. בפירוט התוכנית כתב בירם את הדברים הבאים:

"שכחנו כי עלינו לחנך גברים (בעצם אותה הפרובלימה קיימת גם בשביל הצעירות), שמתוצאות חינוכם הגופני צריכים לנבוע משמעת ודייקנות פעולה, אומץ לב והכשרה להתאמצות מקסימלית.

"עלינו לחנך גברים שמתוצאות חינוכם הגופני צריכים לנבוע משמעת ודייקנות פעולה, אומץ לב והכשרה להתאמצות מקסימלית". חיילים ותלמידים מהתנחלויות גוש עציון משתתפים במירוץ גולני בגדה המערבית, ב-30 במרץ 2022 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

"נדרוש, כי כל החינוך הגופני (במובנו הרגיל) יתנהל ברוח של הכשרת דור, אשר לו גוף בריא ומחוסן שיהא מסוגל לסבול סבל ועייפות, חום וקור ויוכל לבצע דרישות, שקשה למלאותן. [החינוך] יהיה מודרך על ידי ההכרה אשר צריכה להכות שרשים בלב כל אחד מהחניכים, כי הוא משעבד את עצמו לכלל, שהוא משרת את עמו בכל מאודו, כי הוא מוכן לקבל על עצמו כל מאמץ וכל סבל אשר ידרשו ממנו, כדי שעמו ישוחרר וימצא את מקומו במשפחת העמים […]

"דור עז ומחוסן צריכים אנו לחנך, צעירים המקבלים על עצמם, ואשר יוכלו לקבל על עצמם להתאמץ, להתעייף ולסבול ככל שיידרש מהם. הכושר לסבל עומד בתור דרישה עיקרית בכל תוכניתנו".

חוקת החינוך של ספרטה

בירם לא המציא אז יש מאין, אלא השתמש באותם מונחים של "חינוך לסבל", מתוך חוקת החינוך של ספרטה. חוקת ספרטה מיוחסת לליקורגוס, שחי כנראה במאה השמינית לפני הספירה. המידע שעומד לרשותנו נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פולטרכוס, במאה השנייה לספירה. לנוכח פער השנים, לא נוכל לדעת אם מדובר בתיעוד היסטורי או בסיפור מיתולוגי. כך או כך, בוודאות נוכל לומר שיש מי שחשב שכך ראוי להתנהל החינוך (מקור למטה).

החינוך הקדם יסודי נעשה באמצעות מטפלות, אשר "גידלו את התינוקות בלי לחתלם בחיתולים, כדי שאבריהם וכל גופם יתפתחו תוך חירות. אף הביאום לידי כך שיהיו נוחים ובלתי בררנים לגבי מזונם; שלא יפחדו מפני החושך או בשעה שישארו לבדם, ושיינזרו מכל התפנקות בלתי נאה ומצעקות".

בגיל שבע כונסו הילדות והילדים לקבוצות חינוך "שבהן נתחנכו כולם באורח חיים אחד ובמשמעת אחת". הם המעיטו בלימודי קריאה וכתיבה, שכן "כל חינוכם היה מכוון לעשותם בני משמעת נאה, מבליגים על סבל ומנצחים בקרבות".

"המבוגרים היו מסתכלים במשחקיהם והרבו לעורר בהם ריבים ותחרויות, עד שנתברר להם היטב טיבו של כל אחד, וכוח עמידתו בקרבות.

"הם ישנו יחדיו על פי מחלקות וכיתות, על גבי קני סוף שגדלו בחוף ושקצרו להם במו ידיהם בלי מגל. לעת חורף ערבבו לקני סוף אלה מיני דרדרים שכאילו היה בהם כדי לחמם".

את מזונם נדרשו להשיג בגניבה "מי מהגינות, מי מחדרי האוכל של המבוגרים. כשנתפסו ספגו הרבה מלקות, משום שהתרשלו בגניבתם. לשם כך למדו להתקרב בכישרון אל הישנים, או אל כל מה שלא נשמר כהוגן". אם לא הצליחו בגניבה "היתה להם רק מנתם הרגילה, שבכוונה ניתנה להם בצמצום, כדי שילמדו להשתחרר במו ידיהם ממצוקת המחסור, ויהיו בהכרח נועזים".

החינוך הציוני הוא ספרטני גם כיום

גם בחלוף מאה שנים ויותר של חינוך ציוני לחוסן ונועזות, משמר החינוך בישראל את אותם אידאלים ספרטניים, המחדירים את המיליטריזם לתוככי החינוך האזרחי. דוגמה כך ניתן למצוא בחוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא נכונות ומוכנות לשירות בצה"ל. תחת סעיף "המשנה החינוכית" מוסבר כי אחד היעדים המרכזיים של החינוך הוא "לטפח בבני הנוער את הנכונות למעורבות חברתית ולעודד אותם לקבל על עצמם תפקידי שירות למען הקהילה, החברה והמדינה".

וכיצד מוצע להשיג יעד חברתי אזרחי זה? "השירות בצה"ל מבטא את מימושה של חובה אזרחית ואת נכונותם של בני הנוער לקבל על עצמם אחריות אישית הכוללת מעורבות חברתית והזדהות עם המטרות העומדות בפני צה"ל".

החל משנת 2012 ניתן תגמול כספי למורות ולמורים אשר מלמדים בחטיבות העליונות המצטיינות. מדדי ההצטיינות כוללים הישגים לימודיים והישגים חברתיים, ובתוך כל אחד מהם כמה מדדי משנה. המדד בעל הנתח הגדול ביותר מתוך ההישגים החברתיים (ובסך הכול 20% מהציון הכללי של בית הספר), נקבע על פי שיעור התגייסים לצה"ל מקרב בוגרי כיתת י"ב בכל שנה.

מורות ומורים בישראל מקבלים בונוס כספי של עד 10,000 שקל בכל שנה, ככל שהצליחו לשכנע את התלמידות והתלמידים שלהם שהגיוס לצבא מבטא את ההגשמה החברתית והאזרחית של חינוכם. לוריא צדק: בישראל טוב למות למען החיים.

יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, ביטל בבוז את חזון ספרטה של ראש הממשלה, ואמר: "אנחנו לא רוצים להיות מדינת מלחמה". העיוורון הזה של המרכז-שמאל הציוני הוא חלק חשוב בסיפור.

בספרה "מיליטריזם בחינוך" (הוצאת בבל) מסבירה ד"ר חגית גור כי מיליטריזם הוא מערכת ערכים ואמונות הרואה את השימוש בכוח צבאי כאמצעי יחיד לפתרון בעיות מדיניות והשגת כוח פוליטי. החינוך המיליטריסטי יוצר את האווירה שבה מרכזיות הצבא בחיים האזרחיים נראית טבעית והגיונית.

"חינוך למיליטריזם אינו צורך טבעי של ילדים. הוא מניפולציה של מבוגרים על התודעה של ילדים והוא נעשה בדרכים מתוחכמות ומורכבות. תהליכי החינוך והסוציאליזציה היוצרים קבלה אוטומטית של הצבאיות הם לעתים זעירים, שגרתיים ואוטומטיים. בפעמים אחרות הם אינם נראים כלל".

אבל החינוך הזה אינו רק נסתר מן העין, הוא גם חינוך ממכר שבו "המיליטריזציה זוחלת לתוך שגרת חיי היומיום". ככל שהמלחמה מוצגת כפתרון האפשרי לכל בעיה, כך הולכת ונשחקת ההכרה בפתרונות חלופיים. בסופו של דבר נקבל בוגרות ובוגרים אשר למדו "לראות את מציאות המלחמה ומרכזיות הצבא כבלתי נמנעות והכרחיות".

העיוורן הזה הוא שמאפשר לאלפי חיילות וחיילים צעירים להמשיך לשרת את מתקפת ההשמדה על עזה. זהו בדיוק אותו עיוורון הגורם לציונים רבים, ולמנהיגות הציונית (שרובם גנרלים בגמלאות), להאמין שאנחנו "לא רוצים להיות מדינת מלחמה". מאה שנים ויותר של חינוך תחת אידאל המוות כביטוי לשלמות החיים עשו את שלהן.

– – –
המאמר של ד"ר לוריא משנת 1929, מתוך פרויקט בן יהודה: צבי שרפשטיין, תולדות החינוך בישראל, כרך רביעי, פרק שש.

תרגום חוקת החינוך של ספרטה, מתוך: מיכאל הנדל, מקורות ללימוד ההיסטוריה, כרך א' עמוד 61.