ההורים שמחוללים שינוי במערכת החינוך המקומית

קבוצות הורים, מתריסר יישובים ברחבי הארץ, נפגשו השבוע (שני) למפגש היכרות והחלפת מידע, ביוזמת תנועת חינוך ישראלי. הורים, כמוני וכמוכם, שהתארגנו בקבוצות קטנות ומקומיות, על בסיס תקווה פשוטה, שאותה ביטא אחד ההורים: "מדי פעם רואים בטלוויזיה כתבה על בית ספר נפלא בפינה זו או אחרת של העולם, ומיד אני שואל: למה זה לא ככה אצלנו?".

ובאמת למה? ניר אוריון, ממכון ויצמן למדע, נתן את התשובה הרחבה כבר בפתיחת במפגש: מערכת החינוך כפי שהיא מוכרת לנו כיום, נוסדה לפני כמאה וחמישים שנים ביוזמת השליטים, על מנת לנתב את התפתחות הילדים לצייתנות ולקבלת מרות. בעלי ההון דאז (האצילים) ראו כי טוב, ותמכו בשיטה שהניבה להם אזרחים כנועים וחרוצים, שהיו נכונים לאייש את מקומות העבודה המשמימים והעלובים ביותר.

האי נחת ממערכת החינוך נובע מדרך הפעולה של אותם בתי ספר לצייתנות. למידה היא תכונה טבעית, המתעוררת, בעיקר, לנוכח צורך הישרדותי. בני אדם, בזכות כושר החשיבה המופשט שלהם, לומדים גם לנוכח עניין וסקרנות. אולם בתי הספר של הציות האזרחי לא משרתים את הישרדות הפרט (אלא של ההון-שלטון), וודאי שהם לא מעוררים עניין. במקום זאת, משתמשים מרבית בתי הספר בהתניות: שכר ועונש. אם הילד זז בכיסאו מפחידים אותו בנזיפה, ואם הוא עונה תשובה נכונה מעניקים לו תעודת הצטיינות. הפחד והפרס משמשים אמנם כגירויים ללמידה, אולם המחיר, כפי שכתבתי בפוסט נפרד, הוא אבדן כבוד האדם.

שינוי מקומי

החדשות הטובות הן, שבמרבית בתי הספר בימינו, מבטלים את כבוד המורים, ההורים והתלמידים, בלי שמישהו נתן על כך את הדעת. רק כי כך נהוג. כך נראו בתי ספר כשאנחנו היינו ילדים, ונראה שכך זה נכון, מאז ומעולם. אלה חדשות טובות, משום שלעיתים די בקבוצה קטנה של אנשים, שתעורר שאלה לגבי עירומו של המלך, על מנת שכל המערכת הקיימת תקרוס אל ספרי ההיסטוריה. וזה בדיוק, לדעתי, כוחם ותפקידם של ההורים.

> הפרויקט שפותח בפני הקהילה הטרנסית את שערי האקדמיה

איזה חינוך אני רוצה לילדי? מפגש הורים פעילים מרחבי הארץ (צילום: אבי בורגר)

המפגש של קבוצות ההורים השבוע, לא התקיים במטרה לייסד תנועת מחאה ארצית לשינוי בחינוך. להיפך – ההנחה היא שזה בלתי אפשרי לשנות את "המערכת", אבל זה בהחלט אפשרי ליצור שינויים מקומיים, בהובלת ראש הרשות, מנהלי בתי הספר, וצוותי המורים. על כן, עיקר תוכנו של המפגש היה בהחלפת מידע בין ההורים לגבי האתגרים ודרכי הפעולה של כל קבוצה, לנוכח התנאים המקומיים.

רבים מהנוכחים אף הדגישו שהם אינם משתמשים במילים "מאבק" או "מחאה", אלא דווקא משתדלים ליצור שפה חיובית, בתקווה לרתימה ולשיתוף פעולה של כל הגורמים המעורבים. ביישובים רבים ההורים התעוררו משום שעומד לרשותם רק בית ספר אחד, או שכל בתי הספר הקיימים פועלים בגישה אחת. במצב כזה יש הורים שבחרו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלטרנטיביים מחוץ לתחומי הרשות. לעומת זאת, ההורים שהשתתפו במפגש מעדיפים לקבל מענה בתחומי הרשות שבה הם מתגוררים. ועל כן, כפי שאמרה אחת האימהות: "אין לנו ברירה אלא להיות בבית הספר הזה, אז בואו נשנה אותו!".

ההורים כאיום

האתגר המרכזי החוזר ביישובים רבים הוא ההתנגדות למפרע (אפריורי) של ראשי הרשות וצוותי החינוך. הורים שמתעניינים בחינוך ילדיהם נתפסים כאיום, כביכול הם עלולים לפגוע בסדרי השלטון או במעמד המקצועי של העוסקים בחינוך. הדבר מקבל ביטוי לא פעם בטענות שאין להן ממש, שהמניע לפעולת ההורים הוא פוליטי, שהם מובַלים על ידי גורמי אופוזיציה ברשות המקומית, שהם מונַעים ממאבק אישי נגד אחד מאנשי המקצוע, וכיוצא באלה התגוננויות והתנגדויות.

אתגר נוסף הוא בארגון קבוצת ההורים. בעוד הורים רבים מרגישים אי נחת מהקיים, רק מעטים מסכימים לפנות לכך את האנרגיה והזמן הדרושים. גם במקרה בו מצליחים לגבש קבוצת פעילים מחויבים, מתברר שכלל לא ברור מה רוצים להשיג. ההורים, שכל אחד מהם איש מקצוע בתחומו, אינם בקיאים בהכרח בגישות חינוך, וודאי לא בניהול החינוך. אז ממה אנחנו לא מרוצים? מה ניתן לשנות? לאיזה כיוון אנחנו רוצים להוביל? כיצד מובילים שינוי?

לא פעם, כך סיפרו ההורים, מתפצלת קבוצת ההורים בין אלה שרוצים דרך אחת, לאלה שחולמים על דרך אחרת, תהליך שמעורר תסכול וייאוש. "עוד שנה שנתיים הילד כבר יגמור כיתה ו' ויעבור בית ספר, אולי המאמץ לא שווה את זה". ואכן אורך הנשימה חזר ועלה כאתגר קשה ביותר. "אני פעילה כדי לשמור על האופטימיות", הפתיעה אותי אחת האימהות. נזכרתי בסיפור אודות המפגין הבודד נגד המעורבות ארה"ב בויטנאם, שאמר שהוא אינו עומד ומפגין כדי לשנות את המציאות, אלא כדי שהמציאות לא תשנה אותו.

> בכלא הכריחו אותי להסיר את החיג'אב. הרגשתי שפושטים מעלי את עורי

בשום מקום לא כתוב שילדים חייבים לשבת ולא לזוז. (צילום אילוסטרציה: הדס פרוש/פלאש90)

לנצל את גמישות המערכת

מערכת החינוך בישראל היא אכן שמרנית ולוקה בכפייתיות, האחדה ומנגנוני שליטה ופיקוח הדוקים. עם זאת, גם בתוך המחנק, יש לא מעט רווח ליוזמה וגיוון מקומי. למשל בתחום התכנים הנלמדים, התכנית המחייבת לבית הספר היסודי כוללת 15 שעות לימוד שבועיות בכיתה א' ועד 20 שעות בכיתה ו'. תכני הלימוד בכל שעות הלימוד האחרות נקבעות על ידי מנהלי בתי הספר, ובהחלט ניתן לגוון בהם. אם הורים חולמים על שילוב נגינה, גינה, יוגה, בישול או כל עולם תוכן אחר, יש אפשרות עקרונית לשלבו במערכת השעות.

מבנה הלימודים עוד יותר גמיש מהתכנים. בשום מקום לא כתוב שאסור לילדים לזוז בכסא או לנוע בכיתה, אסור לדבר ולשוחח עם חבריהם, אסור לשחק או אסור לבחור. אין גם שום חובה שכל התכנים יילמדו באותה קבוצת "כיתה" חד גילית, ואפילו אין חובה שכל ההוראה תעשה בדרך של מורה מדבר וילדים מקשיבים. גם בחינות וציונים אינם חובה מוכתבת על ידי משרד החינוך. כל אלה הם נהלים שנתקבעו עם הזמן, ואין להם דבר עם הוראה, חינוך או למידה. זה הכול סתם, כי ככה.

אל הרווח הזה נכנסת היוזמה של הורים שזוכרים שהילדים הם שלהם, ולא של בעלי השררה. הדרך הקצרה לשינוי, היא ברתימת הנהלת בית הספר והשלטון המקומי, מתוך דגש ברור שרווחת התלמידים היא גם רווחה, עצמאות ועניין למורים, ורווח (פוליטי) לראש הרשות. בעד כולם, לא נגד אף אחד. על כל פנים, כך התרשמתי מתוך המידע שהביאו ההורים מהשטח.

במפגש השבוע השתתפו קבוצות הורים מיגור, בנימינה, קציר, עמק חפר, כפר יונה, אבן יהודה, כוכב יאיר צור יגאל, כפר סבא, הוד השרון, ראש העין, באר טוביה ויישובי חבל אשכול. קבוצות הורים נוספות פועלות בחוף הכרמל, כפר יונה, נס ציונה, עמק האלה, חוף אשקלון ורמת הנגב. אם יש בקהל הורים מיישובים נוספים, ששואלים את עצמכם: איזה חינוך אני רוצה לילדיי? או – איזה חינוך יש? דעו שאתם לא לבד בהתלבטות.

> בגלל הסכם הפיוס הפלסטיני: ארדן רוצה לחלק יותר נשק לאזרחים