בכלא הכריחו אותי להסיר את החיג'אב. הרגשתי שפושטים מעלי את עורי

הפעילה הפלסטינית הירושלמית ח'דיג'ה ח'וויץ, מורה במתחם מסגד אלאקצא שנעצרה בעבר כבר מספר פעמים ואף הורחקה ממתחם המסגד, נעצרה שוב לפני כשלושה שבועות ע"י משטרת ירושלים. להלן תרגום העדות שמסרה בפני עו"ד ח'אלד אלזבארגה על מעצרה בכלא רמלה, בתרגומו של העיתונאי חאמד אגבאריה.

***

ביומי הראשון בכלא רמלה, הורידו את הסיכות אשר מהדקות את החיג'אב (כיסוי הראש, ח.א). אחרי שהוחזרתי מישיבת בית המשפט הראשונה הודיעו לי שאסור לשים את מצמידי הבד שתופסים את השרוולים לשורש כף היד בטענה שהם אסורים בכלא, כי הם לבוש מיותר. הסוהרת לקחה אותם וזרקה אותם לפח האשפה. את זה סבלתי רק בגלל ששרוולי הג'לבאב שלי (לבוש מסורתי אסלאמי, ח.א) היו צרים, כך שיכולתי לוותר על המצמידים.

לילה אחד, הוחזרתי לתא המעצר אחרי יום ארוך של תלאות ב" זינזנה" (רכב העברת העצורים, ח.א). לא הספקתי לעצום את עיניי לקראת שינה, והנה הודיעו לי שאני הולכת לחקירה. התכוננתי לחקירה ולבשתי את הגרביים שהיו עדיין רטובים, כי כיבסתי אותם. אחרי שהסוהרת קשרה את רגליי באזיקים היא אמרה: כשתחזרי את חייבת להוריד את הגרביים. חזרתי מן החקירה אחרי אחת בלילה, הסוהרת חיכתה לי, אז לקחה את הגרביים וזרקה אותם לפח האשפה.

עברו עשרה ימים במעצר, ואני בתא שלי מנותקת מכולם, בין תפילה, קריאת קוראן, פניה לאללה יתברך במרומיו, שיסיר מעלי את חוויתי הקשה. הייתי דוגמה לרוגע ואיזון נפשי בכלא, בזמן שתאי הבידוד רעשו בצעקות, קללות ושיגעונות.

> יום אחד בבית המשפט הצבאי בסאלם

אללה אכבר

הוציאו אותי לישיבת בית המשפט בפעם החמישית, וכאשר הוחזרתי אל הכלא, מנהל בית המעצר קרא לי והודיע לי שמהיום והלאה אסור לי ללבוש חיג'אב וג'לבאב בתוך המחלקה. ברגע זה לא ידעתי באיזה שפה אענה לו כדי להסביר לאיש שזה בלתי הגיוני בכלל, אך המלים אבדו לי. אני החזקה תמיד, אני שאף פעם לא בכיתי בפני סוהר כדי שלא אראה חלשה, וכדי שלא ישמח בכוחו. למרות זאת לא התאפקתי, לא יכולתי למנוע את עצמי מלבכות ביום ההוא, מיררתי בבכי: איני יכולה לעשות כך, גם אתה אסור לך לעשות כך!

הוא לקח אותי לשער של המחלקה וציווה על הסוהרת להסיר את החיג'אב שלי, והיא הסירה אותו. הוא ביקש ממני להוריד את הג'לבאב, או שהם יעשו את זה בכוח. נאלצתי להורידו בפניהם.

הכניסו אותי לתא המעצר כשאני שטופה בתחושת הבושה והעלבון. מיררתי בבכי ולא ידעתי את עצמי, ניסיתי להתאפק, אבל אני נשבעת באללה שהדמעות זלגו בעל כורחי. אני כבר בת ארבעים, ואף פעם לא הסרתי את החיג'אב מגיל שבע. אף גבר זר לא ראה אותי בלי ג'לבאב מגיל חמש עשרה, והיום רואים אותי עלובי הנפש האלה, בלי חג'אב ובלי ג'לבאב. בכיתי כפי שלא בכיתי לפני כן, צעקתי, קראתי: אללה אכבר. קראתי: הו אלוהי, הציל אותי!

לא קיבלתי מענה חוץ מקולי מהדהד על קירות התא.

בכיתי קרוב לשעתיים. באותו יום התפללתי בלי חג'אב ובלי ג'לבאב, ופניתי לאללה שיטיל עלי שינה עמוקה כדי שליבי לא יישבר מרוב בכי. ישנתי עד לפנות בוקר, ואז נכנסו כמה סוהרים לספירת כלואים, ואז חזר הבכי, כשאני מסתירה את ראשי בידיים.

בצהריים הגיעו סוהרים גברים  כדי לערוך חיפוש בתא. פרצתי בבכי מחדש, ניסיתי לשכנעם שהחיג'אב והג'לבאב שלי הם חלק בלתי נפרד ממני, שהסרתם שקולה להסרת העור שלי, שתפילתי בלתי אפשרית בלעדיהם אסור שגבר זר יראה אותי בלעדיהם.

באותו יום העבירו אותי לתא אחר, בלי שאדע את הסיבה. חשבתי שאולי התא החדש יהיה נוח יותר, אך כאשר נכנסתי לשם מצאתי תא באורך שני מטר, וברוחב דומה. המים זרמו מן השירותים על הרצפה. הרמתי את "המזרן" ומצאתי מתחתיו חלודה, מים ומקקים מתים. בדקתי את השירותים. הם היו מלאים בצואה, לכלוך ומגבוני נייר. הורדתי את סיפון האסלה כדי להוריד את הלכלוך והטמאה, נראה לי שהם ירדו, אך הסיפון המשיך להזרים מים כל הלילה, בקול שגורם לך להשתגע.

היו שם שתי מצלמות בקרה שהופנו למיטה ולשירותים, דלת המקלחת הייתה מזכוכית שקופה ונמוכה, כך שאפשר לראות מי מאחוריה, והתא היה בדיוק מול החדר של הסוהרת, ומול כל מי שעבר משם כדי לסקור את ה"אורחת" החדשה בתא המלוכלך. זו לא הייתה מקלחת בתוך תא מעצר, אלא תא מעצר בתוך מקלחת.

היטהרתי לקראת תפילה הלילה, והתפללתי בלי חיג'אב ובלי ג'לבאב, ובלי לסגוד, כי הרצפה הייתה טמאה.

> וונדר וומן קטנה עליהן: מהפכת הנשים העובדות הערביות בפייסבוק

למחרת, בחמש  לפנות בוקר הביאו לי את החיג'אב ואת הג'לבאב כדי לצאת לבית המשפט. הגעתי לבית המשפט תשושה מהנסיעה, מהבכי הממושך, ומכך שלא ישנתי בגלל קול המים הרועש בשירותים. נראיתי חיוורת, עצובה ומדוכאת, שלא כהרגלי.

סיפרתי לעורך הדין איך הסירו את החיג'אב שלי, ואיך הכריחו אותי להוריד את הג'לבאב. סיפרתי לו גם על תא המעצר החדש ועל הלכלוך, ואיך שבפעם הראשונה בחיי רואים אותי גברים זרים בלי לבושי האסלאמי, ושנאלצתי להתפלל בלי לסגוד, ובלי לבוש הולם.

באותו יום נחרטו כל סימני הדיכוי על הפנים שלי.

כשעורך הדין  דיבר בבית המשפט ותיאר בפני השופט את מה שאני עוברת בכלא, ואיך הסירו את החג'אב ואת הג'לבאב שלי, כל הנוכחים נדהמו וכעסו. עורך הדין הצליח להוציא צו בית משפט שאוסר להסיר את החג'אב ואת הג'לבאב, ולהחזיר אותי לתא הקודם.

חזרתי מבית המשפט, והם חזרו לדכא אותי, לנסות ולהפשיט את "העור" שלי עוד פעם, והכניסו אותי לאותו תא מעצר מלוכלך. אך החלטתי לעמוד על הזכויות שלי, ולהשיגם בשיניים. התחלתי לצעוק ולקרוא: אללה אכבר!! משך ארבע שעות, עד שקראו למנהל הכלא, ואחרי שהראיתי לו את צו בית המשפט הוא נאלץ להיכנע.

משב"ס נמסר בתגובה: מדובר באי-הבנה. סוהר לא ידע את הנוהל וביקש ממנה להסיר את כיסוי הראש. לאחר התייעצות עם מפקדיו הובהר כי אין מניעה לעטות חיג'אב בבית הסוהר.

> הפתק השישה עשר: הסרבנית הדס טל תיעדה את ימיה הראשונים בכלא