ההפגנה בסח'נין: "זו לא רק מחאה, זו התפרצות של מצפון ציבורי"

"הכרזה מחדש על נוכחות פוליטית ערכית במרחב הארצי והאזורי". הפגנה בסח'נין, ב-25 ביולי 2025 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

ביום שישי האחרון הפכה העיר סח'נין לזירת מחאה ציבורית מהמרשימות ביותר שידעה החברה הערבית-פלסטינית בישראל בשנים האחרונות, אולי אפילו הגדולה ביותר. אלפי אזרחים הגיעו למקום, כשהם נושאים שקי קמח וסירים ריקים כמחווה לזעקת הרעב מעזה. ההפגנה קראה לסיום מלחמת ההשמדה, הפסקת ההרעבה המכוונת, והענקת גישה הומניטרית חופשית לאוכלוסייה האזרחית ברצועה.

>> אנחנו גוועים מרעב

מאז 7 באוקטובר חוותה החברה הערבית בישראל השתקה רחבה. גל מעצרים, פחד מהסתה פוליטית, פיזור ומניעת הפגנות ולחץ ציבורי על מוסדות חינוך, אוניברסיטאות ומעסיקים – כל אלה יצרו אקלים של פחד, שלמעשה החל כבר במאי 2021. התגובה הראשונית היתה שתיקה, שנולדה לא מתוך אדישות אלא מתוך דיכוי. ואכן, יוזמות מחאה בודדות, כמו הפגנות סולידריות קטנות וקמפיינים להתרמה, נתקלו במקרים רבים בדיכוי. מפגינים נחקרו, אחרים הוזמנו לשימועים – וכל ביטוי של אמפתיה לפלסטינים בעזה הפך לחשוד.

אך ככל שהתקדמה המלחמה והתרבו הדיווחים והעדויות על הפשעים ולאחרונה גם על הרעב, המשפחות הנודדות, האזרחים שקורסים תחת הפצצות וקריסת מערכת הבריאות והתשתיות – התגברו גם הקולות שדרשו לשבור את מעגל הפחד או האדישות ולצאת למחאה.

עו"ד עלי אחמד חיידר, לשעבר מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי-אופוק לשוויון ושותפות, סבור כי מדובר באירוע משמעותי. לדבריו, "מדובר בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שבה הרחוב הערבי מצליח להתארגן סביב קול מוסרי אחיד ולהביא עשרות אלפי בני אדם לרחוב למרות חסימות דרכים, נוכחות משטרתית כבדה ופחד שעדיין שורר בציבור". חיידר אמר כי "הארגון היה משותף לכלל הגופים הפוליטיים הקיימים בשטח, תוך שיתוף פעולה עם החברה האזרחית והמארגנים המקומיים – תיאום שיצר תחושת לכידות רחבה יותר מאשר בהפגנות קודמות".

חיידר הדגיש כי ההפגנה ביטאה "לא רק זעם, אלא גם חיבור מוסרי למצוקה אנושית של ממש. תיאורי הרעב, התייבשות התינוקות, הקורבנות האזרחיים והחורבן האדיר בעזה הניעו רבים לחצות את הקווים ולשבור את השתיקה. בין המשתתפים היו צעירים וצעירות, נשים וגברים, קשישים, ילדים וגם אנשים עם מוגבלויות. התפיסה היתה קולקטיבית, תפיסה של אחריות. הרגש הציבורי הורגש היטב בקריאות מהקהל, חלקן ספונטניות כמו למה העולם שותק או איפה המוסר האנושי. מראות של משפחות שלמות שצועדות יחד שידרו איחוד רגשי, פוליטי וחברתי נדיר".

בהצהרת ועדת המעקב נכתב כי הפגנת הענק בסח'נין הצליחה לרכז עשרות אלפי משתתפים מקרב הציבור הערבי ומהכוחות הפרוגרסיביים בציבור היהודי, למרות המגבלות שהטילה עליה המשטרה על פי הוראות השר איתמר בן גביר והממשלה. "כל הצעדים הללו לא הצליחו לעמוד מול גלי ההמון השוטפים שמילאו את רחובות סח'נין בגאווה. תושבי העיר, משפחות ובעלי עסקים, הפגינו רוח אזרחית יוצאת דופן כאשר נערכו מראש עם אלפי בקבוקי מים קרים שחולקו למפגינים. כך הושלם מחזה אנושי ולאומי מרגש, על כל פרטיו המדויקים".

מוחמד ח'ליליה, צלם עיתונות מאכסאל, שמסקר את האירועים בחברה הערבית במשך שנים, ציין כי עבר זמן רב מאז שנערכה הפגנה בהיקף כזה ובעוצמה רגשית דומה. לדבריו, "התחושה בשטח היתה יוצאת דופן – השתתפות נשית רחבת היקף, קריאות מחאה נרגשות, ומשפחות שלמות שהגיעו עם ילדיהן וזקניהן כשהן נושאות שלטים וסירים ריקים. ראיתי אנשים שצועקים מכל הלב, וראיתי דמעות בעיניים של לא מעט משתתפים. אף שבעבר התקיימו הפגנות סביב עזה, זו היתה שונה מכל מה שראיתי – עמוקה ומרגשת יותר".

ח'ליליה העריך כי מדובר ברגע משמעותי של שינוי תודעתי: "אפשר לומר שמחסום הפחד נסדק. התחושה היא שאנשים פשוט אינם מסוגלים עוד לשתוק מול מה שמתרחש. זו לא רק מחאה – זו התפרצות של מצפון ציבורי".

שבועות לפני ההפגנה נשמעו בתוך החברה הערבית קולות שהלכו והתחזקו, שמתחו ביקורת על הנהגתה – על חוסר הנוכחות שלהם, והתגובה המאוחרת או החלשה מדי לנוכח המצב בעזה. במקביל, הפגנות שיזמו תנועות יהודיות-ערביות כמו "עומדים ביחד", במיוחד זו שנערכה בתל אביב בשבוע שעבר, זכו לחשיפה תקשורתית רחבה בישראל ובעולם – ולעיתים אף להערכה בקרב פלסטינים ברחבי המזרח התיכון.

פעילה מסח'נין שהשתתפה בהפגנה בשישי אמרה שהבושה היתה מה שהביא אותה ורבים אחרים להפגנה. לדבריה, "לראות אזרחים יהודים מפגינים למען הפלסטינים בזמן שבתוך החברה הערבית שורר שקט הכאיב לי, והכאב הפך לפעולה".

>> מה קרה לזעקת האזרחים הפלסטינים למען עזה

בהפגנה בסח'נין השתתפו גם מאות יהודים, שהגיעו מהמרכז ואזורים אחרים בארץ. הם נשאו שלטים עם קריאות להפסקת אש, לסיום המצור ולהבטחת סיוע הומניטרי מיידי לעזה. לדברי הפעילה מסח'נין, זה היה "מראה של תקווה, שיש עדיין מצפון ואפשרות של עתיד אחר, שיש שותפים יהודים שמבינים שהרעבה אינה כלי מלחמה, אלא פשע מלחמה. ההפגנה הזאת הראתה שאפשר גם אחרת".

יו"ר ועדת המעקב, מוחמד ברכה, אמר כי לא מדובר באירוע חד פעמי אלא בתחילתו של מהלך מתמשך. לדבריו, "ההרעבה היא פשע שיש לעצור אותו בכל דרך אפשרית, ושתיקת העולם אינה יכולה להימשך". ברכה הביע זעזוע מהשימוש במצור ככלי מדיני והזכיר כי בהיסטוריה המודרנית רק משטרים חשוכים בחרו לשלול מזון כחלק ממדיניות. הוא ציין כי "המאבק הזה לא ייגמר בסח'נין, אלא ימשיך בזירה המקומית והבינלאומית". ברכה קרא לעם הפלסטיני ולכל המתנגדים למלחמת ההשמדה לפעול בזירה העולמית ולחשוף את העוולות שנעשות, במטרה לעלות את הנושא לסדר היום הציבורי העולמי.

היום (ראשון) נפתחה שביתת רעב ביוזמת ועדת המעקב, שבה משתתפים מנהיגים, אנשי ציבור, אנשי אקדמיה ופעילים. היא תתקיים במשרדי אל-רביטה (האגודה למען ערביי יפו) ביפו, ואליה יוזמנו דיפלומטים ונציגי תקשורת זרה. הציבור מוזמן לבקר במקום ולהשתתף בשיחות עם השובתים. במסגרת יוזמה זו תועבר הצהרה רשמית בכמה שפות שתופץ לקהלים בינלאומיים. ביום שני צפוי להתקיים צום ציבורי, כאקט של הזדהות עם תושבי עזה; וביום שלישי תתקיים הפגנה מול הקונסוליה האמריקאית בתל אביב שתשלח מסר לממשל האמריקאי: "שותפות במדיניות ההרעבה היא שותפות לפשע, המדיניות האמריקאית נדרשת לעמוד למבחן מוסרי שאינו רק הצהרתי".

בהודעת ועדת המעקב הודגש כי סח'נין צריכה להיות מודל לתחילתו של גל מחאה חדש והרחבת המאבק מצפון ועד דרום. לפי ההודעה, הרחוב הערבי-פלסטיני בישראל הוכיח שהוא מסוגל להשתחרר מההשתקה ולחזור להוביל מחאה ציבורית מוסרית רחבה המבוססת על צדק אנושי בסיסי. המחאה בסח'נין, לדבריהם, אינה רק תגובה למלחמה, אלא "הכרזה מחדש על נוכחות פוליטית ערכית במרחב הארצי והאזורי".

"אי אפשר להמשיך לשתוק"

במקביל להפגנה בסח'נין התקיימו משמרות מחאה בערים וכפרים שברבים מהם לא נערכו עד עתה מחאות נגד המלחמה או שהיו הפגנות מעוטות משתתפים. בין השאר, התקיימו הפגנות ברהט, כפר קאסם, יפו, אום אל-פחם וחיפה, בהשתתפות בולטת של נשים וילדים. המפגינים נשאו סירים ותמונות של קרובי משפחה בעזה.

ביום חמישי התקיימה בחיפה הפגנה בכיכר האסיר במושבה הגרמנית. מאז תחילת המלחמה התקיימו בעיר כמה הפגנות בהשתתפות של פלסטינים ויהודים, שתמיד הסתיימו במעצרים המוניים כעבור כמה דקות. ביום חמישי התכנסו במקום עשרות שוטרים עוד לפני שהמפגינים הגיעו, וכשהחלה ההפגנה הם התנפלו על המוחים, קרעו שלטים בלי קשר לתוכנם, והחלו לבצע מעצרים – כשהם תופסים את כל מי שנקרה בדרכם. 26 אנשים נעצרו ושוחררו באותו לילה – מספר המעצרים הגדול ביותר במחאה מאז תחילת המלחמה. "אחרי מה שעשו לנו ב-7 באוקטובר, אסור (להפגין; א"ז)", אמר קצין בכיר בשיחה אחרי המעצרים. כשנשאל אם מדובר בנקמה על מה שהתרחש, הוא סירב לענות.

"מדיניות הפחדה". הפגנה בחיפה בסולידריות עם עזה, ב-24 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

באשר, פעיל בן 29, השתתף בכמה הפגנות בשבוע האחרון. לדבריו, הסיבה הראשית ליציאה של אנשים לרחוב כעת היא "שהגענו למקום שבו אי אפשר להמשיך לשתוק. העם הפלסטיני בפנים (בתוך ישראל; א"ז) כל הזמן רוצה לצאת ולדבר, אבל מפחד. אבל עם מה שאנחנו רואים בעזה עכשיו, הגענו לקצה. זה לא נותן לנו קרדיט, להיפך, אבל זו הסיבה. קיווינו שיהיה שינוי בעקבות לחץ בינלאומי, אבל שום דבר אינו משתנה. ההשמדה נמשכת, והבנו שאם לא נצא לא ישתנה דבר. אנשים מרגישים שכל העולם תומך בעזה ורוצה לסיים את רצח העם, ואנחנו לא עושים כלום".

לדברי באשר, ההפגנות הקטנות, לעיתים של בודדים, שהתקיימו מאז תחילת המלחמה תרמו גם הן. "חשבנו שאין להפגנות האלה תוצאות, אבל הן עושות שינוי לאט, יש להן אפקט מצטבר. הן הביאו לכך ששברנו את מחסום הפחד. היתה גם תחושה אצל הפלסטינים בפנים (בישראל; א"ז) שהותרנו את עזה לבד, שאנחנו כחברה ויתרנו עליהם, ולא יכולנו להמשיך עם האשמה הזאת. היא הצטברה בפנים עד שהגענו למקום שבו לא ניתן לסחוב את זה עוד".

באשר סבור שגם העובדה שרבים חשים שהציבור הפלסטיני בתוך ישראל הוא הבא בתור תרמה ליציאה לרחוב. "ראינו את ההשמדה המתמשכת, ראינו את המצב בלבנון, באיראן, בסוריה, ההתנחלויות בגדה. כל זה מראה שיש תוכנית ישראלית-אמריקאית ושהסכנה מתקרבת לכולם. אנחנו רואים בכנסת, את השרים ואת הממשלה מאיימים באופן ישיר על האזרחים. אם במצב הזה הם מאיימים, מה יקרה בהמשך? הם ישמחו הרי לעשות 'מזרח תיכון חדש'". על המעצרים הרבים בחיפה אמר באשר כי מדובר ב"מדיניות הפחדה".

ביום שישי התקיימה בגן השניים ביפו המחאה הראשונה מאז אירועי מאי 2021, בהשתתפות מאות אנשים. במהלך המלחמה התקיימו אומנם כמה משמרות בכיכר השעון וכמה עמידות עם תמונות ילדים ברחוב יפת, אך לא הפגנות מרובות משתתפים, ולא בלב העיר. לרבים מתושבי יפו יש קרובי משפחה בעזה, והזעם והעצב ניכרו היטב. לפי אחד המארגנים, המשטרה אישרה מחאה של 30 דקות בלבד, ושוטר שנכח במקום הורה למפגינים להתפזר בתום הזמן הזה, אך חלקם התעקשו להישאר.

רג'א קהוותי, אחת המפגינות, סיפרה: "גירשו חלק מהמשפחה שלי ב-1948 לעזה, והיום הם מנסים לגרש את כל האנשים מעזה. אנחנו רק שומעים מהם על הרעב, הילדים שנשרפים בחיים, על ההרג. המסר שלנו הוא להפסיק את המלחמה, לעצור את ההרעבה. מספיק". לדבריה, "הדבר הכי חשוב הוא שהנשים ביפו יצאו להפגין. אנשים מפחדים בגלל הגזענות, הדיכוי והמעצרים".

עומר סיקסיק, מנהל אל-רביטה ביפו, אמר: "השתיקה היתה ארוכה בגלל ההפחדה. אבל למרבה הצער אי אפשר להמשיך לשתוק יותר בגלל ההרעבה בעזה. אי אפשר להתעלם מזה, לא מבחינה הומניטרית, לא מבחינה דתית. לא נמשיך לשתוק. מחסום הפחד נשבר, אפילו אם יזרקו אותנו לכלא. האנשים בעזה הם המשפחה שלנו, רבים מאלה שגורשו מיפו ב-1948 גורשו לעזה, לכן אנחנו חושבים עליהם, על האהובים שלנו, שמתים ברעב, מתים מהפצצות, מתים מההרס, בצורה שיטתית".

הפגנות נוספות התקיימו ביום שבת באום אל-פחם, שם המשטרה הגיעה בכוחות גדולים, כולל שוטרי מג"ב עם קסדות ומכת"זית "בואש"; ובכפר קאסם בכיכר בכניסה לעיר, שם המשטרה ניסתה למנוע את קיומה.