ההימור הציני של מנסור עבאס

תוצאה של מנגנון פוליטי שמחפש כל הזמן את "הערבי המותר". יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפוליטיקה הישראלית נמצאת בתקופה שבה גם השקר הפשוט ביותר יכול להפוך לאסטרטגיה שלטונית. לקראת הבחירות הבאות, נראה שהימין זקוק לאויב חדש: לא חמאס, לא חזבאללה ולא איראן – שנשחקו, בינתיים לפחות. עכשיו נדרש אויב זמין יותר, מוכר יותר, כזה שאפשר להכות בו שוב ושוב, בלי מחיר. לתפקיד הזה נכנסת החברה הערבית-הפלסטינית בישראל: היא חוזרת לשמש שק אגרוף נוח – אויב פנימי לעיצוב פחד, גיוס ושליטה פוליטית.

המהלכים ליצירת האויב הזה כבר כאן: מניסיון להדיח את ח"כ איימן עודה, נבחר ציבור מכהן, בגלל אמירה פשוטה יחסית לאמירות אחרות; דרך הצהרות שקריות של ח"כ מהליכוד על כך שרופאים ערבים מקבלים תנאים מיוחדים על חשבון יהודים; ועד קידום הצעת חוק שמונע ממורים שלמדו באוניברסיטאות פלסטיניות לעבוד בישראל. זאת, לצד המשך קיצוץ התקציבים, האפליה המוסדית, ההסתה היומיומית וניסיונות הרדיפה הפוליטית ומחיקת הזהות. המגמה ברורה: החברה הערבית מסומנת שוב כמטרה.

כל זה מתרחש בעיצומה של מלחמת השמדה שבה נהרגים אלפים ומורעבת אוכלוסיית עזה, ובעוד החברה הערבית בישראל נאבקת בפשיעה ברחובות בגלל הפקרה ממסדית מכוונת. ודווקא עכשיו, לנוכח כל זה, בחר יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, להציף מחדש את הפילוגים הפנימיים.

בראיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף עבאס שוב את איימן עודה, רמז על פתיחות לשיתוף פעולה עתידי עם הליכוד, וחזר על השקר הבוטה לפיו הרשימה המשותפת היתה זו שהפילה את ממשלת בנט-לפיד; ובאמירה שהפתיעה אפילו את עמית סגל ובן כספית, אמר על איימן עודה שהוא "לא ראוי לכבוד הזה שיודח מהכנסת".

האמת? לא הופתעתי – לא מהתוכן ולא מהטון. מה שהפתיע אותי היה שיש עדיין אנשים בחברה שלי שהופתעו מדבריו, כאילו חשבו שהוא השתנה אחרי האווירה החיובית והמפגשים האחרונים בין המפלגות, ואפילו אחרי מלחמת ההשמדה. כאילו אין סיבה חשובה יותר מאשר השמדת עשרות אלפי פלסטינים כדי לגרום לשאר להתאחד, או לפחות לשתוק.

השקר שהפך לקמפיין שהפיל ממשלה

שקר מרכזי שכבר שימש את הימין ככלי נשק בקמפיין בחירות היה אותם 53 מיליארד שקל שמנסור עבאס טען שהביא לחברה הערבית. מדובר בשקר ממוסמך. ההסכם הכלכלי עם רע"מ דיבר על כ-35 מיליארד שקל בפריסה של חמש שנים. חלק מהכסף הובטח עוד קודם, ורובו לא עוגן בתקציב – ולכן בוטל במהירות עם עליית ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר. זה היה כמובן צפוי, כי עבאס לא דרש לעגן את הכספים בתקציב.

השקר הזה הסתבר כמה שהימין היה זקוק לו בדיוק. הסיסמה "53 מיליארד שקל", לפעמים עם "האחים המוסלמים", הופיעה בשלטים, כותרות ואולפנים. בן גביר, סמוטריץ', נתניהו עצמו – כולם רכבו על זה.

וזה עבד. הימין התלכד. חברי כנסת מהימין בממשלת בנט-לפיד – עידית סילמן, עמיחי שיקלי, ניר אורבך – עזבו את הקואליציה אחרי לחצים ממושכים. עזיבתם הצטרפה לסירוב של חברי הכנסת ע'ידא רינאווי זועבי ומאזן גנאים להצביע בעד הארכת תקנות יו"ש, וכך, בסופו של דבר, ממשלת בנט-לפיד איבדה את הרוב בכנסת וקרסה.

אף כי ההיסטוריה שוכתבה על בסיס שקר גס – שתחילתו בקמפיין ה-53 מיליארד שקל והמשכו בהאשמת הרשימה המשותפת בפירוק הממשלה – עבאס ממשיך לחזור על החלק השני שלו, ואפילו רומז שאולי הצדק יהיה עם לפיד ואנשיו אם יצביעו בעד הדחת עודה.

למעשה, השקר אף עמוק יותר. הממשלה נפלה לא בגלל המשותפת, אלא למרות הצעות תמיכה חיצוניות שלה. ח"כ אחמד טיבי ואנשיו הציעו לממשלה תמיכה זמנית, בתמורה להקפאת הריסות ועיכוב חקיקה גזענית. לפיד סירב. מדוע? כי איילת שקד, זאב אלקין ואחרים סירבו לקבל תמיכה מ"הערבים הלא נכונים". ובזמן הזה עבאס רק המשיך לטשטש, להסית ולעצב לעצמו את דמות "השותף האחראי". אבל ההצגה הזאת לא עמדה במבחן.

זורע אשליה שנועדה להתפוצץ

ההתנהלות של עבאס כיום – מצד אחד התקפות, ומצד שני הדיונים שהוא יוזם סביב הרשימה המשותפת – אינה ניסיון לתקן, אלא נראית כתמרון פוליטי מחושב. הוא יודע שהמשותפת, כפי שהיתה בעבר, לא תשוב. זה פרויקט פוליטי שנגמר. בכל פעם שהוא מדבר על שובה האפשרי, הוא רק זורע אשליה שנועדה להתפוצץ.

פרויקט פוליטי שנגמר. אירוע בחירות של הרשימה המשותפת בכפר יאסיף, ב-23 באוגוסט 2019 (צילום: אורן זיו)

מדוע הוא עושה זאת? ככל הנראה כי הוא יודע שכל סערה כזאת מחזקת את התחושה ש"הכל רקוב", וכל אכזבה כזאת מכבידה על כולם. כשאנשים מגלים ששוב "עבדו עליהם", הם לא מתעסקים במי אשם, אלא קוראים לכולם להתפטר.

נראה שעבאס מהמר בציניות שהקהל שלו עצמו לא ייעלם, למרות האכזבה הכללית, מכיוון שחלק מצביעים לו ממניעים דתיים, חלק מתוך חמולתיות, וחלק מתוך אמונה בישראליזציה. יתכן שהוא גם מהמר על זיכרונו הקצר של הציבור.

אחרי הבחירות האחרונות, עבאס לא הסתיר את העדפתו הברורה: "הייתי מעדיף להצטרף לממשלת ימין על מלא", הוא אמר בפירוש. רק התנגדותו של סמוטריץ' – שהעדיף גזענות עקרונית על תועלת פוליטית – מנעה את כניסתו של עבאס לקואליציה, למרות ביקורו של עבאס אצל הרב דרוקמן והתחנונים לקבל אותו כפרטנר. בראיון האחרון עבאס רמז שאם הליכוד יפנה אליו שוב, הוא לא יופתע וגם לא יתנגד.

ובמרכז הפוליטי עדיין מסרבים להבין ומוחאים לו כפיים, תוך כדי שהם משתתפים בניסיון להדיח את ח"כ עודה. מהלך זה, שאינו דמוקרטי או חוקתי, נותן גם מתנה יקרה לימין – חמצן שעשוי לאפשר להם להשיג רוב בבחירות הבאות. הרי מי מרוויח מכך שהחברה הערבית תהיה מיואשת ולא תצביע, אם לא הימין? ומה יגרום לחברה להתייאש יותר מאשר רדיפה ברורה כזאת?

מה שהופך את התנהגותם של לפיד ושאר התומכים בהדחה מהמרכז למטופשת אף יותר הוא שכולם יודעים שבסוף בג"ץ יבטל את ההדחה. כלומר העמדה המבישה והאנטי דמוקרטית הזאת, שתפגע ברצונה של החברה הערבית להשתתף בבחירות ולשנות את המציאות, אפילו לא תניב תוצאה מעשית.

ואולי זו בכלל אסטרטגיה אזורית? אי אפשר להתעלם מהתזמון: עבאס בחר להסלים דווקא עכשיו, כשיש שמועות על מהלך מדיני מול סוריה בממשל האסלאמי החדש ששולט בה, ואולי אחר כך עם סעודיה; ובתקופה שבה חמאס (שהיה עוין מאוד למנסור עבאס) לא ישלוט לא בעזה וכמובן שלא בגדה. הרי עבאס ניסה בעבר לתווך ביוזמות אזוריות. יש לו שאיפות, והוא לא מסתיר אותן. קשה שלא לחשוד שאולי ההתחנפות הנוכחית והתקיפות הפנימיות הן חלק מהיערכות חדשה.

הבעיה אינה רק בעבאס, אלא עמוקה יותר, ונטועה בלב החברה הישראלית – במיוחד בקרב אנשי מרכז-שמאל שרואים בעצמם ליברלים, ומצפים מהערבים להיות "משתפי פעולה מועילים", כלומר כאלה שלא דורשים שוויון לאומי, לא מזכירים את עזה ולא מדברים על כיבוש, אלא רק על תקציבים.

אלה הרימו את עבאס על נס. אנשי תקשורת, פרשנים, פוליטיקאים, היללו את "הערבי החדש", שלא מדבר על הנכבה ולא מזכיר את פלסטין, שתומך בהגדלת תקציב הביטחון, שלא תובע, רק מחייך וחותם. הם אהבו אותו בדיוק בגלל הוויתורים שלו.

עבאס אינו תקלה, אלא תוצאה של מנגנון פוליטי שמחפש כל הזמן את "הערבי המותר". מי שמסרב לנוסחה הזו מודר, מושתק ומסומן. זו לא טעות. זו מדיניות.

בתוך החברה הערבית, התזמון של עבאס להצפת הפילוגים מחדש, אחרי תקופה של שיח חיובי ואפילו תחושת תקווה ומוכנות ציבורית להפלת הממשלה, פוגע לא רק בפוליטיקה אלא גם באמון, ברוח, בתקווה. וכשזה קורה שוב ושוב, מוכרחים לשאול: מי נהנה מזה? מי מרוויח מחברה מפולגת, מבולבלת ומיואשת? ולמען מי כל זה נעשה? האם זו תמימות או אסטרטגיה?

כדאי שנברר את זה לפני הבחירות – לא אחריהן.