גם בפוסט טראומה, האישי הוא הפוליטי
ההיסטוריה מלמדת עד כמה חיוני לדבר על פוסט טראומה ועל הלם קרב – לא רק לצורכי טיפול פרטני, אלא גם כדי להבין את מנגנוני ההשתקה, האידיאולוגיה והכוח הפועלים בזמן מלחמה, וכדי לסדוק את האתוס הלאומי על הצידוק והחיוניות שלה
השיח שנוצר בעקבות עדויות החיילים לא היה רק כלי לריפוי אישי, אלא גם מצפן מוסרי רחב יותר (אילוסטרציה: שירן גולן)
בשבועות האחרונים מתפרסמים תדיר דיווחים על התאבדויות חיילים, בסדיר ובמילואים – חלקם לאחר שהשתחררו, אחרים במהלך השירות – לצד עדויות על לוחמים ששבו מעזה עם סימפטומים מובהקים של פוסט טראומה. לפי עשרות פרסומים בעיתונות, מדובר בלפחות 16 מקרי התאבדות מתחילת 2025, ובכמעט 50 מאז אוקטובר 2023. במקביל, נרשמו מאות מקרים של חיילים שהוכרו כנפגעי טראומה, לחלקם נקבעו אחוזי נכות של מעל 30%.
שבעה מקרי התאבדות שזעזעו את הציבור בחודש האחרון שברו את חומת השתיקה וחשפו את עומק המשבר: מחסור חמור במטפלים – עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. כפי שנכתב ב"הארץ": "הלוחמים שחזרו משדה הקרב נותרים מאחור, לבד, בחשיכה, ללא טיפול מתאים".
אפשר וחשוב לפעול באופן דחוף: לאבחן, לטפל ולהקל על הנפגעים – אך חשוב לא פחות להקשיב לתופעה, מתוך הבנה שהאישי הוא גם פוליטי. עיון קצר בהיסטוריה של מלחמת וייטנאם מלמד עד כמה העדויות האלה חיוניות – לא רק כדי לפתח את תחום הטיפול בטראומה בצבא ובחברה, אלא גם כדי להבין את מנגנוני ההשתקה, האידיאולוגיה והכוח הפועלים בזמן מלחמה, שכבר מזמן אי אפשר לקרוא לה מלחמה.
השיח על פוסט טראומה במלחמת וייטנאם היה מרכיב משמעותי בתנועה לסיום המלחמה. מתן אפשרות לחיילים שחזרו מן הקרב לדבר על החוויות שלהם, על הקשיים, על ההרג ועל ההרס, היה חיוני כדי לצאת ממעגל האלימות, שדעת הקהל בארה"ב היתה לכודה בו. אומנם מלחמת וייטנאם שונה בתכלית ממאפייני המלחמה הנוכחית בישראל – בזמן, במקום ובנסיבות ההיסטוריות – אך בשתיהן ניכרות תבניות דומות של התשה ממושכת, אכזרית, שנמשכת מעבר לציפיות ההיגיון וליכולת הנפשית לשאת אותה. בשתיהן היטשטשו הגבולות בין לוחמים לאזרחים, בין שדות קרב למרחבי חיים. בשתיהן הוזן מעגל הדמים מתוך תחושות נקמה, ועל כן הן הפכו לשדות של דם, חוסר הבחנה וכאוס מוסרי.
"המלחמה היא שמלמדת אחריות לא רק על מעשינו, אלא גם על מה שרואות עינינו", כתב העיתונאי האמריקאי מייקל הר בספרו, "שדרים" (Dispatches) על הפצע של מלחמת וייטנאם (התרגום שלי; י"ב). "הבעיה היא שיכול לעבור זמן רב, לפעמים שנים ארוכות, עד שאנחנו מבינים ומבינות מה ראינו. לרוב, מה שרואות עינינו במלחמה לא מצמיח בנו עדות, אלא נותר מאוחסן בצורתו הגולמית מאחורי העיניים".
העיניים שאינן רואות אינן רק עיני היחיד, אלא גם עיני החברה. לאורך ההיסטוריה התייחסו חברות שונות לגברים שחזרו מן הקרב עם חוויות קשות וסיפורים מסמרי שיער כחלשים, במקרה הטוב, או כבוגדים באתוס הלאומי במקרה הרע. רבים מאלה ששבו ובחרו לספר מה שראו, את זוועות המלחמה, סכנות החיים, שדות הדם והקטל, הפגיעה באזרחים, ההרס וההרג, הוגלו מהחברה כבוגדים ואף נכלאו.
כך היה גם בראשית מלחמת וייטנאם, כשחיילים שסבלו מתסמינים פוסט טראומטיים תויגו על ידי גורמים רפואיים וצבאיים כ"נכים מוסרית". רבים מהם נדחו על ידי הממסד הרפואי. התפיסה הרווחת גרסה כי חייל נאמן למולדתו חייב להאדיר את המלחמה, לשמור על חוסן נפשי ולא להיכנע לפחד. מי שהביעו סימני מצוקה נתפסו כחלשים, או גרוע מכך – כמשתמטים ופחדנים.
השיח על פוסט טראומה במלחמת וייטנאם היה מרכיב משמעותי בתנועה לסיום המלחמה. הפגנה נגד מלחמת וייטנאם בניו יורק, ב-1969 (צילום: Bernard Gotfryd, ספריית הקונגרס האמריקאי)
במהלך המלחמה ובעקבותיה התחוללה תמורה משמעותית ביחס לחיילים שסבלו מטראומה. במקום לראות בהם נטל על המורל הלאומי, קמה תנועה שהכירה בהם כנפגעים הזקוקים לטיפול ותמיכה. חיילים לשעבר וחוקרים פעלו כדי לכלול את תסמונת הלם הקרב כהגדרה רשמית ב-DSM, מהלך שסימן הכרה בפוסט טראומה כתופעה קלינית, הדורשת התייחסות מערכתית. במקביל, התרחב מערך בריאות הנפש, נפתחו מרכזי סיוע ותמיכה, וקבוצות של ותיקי מלחמה החלו לפעול כקהילות לעזרה הדדית. במקום להשתיק חיילים, הוכרה חשיבות ההקשבה לעדויותיהם כדי להבין את החוויות הקשות ולספק להן הכרה חברתית.
נהוג לדבר על מלחמת וייטנאם (בהמשך למלחמת העולם השנייה) כעל מה שהוביל לשינוי במערך הפסיכיאטרי להכרה בפוסט טראומה ובתסמונת הלם הקרב. אבל מעטים שמו דגש על צידה השני של המשוואה – חשיבות ההקשבה לעדויות בסדיקת האתוס הלאומי על צידוקה וחיוניות המלחמה, פירוק רגש הנקמה ויכולת ההחזקה של שיח מורכב, שיוביל בסופו של דבר להחלמה.
השיח שנוצר בעקבות עדויות החיילים לא היה רק כלי לריפוי אישי, אלא גם מצפן מוסרי רחב יותר. ככל שניתנה במה לחיילים לספר על זוועות המלחמה, כך גברה גם ההתנגדות הציבורית להמשך הלחימה. ההכרה בטראומה של החיילים הפכה בהדרגה למכשיר פוליטי שסייע לאתגר את הלגיטימציה של המלחמה, לפרק את אתוס הניצחון ולערער על הצדקת האלימות. החברה האמריקאית החלה מכירה בחיילים כעדים שחוו את מחיר המלחמה על בשרם, וקולם הפך משמעותי במאבק לסיום הלחימה.
טראומה נוצרת בהיעדר עדות – כאשר הזוועה קשה כל כך עד שאין לה מילים, כשאין לגיטימציה או אפשרות לדבר, או כשמוטל איסור שמונע את השיח – ולכן היא אינה רק חוויה אישית אלא גם תופעה חברתית, אתית ופוליטית. זהו סימפטום של חברה שמביטה הצידה, שמונעת שיח פתוח על הזוועות המתרחשות בשטח. כאשר אסור לדבר על מה שראו העיניים בעזה, כאשר מציאות ההשמדה והרעב מביאה עימה קונפליקט אך נשללת האפשרות להכיר באמביוולנטיות – מול מי ולשם מה מתקיימת בכלל הלחימה – נוצרת קרקע פורייה לפיצול פנימי ולקריסה נפשית.
אולי לא במקרה יש דמיון צלילי בין מחלה למלחמה ובין החלמה לחמלה; חוכמתה של השפה העברית מספרת לנו את מה שיודעת הנפש: הדרך להחלמה ממלחמה – כמו ממחלה – עוברת דרך החמלה במובן הרחב של המילה, דרך הקשבה לעדויות, הכרה בפגיעות ובכאב – גם בזה שספגנו וכן, גם בזה שגרמנו.
יעל פילובסקי בנקירר היא משוררת, רופאה, בעלת דוקטורט במגדר, פסיכואנליטיקאית חברה במכון The Site for Contemporary Psychoanalysis בלונדון, ועורכת בכתב העת Sitegeist למחשבה פילוסופית ופסיכואנליטית. מתגוררת מזה 12 שנה בקיימברידג' שבאנגליה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
