בסילוואן, השקר הישראלי ניבט מכל פינה

השקר הגדול ביותר טמון בעצם התפיסה שלפיה גירוש קהילות שלמות על בסיס השתייכותן לעם אחר יכול להיחשב אפשרות תקינה וחוקית. מחאה נגד הריסת בתים בסילוואן, ב-8 בנובמבר 2025 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

חנה ארנדט לימדה אותנו כי אלימות משגשגת על מצע של שקר. המעשים מקבלים אופי ברוטלי והרסני כאשר המילים מתרוקנות מתוכן ומשמשות להונאה ולהסתרת כוונות. מנגד, כוח במובנו החיובי נוצר כאשר מילים ומעשים תואמים זה את זה – וכך מתאפשר לחשוף אמיתות ולבנות על בסיסן יחסי אמון ופעולה משותפת. שורשי ההרס והגירוש המתחוללים כעת בסילוואן נטועים בתרבות שקר ארוכת שנים, שבה מילים הונדסו לטיוח עוול ולהכשרת הקרקע למעשי נישול וחורבן תחת אצטלה מזויפת של שלטון החוק, חיזוק המורשת וזכויות קניין.

שתי קהילות במרכז הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, אל-בוסתן ובטן אל-הווא, המונות יחד יותר מ-2,000 נפשות (כ-200 משפחות), מגורשות בימים אלה מבתיהן. חלק ניכר מהמשפחות כבר איבדו את מעונן, אם בהריסה (אל-בוסתן) ואם בשל פינוי בכוח (בטן אל-הווא). בשני המקרים, ידיהן השלובות של הרשויות ושל עמותות מתנחלים מבצעות גירוש המוני – לא על גבעות מרוחקות, אלא במרחק קצר מקריות העירייה והממשלה; ולא על ידי חבורות פוגרומיסטים, כי אם באמצעות זרועות השלטון ושורת חוקים החלים על פלסטינים בלבד.

>> לראשונה מאז 1967 קהילה שלמה מגורשת ממזרח ירושלים

אל-בוסתן ממוקמת במורדות סילוואן. 115 בתי השכונה, המאכלסים כ-1,500 נפשות, נהרסו או מצויים בסכנת הריסה מיידית. יותר מרבע מהם נהרסו מאז פברואר 2024. העילה הרשמית להריסות היא בנייה בלתי חוקית. אולם מאחורי השפה המשפטית מסתתרת מציאות של אפליה שיטתית: מאז 1967 מדיניות התכנון בירושלים מונעת מתושבים פלסטינים לקבל היתרי בנייה. בתי אל-בוסתן נבנו על אדמות התושבים, לאחר שאיבדו כל תקווה להקימם כחוק.

בעוד העירייה נאחזת בחוקי התכנון והבנייה, הסיבה האמיתית להרס אל-בוסתן היא שיתוף הפעולה המתהדק בין עמותות מתנחלים לעירייה ולרשויות המדינה במאמציהן לייהד את סילוואן. לשם כך, בין היתר, הן פועלות להפוך את אל-בוסתן לפארק בעל צביון תנכ"י – "גן המלך" – שיחבור בשוליו לאתר המכונה "עיר דוד" וייצור רצף נופי והיסטורי מדומיין של המשכיות יהודית. אטרקציות תיירותיות כגון אלה משתמשות בתנ"ך כשטר בעלות, המצדיק נישול ומבסס תפיסה של עליונות יהודית.

למותר לציין כי אין דבר הרחוק יותר מרוח התנ"ך. הסיפור המכונן בתנ"ך ביחס למלכות דוד אינו קושר לו כתרי כיבושים ונצחונות, כי אם שופט אותו בחומרה על חטא "כבשת הרש" שהפך לסמל של עוול וניצול לרעה של כוח. כעונש על מעשהו – שליחת אוריה במרמה אל מותו בשדה הקרב כדי להסתיר את ניאופו עם בת שבע – הטיל נתן הנביא על דוד המלך את הקללה: "ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם". בשונה מהמנהיגים בימינו, דוד הודה בחטאו, הביע חרטה וקיבל עליו את עונשו. באחרית ימיו נאלץ לראות את בניו הופכים את ביתו לזירת תככים, חמדנות ותאוות שליטה, שהידרדרו פעם אחר פעם לשפיכות דמים.

השקר אינו נתלה רק ברוממות התנ"ך; הוא ממשיך להתגלגל במציאות הביורוקרטית היומיומית. תושבי אל-בוסתן ניהלו עם העירייה משא ומתן על הכשרת בתיהם במשך יותר מעשור. הם יזמו והגישו שתי תוכניות מתאר שעמדו בתנאי הסף המקצועיים המחמירים. מדובר בהליכים יקרים, המחייבים גיוס אנשי מקצוע ותיאומים מרובים. העירייה, תחת לחץ בינלאומי, הציגה עצמה כמשתפת פעולה. בפועל היא גררה רגליים, הריצה את התושבים הלוך ושוב, וגרמה להם להשקיע משאבים עצומים בהכנת תוכניות שלמעשה מחובתה היה להכינן.

בפברואר 2024, לאחר שהתושבים עמדו בכל הדרישות, הודיעה העירייה בפתאומיות ומבלי שסיפקה כל הסבר על ניתוק הקשר והפסקה מיידית של המשא ומתן עם נציגי השכונה. ההודעה באה על רקע לחץ מצד עמותת המתנחלים והשר איתמר בן גביר, ותוך ניצול מצב המלחמה. זמן קצר לאחר מכן החלו ההריסות. במהלך 2024 נהרסו כ-30 מבנים, בהם ביתו של דובר השכונה ומרכז קהילתי במימון האיחוד האירופי ששירת יותר מאלף תושבים. במהלך 2025 נהרסו 12 בתים נוספים. בתחילת חודש זה חולקו 15 צווי הריסה נוספים, וכהכנה נהרסו גדרות בתים. כך, באמצעות סיפור מורשת מעוות, חוקים המעגנים אפליה עמוקה ועירייה הקשובה לעמותות מתנחלים ואינה מהססת להונות את תושביה, השקר מתחזה לאמת והעושק הופך לנורמה.

בטן אל-הווא שוכנת על גבעה מצידה המזרחי של אל-בוסתן. 87 משפחות (כ-700 נפשות) בשכונה גורשו או מצויות בסכנת גירוש מיידי מבתיהן על ידי עמותת המתנחלים עטרת כהנים, שהשתלטה לפני יותר משני עשורים על הקדש בנבנישתי – הקדש שהקים את הכפר היהודי-תימני. כפר זה, שרחש פעילות מסוף המאה ה-19 ועד שלהי שנות ה-30 של המאה ה-20, נודע בשעתו ביחסיו הטובים עם שכניו הערבים, וכתב ההקדש מעיד כי מייסדיו ראו לנגד עיניהם את טובת כלל עניי ירושלים. אך כל זה שייך לעבר רחוק ומושכח. מאז קיבלו לידיהם את השליטה על ההקדש, פועלים אנשי עטרת כהנים לגירוש התושבים. יותר מ-30 משפחות פונו עד כה. 28 משפחות נוספות מצויות בסכנת פינוי מיידי לאחר שמוצו ההליכים המשפטיים בעניינן ובית המשפט דחה את בקשתן לערער.

האמת העצובה היא ששופטי ישראל מעולם לא ערערו על חוקי הגירוש. ההתנחלות היהודית בלב סילוואן (צילום: אקטייבסטילס)

תביעות הפינוי בבטן אל-הווא מבוססות על חוק מפלה משנת 1970 המאפשר ליהודים לתבוע נכסים שהיו בבעלותם לפני 1948 ונותרו תחת שלטון ירדני, בעוד חוק נכסי נפקדים מ-1950 אינו מאפשר לפלסטינים לתבוע נכסים שאיבדו באותה מלחמה ונותרו בתחומי מדינת ישראל. חוקי נישול אלה נחקקו בחסות מלחמות, ומעולם לא חלה עליהם התיישנות כמתחייב במקרים כאלה. עם השנים קיבלו החוקים פרשנויות מרחיבות, המנותקות מכל הקשר שהביא מלכתחילה לחקיקתם. פרשנויות אלה מאפשרות להחילם דור אחר דור גם על מי שרכשו או בנו את ביתם בתום לב, מעולם לא עזבו אותו וחיו כל חייהם תחת הכיבוש הישראלי. ואכן, רבות מהמשפחות בבטן אל-הווא הגיעו אליה כפליטים לאחר 1948, ועתה הן עתידות לעבור גירוש נוסף.

במהלך השנים התריעו כמה יועצים משפטיים לממשלה מפני הרחבת השימוש בחוקי הנישול, אך קולם נדם. שוב ושוב דחו שופטי בג"ץ עתירות של תושבים פלסטינים, וידם לא רעדה כשהורו על פינויים – גם כאשר עמדו לפניהם חלופות אחרות וגם כאשר הם עצמם הצביעו על ליקויים מהותיים. כך למשל, ב-2018 דחה הרכב שופטי בית המשפט העליון בראשות השופטת ברק-ארז עתירה של 104 מתושבי בטן אל-הווא, והתיר לאנשי עטרת כהנים להמשיך בהליכי הפינוי, אף על פי שמצא כי נפלו פגמים בהליך העברת הקרקע לידי העמותה. היועמ"שית הנוכחית נמנעה במשך יותר משנתיים מהגשת חוות דעת שהתבקשה לה, ובהיעדרה פסקו השופטים שוב לרעת התושבים. חקירה שנערכה במשרד המשפטים – בעקבות תביעה של עמותת עיר עמים – והושלמה לפני כשנה קבעה כי עמותת עטרת כהנים השתלטה על הקדש בנבנישתי כדי לשלוט בנכסיו ומצויה בניגוד עניינים חמור. אף על פי כן, הפינויים לא נעצרו; להפך, הם התחדשו לאחרונה במלוא המרץ, לאחר כעשור שבו לא היו פינויים.

האמת העצובה היא ששופטי ישראל מעולם לא ערערו על חוקי הגירוש, ונדיר שניצלו הזדמנויות לעכב את ביצועם או לצמצמם. בכך העניקו הכשר למנגנוני הגירוש ולמצג השווא של שלטון החוק שבו התהדרו. הדברים נכונים גם לשורה ארוכה של פקידים, מחוקקים, מקבלי החלטות ומוציאים לפועל.

השקר ניבט מכל זווית בסילוואן: מההצגה הסלקטיבית והמוטה של ממצאים ארכיאולוגיים, דרך הדגלים המתריסים מעל בתים שנלקחו מפלסטינים במרמה ובכוח, ועד לפרויקטים תיירותיים המוחקים נרטיבים וזהויות קודמים. לצידם נוכחים החמושים – מתנחלים וכוחות הביטחון – המטילים אימה ברחובות השכונה ומתהלכים בהם כאדוני הארץ.

אבל השקר הגדול ביותר טמון בעצם התפיסה שלפיה גירוש קהילות שלמות על בסיס השתייכותן לעם אחר יכול להיחשב אפשרות תקינה וחוקית. תפיסה כזו זקוקה למציאות כה שקרית כדי להצדיק את עצמה. ביטוי ממצה לכך נתנו תושבי בטן אל-הווא, כשציירו על קירות בתיהם ציורי גרפיטי ענקיים של עיניים. העיניים האלה ימשיכו להביט בנו ולחשוף את שקרינו גם לאחר שמתנחלים ישתלטו על הבתים וימחקו אותן.

יהודית אופנהיימר היא מנכ"לית עמותת "עיר-עמים"