לראשונה מאז 1967 קהילה שלמה מגורשת ממזרח ירושלים

ייאלצו לנדוד לשכונה אחרת ולשלם דמי שכירות גבוהים על בית שבו יגורו בצפיפות, באופן זמני. בני משפחת רג'בי המורחבת באחד הדיונים בבית המשפט המחוזי. נגד כולם יש היום פסקי דין לפינוי (צילום: באדיבות "שלום עכשיו")

משפחתה של אום נאסר רג'בי גורשה מביתה ב-15 בדצמבר 2025 – בית שבנה אביה המנוח על חלקת אדמה שרכש כדין בשנות ה-60, בשכונת בטן אל-הווא שבסילוואן. הסבתא, שני הבנים, נשיהם וילדיהם פונו באישון לילה. כעת עליהם לנדוד לשכונה אחרת ולשלם דמי שכירות גבוהים על בית שבו יגורו בצפיפות, באופן זמני.

את נאסר פגשתי לפני כעשור בבטן אל-הווא. איש נעים הליכות, שהאתגרים הרבים שזימנו לו חייו לא הפכוהו למריר או למדוכא. לפני כעשרים שנה, כשבתו נולדה עם נכות ברגליה, הוא רכש חלקת אדמה בשכונת בית חנינא והקים עליה בית מונגש. היתר בנייה כמעט בלתי אפשרי להשיג במזרח ירושלים, והעירייה הרסה את הבית. המשפחה נאלצה לשוב לבית נעוריו של נאסר, בית עם מדרגות. לימים, בבית המשפט, ניצלו מתנחלים את הסיפור הזה כדי לטעון שלנאסר אין זכויות בבית זה משום שעזב אותו.

לפני כמה שנים נכנס בנו הבכור לתרדמת פתאומית, כשנה לאחר הולדת ילדו הראשון. נאסר נאלץ לעזוב את עבודתו כדי לטפל בבנו, והקים בבית מעין בית חולים קטן. לצד כל הצרות הללו נאבק נאסר בבתי המשפט נגד תביעה שהגישו נגדו מתנחלים. הם טענו כי הקרקע שעליה עומד ביתו היתה בבעלות הקדש יהודי לפני מאה שנה, וכעת, בשם ההקדש, דרשו את פינויו. נאסר פתח את ביתו לעיתונאים ולפעילים בניסיון להפעיל לחץ על הממשלה להתערב ולעצור את הגירוש: "אני רוצה רק דבר אחד: לחיות בכבוד, לחיות בשלום, להיות בן אדם". לפני חודשיים הראתה לו מדינת ישראל שבשבילה הוא אינו בן אדם.

זה התחיל בטפטוף, והפך לגשם של ממש. בדצמבר ובינואר נדמה שנפרצו כל הסכרים: גירוש של קהילה שלמה בירושלים הולך ומתממש לנגד עינינו. מאות תושבים, שמתגוררים בבטן אל-הווא שבסילוואן זה עשרות שנים, הולכים ומוחלפים במתנחלים.

בשלושת החודשים האחרונים נתן בית המשפט העליון שישה פסקי דין סופיים שהשליכו 157 תושבים לרחוב (שני פסקי דין אחרים הורו על פינוי דיירי בניין נוסף בעיר העתיקה ועל פינוי חנות בשייח ג'ראח). לשופט בית המשפט העליון אלכס שטיין הספיקו 238 מילים כדי לחרוץ את גורלם של 62 מתושבי בטן אל-הווא ולקבוע שעליהם לפנות את הבית שבו נולדו והתגוררו כל חייהם לטובת מתנחלים. לשופטת גילה כנפי-שטייניץ נדרשו 532 מילים, ואילו השופט יחיאל כשר השקיע יותר מ-2,000 מילים.

שישה בתים נוספים פונו בשנתיים האחרונות בבטן אל-הווא, ו-64 תושביהם – בהם נאסר ומשפחתו – נזרקו לרחוב. שלושה בתים אחרים, שבהם התגוררו עשרות תושבים, פונו בעשור שקדם לכך. בבתי המשפט מתנהלות תביעות פינוי נוספות, המעמידות עוד מאות תושבים בסכנת פינוי. קהילה שלמה במזרח ירושלים הולכת ומגורשת, ואת מקומה תופסת קהילת מתנחלים. מאז גירוש תושבי שכונת המוגרבים והריסת בתיהם לטובת הקמת רחבת הכותל ב-1967, לא התרחש גירוש של קהילה שלמה במזרח ירושלים. כעת זה קורה.

בכל המקרים אין מחלוקת שהמשפחות מתגוררות בבתים עשרות שנים, מבלי שאיש טען בעבר כי אינם בבעלותן. בכמה מפסקי הדין אף נכתב במפורש שהמשפחות רכשו את הבתים כדין. ובכל זאת, עשרות שופטים בבתי המשפט השלום, המחוזי והעליון קבעו שעליהן להתפנות לטובת המתנחלים וללא כל פיצוי (להוציא שופטת אחת בביהמ"ש העליון, שקבעה אחרת בדעת מיעוט). כל זאת ביחס לאוכלוסייה הסובלת מאפליה מערכתית ומוסדית, הן בזכויותיה המשפטיות והן במדיניות ובמשאבים, והניצבת מול מערכת מאורגנת, במעורבות המדינה, שמבקשת לנשל אותה מביתה.

איך זה קורה? ובכן, זכות השיבה.

עיר אחת – שני חוקים

לפי נתוני אתר זוכרות, במלחמת 1948 איבדו כ-35 אלף פלסטינים את בתיהם באזור ירושלים (בשכונות טלביה, קטמון, בקעה, דיר יאסין ועוד). באותו זמן איבדו כ-2,000 יהודים את בתיהם בירושלים (בעיקר בעיר העתיקה ובשייח ג'ראח). הפלסטינים כולם הפכו לפליטים, לא קיבלו פיצוי ויושבו במחנות פליטים. לעומתם, כל היהודים קיבלו ממוסדות המדינה פיצוי מיידי בדמות דיור חלופי ויושבו בתוך תחומי מדינת ישראל.

על נכסי הפלסטינים בירושלים חל חוק נכסי נפקדים מ-1950, הקובע כי הנכסים אינם עוד בבעלותם ומעביר אותם לידי המדינה. על נכסי היהודים במזרח ירושלים חל חוק הסדרי משפט ומנהל מ-1970 – שנחקק לאחר סיפוח השטחים ב-1967 ונועד להסדיר את מעמדם – הקובע בין היתר כי נכסים במזרח ירושלים שאבדו לבעליהם ב-1948 יוחזרו לרשותם. במקרה, כל בעלי הנכסים הללו הם יהודים.

כך נוצר מצב שבעיר אחת, וכתוצאה מאותה מלחמה ממש, שתי אוכלוסיות איבדו רכוש – אך רק קבוצה לאומית אחת זכאית להשיבו (אף שכבר פוצתה עליו), בעוד האוכלוסייה השנייה, המתגוררת לעיתים במרחק מאות מטרים מנכסיה במערב העיר (אזור שעליו לא הוחל החוק), אינה יכולה להשיבם לרשותה. זהו החטא הקדמון שעליו בנוי הנישול הנוכחי בירושלים.

אנשי עמותת המתנחלים "עטרת כהנים" הצליחו להשתלט על הקדש יהודי שפעל למען עניי ירושלים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ההקדש בנה בתי מגורים בבטן אל-הווא שבסילוואן עבור יהודים תימנים, אך המקום ננטש ב-1938 בהוראת השלטון הבריטי, בשל המתיחות הגוברת בין יהודים לפלסטינים. בתקופה הירדנית – וגם בעשורים הראשונים של השלטון הישראלי – איש לא טען בפני הפלסטינים שהתיישבו בשטח ורכשו קרקעות ובתים כי מדובר באדמות הקדש. האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים, שאמור לנהל נכסים אלו, לא עשה דבר בעניין עד שהגיעו אנשי "עטרת כהנים" והחלו להפעילו. בשנת 2002 שחרר האפוטרופוס את הנכס לידיהם, וכעבור כמה שנים החלו המתנחלים לתבוע באופן שיטתי את פינוי השכונה.

הגירוש הזה לא היה יכול להתרחש ללא תמיכת הממשלה והרשויות. האפוטרופוס הכללי, שהפך בשנים האחרונות ליזם מרכזי בנישול הפלסטינים באמצעות תביעות פינוי וייזום תוכניות בנייה לישראלים בלב שכונות פלסטיניות, העניק סיוע נרחב למתנחלי "עטרת כהנים", הן בהעברת הנכס לידיהם והן בהצגת עמדה משפטית התומכת בטענותיהם. הממשלה, מצידה, נמנעה מלהתערב ולעצור את העוול, למרות דרישת בית המשפט ממנה להביע את עמדתה בנושא. המשטרה, מצידה, ששה להקצות שוטרים לביצוע הפינויים, אף שבסמכותה למנוע אותם.

המפתח לעצירת העוול הזה נמצא בידי הממשלה. ברצותה – כל הפינויים ייעצרו. אך תחת ממשלה שבהינף החלטה אחת הורסת עשרות אלפי בתים ומוחקת ערים שלמות, כל שנותר לנו הוא למחות ולזעוק נגד העוול, ולא לאפשר לו לעבור בשקט.

חגית עופרן עובדת בפרויקט מעקב התנחלויות של "שלום עכשיו"