בכרי, בכרי

הסמל הכישרוני והיפהפה של האמונה ביכולתם של יהודים ופלסטינים לחיות יחד בארץ הזו. מוחמד בכרי ועו"ד מיכאל ספרד בבית המשפט (צילום: אורן זיו)

עשר דקות לפני הדיון הראשון בתביעת לשון הרע הראשונה שהגישו חמישה לוחמי צה"ל שנלחמו בג'נין במבצע חומת מגן נגד השחקן והקולנוען מוחמד בכרי, שהלך אתמול לעולמו, פגשתי אותו באכסדרה של היכל בתי המשפט ברחוב ויצמן בתל אביב. זה היה בשנת 2003. הייתי עורך דין צעיר מאוד שנשלח על ידי עורך דין ותיק ובכיר מאוד, אביגדור פלדמן – שבמשרדו אז עבדתי – לטעון שקבוצת הלוחמים אינה יכולה לתבוע את בכרי; שאומנם בסרט "ג'נין, ג'נין", שעסק בקרב במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן (2002), יש האשמות נגד צה"ל ומדינת ישראל בביצוע פשעי מלחמה, אבל לתובעים לא יוחס אישית דבר.

>> מוחמד בכרי חוזר לג'נין בסרט חדש: "אי אפשר להסתיר את השמש"

כשבכרי שמע שיש לנו כמה דקות עד להתחלת הדיון, הוא חייך את החיוך המהפנט שלו ואמר: "בוא תשמע מונולוג". וככה, ברחבה הפנימית הגדולה של ההיכל, שמצידה האחד בית המשפט השלום ומצידה השני בית המשפט המחוזי, תוך שעשרות עורכי ועורכות דין בשחור ולבן רצים-חולפים על פנינו, הוא פצח במונולוג לקהל של איש אחד, קטע מתוך המחזה "שבוע" (מאת שלומי מושקוביץ) שעלה בהבימה בכיכובו.

בהתחלה זה קצת הביך אותי, אבל תוך כמה שניות נשביתי. נוכחותו של בכרי בלעה את הסביבה והעלימה את ההמולה. המבט שלו לא אפשר לעיניים שלי לנוע לשום מקום. אנשים הציצו בתימהון בזוג הזה, עורך דין ולקוח שהם גם קהל ושחקן בהיפוך תפקידים, אבל בכרי בשלו. את המונולוג המשיך גם כשהלכנו למעלית, גם בתוך המעלית וגם במסדרון ועד שנכנסנו לאולם בית המשפט. שם הוא נאלץ לשתוק.

פלדמן כתב פעם שבמערכת המשפט הישראלית, לפלסטינים יש ביוגרפיה אבל לא היסטוריה. הבחנה זו מתארת במדויק את אחד הכוחות הכי משמעותיים בישראליות בכלל: פירוק הפלסטיניוּת מזהות קבוצתית וניסיון לכפות את רידודה לזהות אישית.

כל עוד בכרי נתפס כשחקן שהוא ערבי, הישראליות ידעה לחבק אותו. ברגע שדימויו השתנה לערבי שהוא שחקן, הישראליות הקיאה אותו באלימות. לא עזר לבכרי שהוא היה הסמל הכישרוני והיפהפה של האמונה ביכולתם של יהודים ופלסטינים לחיות יחד בארץ הזו; שייצג זרם הומניסטי, המאמין באמונה שלמה ויוקדת ברוח האדם; שהקדיש חלק נכבד מחייו הציבוריים והאמנותיים למאבק למען שוויון וכבוד של כולם. כל עוד הוא לא ויתר על זהותו הלאומית, כל עוד התנגד למחיקת העבר וההווה של עמו, כל עוד התעקש להשמיע ביקורת על הציונות המנשלת – לא היה לו שום סיכוי.

דווקא בשל כישרונו הענק, דווקא משום היכולת והרצון שלו לשחק את מרדכי היהודי (בסרט "אסתר" של עמוס גיתאי), את האב היהודי במחזה "בנגאזי-ברגן־בלזן" (על פי ספרו של יוסי סוכרי) על שואת יהודי לוב, ולכתוב ולשחק עם בניו בסרט לירי מקסים על ניצולת שואה שחיה בגפה בתל אביב ("טיפות עיניים"), דווקא משום שהיה בו משהו שהקל על יהודים לחשוב על אפשרות של חיים שוויוניים, האתנוקרטיה היהודית לא יכלה בשום אופן לאפשר לו מרחב לקיום פוליטי.

כשהתעקש לתת מיקרופון לאחיו ולאחיותיו שבמחוזות הכיבוש והאפרטהייד, כשהתעקש לדבר על פשעי מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, התגייסו מוקדי הכוח הישראליים הכי חשובים – הממשלה, הצבא והמשפט – למעוך אותו. מהערבי כחול העיניים שכיכב בסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ("מאחורי הסורגים") וישראל אהבה לאהוב, הוא הפך לבוגד וסייען טרור.

כשייצגתי אותו בתביעה השנייה שהוגשה נגדו על סרטו "ג'נין, ג'נין", 15 שנים (!) לאחר שיצא לאקרנים, הוא כבר היה שחקן שמעטים בישראל היו מעוטרים וידועים כמוהו, אבל גם כזה שאין לו כמעט עבודה בארץ. לאולם בית המשפט בתביעה השנייה, שאמורה היתה להיזרק שנייה אחרי שהוגשה בשל התיישנות, זרמו אלופים, ח"כים ושרים כדי לתמוך בחייל התובע. היועץ המשפטי לממשלה התערב לטובתו בצעד חסר תקדים, אף שמדובר בהליך אזרחי בין צדדים פרטיים.

השופטת הילה סליש ראתה את הבכירים, שמעה את המסגור הציבורי בתקשורת הישראלית, וקלטה את המסר. האווירה ניצחה את המשפט ובית המשפט נכנע לשנים של הסתה נגד בכרי. הסרט נאסר להקרנה, עותקיו הפיזיים נידונו להשמדה, ובכרי חויב לשלם מאות אלפי שקלים לאדם שהוא מעולם לא ייחס לו דבר. למען הערבי הרע גם שונו כללי ההתיישנות, במחוזי ואחר כך גם בערעור בעליון.

ואף על פי כן הוא לא נמעך.

עד יומו האחרון המשיך בכרי להאמין בערכים האנושיים שהאמין בהם כל חייו. הוא לא נתן לרודפיו לכופף אותו, לשבור אותו או לרסק את רוחו. המאבק ארוך השנים בהסתה ובתביעות המשפטיות נגדו לא הנמיכו במילימטר את זקיפות קומתו ולא גרעו מנאמנותו לערכיו ולזהותו. הוא המשיך להיות האדם המרשים, הכישרוני, ההומניסט והכל כך יפה שתמיד היה.

מיכאל ספרד, עו"ד המתמחה בזכויות אדם ובדיני מלחמה