בין צ'אושסקו לנתניהו: מחלקים מתנות למען הדיקטטורה

בבוקר ה-22 בדצמבר 1989 שודרה ברדיו הרומני ידיעה שלפיה אסורה התקהלות או התכנסות של מעל חמישה אנשים. הסיבה היתה המחאה הרחבה שהתגברה נגד שלטונו של ניקולאה צ'אושסקו, שבאותו היום מצא את עצמו מופל מהשלטון, ושלושה ימים אחר כך הוצא להורג.

יום קודם לכן נשא צ'אושסקו נאום שבו הרעיף שלל הבטחות לעם הרומני, ובהן העלאת שכר המינימום וקצבת הפנסיה. אלה לפחות היו צעדי מדיניות ולא מתנות חד-פעמיות, אך העם הרומני שבע משלטונו הארוך והמייאש של צ'אושסקו והוריד אותו משם.

הנאום הזה של צ'אושסקו לא מוזכר כאן סתם, אלא כמקבילה מופלאה להודעת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על חלוקת מתנות לאזרחים בדמות הקצבות מעטות. כבר נאמר הרבה על אותה חלוקת מתנות, בעיקר על כך שהיא עצלנית, חסרת מעוף, לא מתמודדת עם המשבר האמיתי ונובעת מהלחץ של נתניהו בשל הכישלון בניהול משבר הקורונה.

אגב, היה גם פרופסור אחד שכינה את הצעד הפופוליסטי הזה "ניו דיל". זה לא ניו דיל, בשום צורה. זו לא תוכנית. וזה מתאים לגמרי להתנהלות הרגילה של נתניהו. הוא מנהל לבד, לא מתייעץ מספיק ולא עורך תכניות. כי תוכניות הן מגבילות – הן מחייבות עבודה מסודרת, שקופה, משתפת. וזה בדיוק מה שהימין לא רוצה.

לכן אין לימין כל חזון או תוכנית עבודה מלבד לחסל  את מנגנוני הבקרה והאיזון הממשלתיים – הפקידות, בתי המשפט, היועצים המשפטיים, העיתונות וגם הכנסת – כדי לשלוט. לא לנהל ולא להנהיג, אלא לשלוט. כלומר, להיות שליט מעין מלוכני, שבנאומים ללא שאלות מחלק מתנות בלי להתייעץ, כדי שהציבור יצטרך להמשיך לחזר אחריו ולומר "בבקשה, רק עוד מנה אחת".

חלוקת המתנות הזאת משתלבת היטב במשטר הקורונה המתגבש כאן – משטר טוטליטרי שמתרקם מול עינינו בישראל. מגיפת הקורונה נתנה סיבה לשלל הגבלות על החופש האישי והקולקטיבי, ובהם צעדים קיצוניים כמו איכוני השב"כ.

הקורונה היתה גם התירוץ להקמת הממשלה הזאת, שמרבית העם אינו מעוניין בה, ומשמשת תירוץ להמשך ההתעמרות באזרחים כולם. אנחנו חיים כיום בתקופה שבה הגבלות יכולות ליפול עלינו ברגע, תקופה שבה כבר עברנו סגר אחד, והשיח הישראלי מוכן לסבול דיונים על סגר נוסף.

מילא אם ההחלטות על המגבלות האלה היו מתקבלות בתהליך מסודר, משתף ושקוף, שניתן לסמוך עליו. אבל הממשלה מפגינה חוסר עניין מוחלט בדיונים רציניים. יו"ר ועדת הקורונה כמעט הודחה כי דרשה לקבל החלטות בצורה רצינית בוועדה שבראשה היא עומדת – וקיימת בדיוק למטרה זו; עוד ועוד בכירים נוטשים את תפקידיהם בזעם לאור תהליך קבלת ההחלטות, ובהם ראש שירותי בריאות הציבור ומנכ"ל משרד הבריאות. ונגיד בנק ישראל לא שותף בהחלטה לחלק כסף לאזרחים ואף יצא נגדה.

לא ברור בכלל שהמגבלות שהוטלו הן יעילות, לנוכח הצמיחה בהדבקה בישראל. אבל גם אם הצעדים המגבילים הם נכונים מבחינת הטיפול במגיפה עדיין יש מקום רבתי למחאה נגדם, הרבה יותר ממה שראינו עד כה – מחאה שלא תתמקד רק בנושאים הכלכליים, החשובים כשלעצמם, אלא בליבת העניין. כמו במחאה מול בלפור, כמו במחאות החרדים נגד הסגר בשכונותיהם.

ברור לגמרי שהממשלה לא מצליחה לנהל את המשבר הזה, בין אם מחוסר רצון או חוסר יכולת, והוא מנוהל בצורה מרושלת – כאשר ההשלכות הן העוני, הסבל והמצוקה שאנחנו רואים. וברור לגמרי כי האיום המשמעותי כיום, אפילו יותר מהקורונה, הוא האיום של יצירת משטר דיקטטורי ישראלי בחסות המגיפה.

הדמוקרטיה נמחצת במהירות לאור יום

בחסות הקורונה אנחנו מקבלים בהבנה הגבלות לחופש האישי; אנחנו מקבלים חובת עטיית מסיכות גם באוויר הפתוח בקיץ הישראלי; אנחנו מקבלים את הריסת פרנסתם של רבים ומשבר כלכלי נוראי. אנחנו מקבלים קריסה כלכלית של רבים ועלייה באלימות במשפחה; אנחנו מקבלים את "שגרת הקורונה", שמשמעותה חיסול תחומי עיסוק שלמים לכמה שנים לפחות, כמו חדרי כושר, מורי דרך, מסעדנים ואולמות קולנוע.

וגרוע מכל אלה, אנחנו מוכנים משום מה לקבל תהליך קבלת החלטות שכולל לעתים רק את נתניהו עצמו, ולתת לגיטימציה לצעדים ממשלתיים שמעולם לא היו לגיטימיים בתוך גבולות ישראל.

אני ומשפחתי, למשל, היינו בבידוד עד לפני כמה ימים. סייעת בגן של בני אובחנה כחולה מאומתת, וברגע אחד כל הילדים, ולכן כל משפחותיהם הושמו בבידוד. 30 משפחות מנוטרלות בבתים. ההודעה על כך נמסרה ביום ראשון בבוקר, כשהיינו מוכנים לצאת עם הילדים לגנים. אם זה ימשיך כך, כולנו נהיה כמה פעמים בבידוד.

האם כך אנחנו אמורים לבלות את השנים הקרובות? עם מעורבות יומיומית כזאת של הממשלה בחיינו? דבר כזה לא היה כאן אפילו במהלך מלחמות. כמובן שמעורבות כזאת התקיימה כלפי ערביי ישראל עד 1966 ועדיין קיימת בשטחים, אבל העוול שנעשה בעבר ושמתקיים עכשיו צריך להתבטל, ולא להיות משוכפל.

וכמובן, אנחנו מקבלים תיקוף לאמירתו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ', כי "אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל פסקה מלהיות דמוקרטיה. היא מחזיקה 2 מיליון בני אדם נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות". בחסות הקורונה, המעט שנותר מהדמוקרטיה הישראלית אחרי 53 שנות כיבוש מתפורר גם הוא במהירות – ובכוונת מכוון.

ההתמקדות רק בסוגיה הכלכלית מפספסת את העיקר. נכון, הממשלה מזניחה את הכלכלה ומביאה אותנו למשבר. נכון, מאות אלפים נתקלים בקשיי קיום יומיומי, ולמרות טענות אנשי ליכוד מסוימים כי אין רעבים בישראל הרי שחולקו ומחולקים סלי מזון מתרבים והולכים למשפחות נזקקות.

למרות כל זאת, המאבק צריך להתמקד בכך שאחרי שנים של גלישה במורד, הדמוקרטיה הישראלית, הפגומה והשבירה עלולה ממש להתרסק. ניתן לראות את זה בכך שהיה קל מדי לכפות עלינו תוך זמן קצר מגבלות חריפות וקיצוניות כאלה, ללא כל תהליך קבלת החלטות מסודר ושקוף מאחוריהן.

אם הדוגמה של צ'אושסקו מחלק מתנות לעם הרומני הזועם תוך הגבלת אפשרות ההתקהלות לא מספיקה, הנה כמה שורות משירו של אוסיפ מנדלשטם, "אנחנו חיים בלי לחוש את הארץ מתחת לרגליים" שפורסם ב-1933:

"אֵינֶנּוּ חַיִּים, רַק מְהַלְּכִים עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת / עַל פְּנֵי הַחַיִּים מֶרְחָק עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת / מִלּוֹתֵינוּ הֵן דְּמָמָה וְתו לֹא. / וְאִם נִקְשֶׁרֶת שִׂיחָה לְעִתִּים / אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בְּאִישׁ מִן הֶהָרִים בַּקְּרֶמְלִין, / סְבִיבוֹ מַנְהִיגִים גְרוּמֵי צַוָּאר, / שְׂפָמוֹ שָׁמוּט כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן תַּחַת אַפּוֹ…"

השיר היה ביקורת ברורה על המשטר הסובייטי ועל סטאלין עצמו ("האיש מן ההרים" הוא אזכור למוצאו הגאורגי של סטאלין), ובעקבותיו הוגלה מנדלשטם אל הרי אורל ובהמשך הועבר למחנה עבודה שבו נפטר ב-1938 מטיפוס.

מלבד האזכור הברור של סטאלין והקרמלין, המילים שפותחות את השיר היו יכולות להיכתב גם עכשיו. זהו תיאור נאמן של מצבנו -. הידרדרות מהירה של הדמוקרטיה וכניסה אל משטר הקורונה הדיקטטורי.

לאחר עלייתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לשלטון העיתון "וושינגטון פוסט" הוסיף ללוגו שלו את המשפט "הדמוקרטיה מתה בחשיכה" (Democracy dies in darkness). היום אנחנו יכולים לראות את הדמוקרטיה נמחצת במהירות לאור יום, ומתחלפת במשטר קורונה דיקטטורי בהנהגת חשוד בפלילים.