ביבי על חוט

אם בחלק מהסקרים גוש הימין עדיין מוביל על "גוש איזנקוט" או משתווה לו, זה לא הודות לליכוד ולנתניהו, אלא הודות למפלגות שמותחות עליו ביקורת קשה מימין. בובות של בצלאל סמוטריץ', בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר בח'אן יונס, ינואר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

כדי להאמין לינון מגל שהוא לא שאב את דימוי הקוף כלפי גדי איזנקוט מרפרטואר גזעני של התעליינות אשכנזית אלא מרפרטואר עולם הפשע, צריך לייחס לו תום לב, ותום לב הוא אחת מהתכונות שמגל לא ניחן בהן. תכונה נוספת שמגל לא ניחן בה היא חוכמה יתרה, כי נראה שהאמירה שלו, וההתעקשות של יותם זמרי לחזור עליה למחרת בערוץ 14, לא יעזרו למחנה הימין לנצח בבחירות, ואולי אף יעלו לו בחצי מנדט או במנדט, אובדן שעשוי להיות קריטי לפי הסקרים הנוכחיים.

בעולם הפשע הביטוי "קוף" מתייחס למי שמשמש חזות חיצונית, "פרונט", אדם "נקי" ומהוגן יחסית שנועד להסוות את אחריותם של ארגוני פשע לפעילות העבריינית שהם מנהלים מאחורי גבו. גם אם נדבק בפרשנות הזו לדימוי הקוף, קשה לראות איך היא חלה על איזנקוט בהקשר המזרחי-אשכנזי, שכן הוא נאבק על ראשות "מחנה השינוי" מול שני מועמדים שהם גם אשכנזים וגם מייצגים במובהק אליטה כלכלית-חברתית – נפתלי בנט ויאיר לפיד. אולם אם נשתחרר מהביטוי "קוף" וננסה לבדוק מי מנהל ומי מנוהל במערכת הבחירות, נגלה שדווקא בנימין נתניהו נמצא יותר בצד המנוהל של הסקלה.

להציג את נתניהו כ"פרונט", כבובה המופעלת על ידי כוחות אחרים בפוליטיקה הישראלית, נשמע משונה. הרי הוא ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, הקוסם הגדול שיודע לקום מכל מפלה פוליטית, הקמפיינר הכי מנוסה בסביבה, ובעיקר מי שהקים לו כת מאמינים – קבוצה שמבקריה קוראים לה "ביביסטים" – ישראלים וישראליות שמשוכנעים שנתניהו הוא המנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל מאז הרצל, ואולי מאז משה רבנו, מנהיג ללא חת, היחיד המסוגל לנווט את ישראל למקום מבטחים ולשגשוג ולהביא אותה ל"ניצחון המוחלט".

אין ספק שלא מעט ישראלים חושבים ככה, אבל אם נייחס אמינות כלשהי לסקרים, נראה שמספר המאמינים האלה ירד דרמטית. מרוב עיסוק בשאלה איזה גוש גדול יותר – גוש הימין או גוש "השינוי" – ניתנת פחות תשומת לב לכך שלפחות לפי הסקרים, הליכוד בצניחה חופשית. בכנסת הנוכחית הוא עומד על 32 מנדטים (36, אם נוסיף את ארבעת המנדטים שגדעון סער הביא איתו). בסקרים עכשיו הוא נע בין 18 ל-22 מנדטים, כלומר בין 350 אלף לחצי מיליון ישראלים ששמו בקלפי ב-2022 את הפתק "מחל – הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה" אינם מתכוונים לשלשל את הפתק הזה בבחירות הקרובות.

נפילה כזו, אובדן של שליש או חצי מהמצביעים בין מערכת בחירות לזו שאחריה, לא נרשמה מעולם בתולדות הליכוד, למעט הבחירות ב-2006 שבהן ראש המפלגה עצמו – אריאל שרון הפופולרי – עזב אותה והקים מפלגה אחרת. ומשום שנתניהו והליכוד כבר מזמן גוף אחד, בלתי ניתן להפרדה, הצניחה הזו, אם אכן תתממש ב-27 באוקטובר, רשומה על שמו ועל שמו בלבד. הסוקר היחיד שמציג תמונה אחרת הוא שלמה פילבר, המעניק לליכוד כ-30 מנדטים, מה שיביא את מחנה הימין לרוב של 61 מנדטים או יותר. הוא עדיין מאמין בנתניהו.

הליכוד תלוי בכלל במרכז

אם בחלק מהסקרים הלא-פילבריים גוש הימין עדיין מוביל על "גוש איזנקוט" או משתווה לו, זה לא הודות לליכוד ולנתניהו, אלא הודות למפלגות שמותחות עליו ביקורת קשה מימין (עמך של עופר וינטר, זהות של משה פייגלין ובמידה פחותה עוצמה יהודית של איתמר בן גביר) או פשוט מתעלמות ממנו, כמו הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'. גם חלק ניכר מהמצביעים של יועז הנדל וירון זליכה באים מבוחרי ימין שאינם רוצים להצביע שוב לנתניהו. המפלגות החרדיות, ששומרות לפי הסקרים על כוחן לעומת הכנסת הנוכחית,  תפסו מרחק מנתניהו. ש"ס אינה מתכוונת לחזור על הסיסמה "ביבי צריך אריה חזק" בבחירות הקרובות, ויו"ר יהדות התורה יעקב אשר אינו פוסל קואליציה עם איזנקוט.

במילים אחרות, אם מחנה הימין מצליח עדיין להישאר במשחק מול מפלגות "גוש השינוי", זה למרות נתניהו ולא הודות לו. נתניהו כרגע הוא מנהיג חלש לא רק בכלל הציבור, אלא בתוך הימין עצמו: בכנסת הנוכחית, הליכוד מייצג חצי מהקואליציה (קצת יותר, אם נחשב גם את המנדטים של גדעון סער). בסקרים הנוכחיים הוא מייצג קצת יותר משליש ממחנה הימין.

נתניהו הוא היום ה"פנים", הפרזנטור של כוחות אחרים העומדים מאחוריו. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ב"כנס הניצחון" בבנייני האומה בירושלים, ינואר 2024 (צילום: חיים גולברג / פלאש90)

החולשה הזו של נתניהו בקרב מצביעי הימין לא מקבלת די תשומת לב בתקשורת גם משום שזו רגילה לחפש את בוחרי הליכוד במקומות הקלים, אבל הלא-נכונים. כשבמערכת תקשורת רוצים "להרגיש את הדופק" של מצביעי הליכוד, שולחים כתב או כתבת לשדרות או לקריית שמונה. אבל המסה של מצביעי הליכוד לא מגיעה מערי הפריפריה, המכונות עדיין "ערי הפיתוח". בבחירות ב-2022 הליכוד קיבל יותר קולות בראשון לציון (45.1 אלף קולות) מאשר בדימונה, קריית גת, אופקים, שדרות, נתיבות, ירוחם וקריית מלאכי יחד (44.4 אלף). במילים אחרות, את הבחירות הליכוד מנצח בראש ובראשונה בזכות מאות אלפי הקולות שהוא מקבל בערי המרכז, מאשדוד עד חדרה, יחד עם חיפה והקריות.

ודווקא בערים האלה, שבאופן גס אפשר להגדירן ערי המעמד הבינוני-עירוני הישראלי, נראה שהליכוד עכשיו בקשיים. "הליכוד יורד בכל מקום שאנחנו מודדים", אומר שמואל רוזנר, העורך והבעלים של מיזם "המדד" ומי שמוביל את הסקרים בערוץ 13, "אבל במקומות כמו בת ים, חולון או ראשון לציון, הליכוד איבד יותר מ-50% מהבוחרים שלו".

לפי רוזנר, עזיבת הליכוד ניכרת יותר באזורים מבוססים יותר, אצל בעלי השכלה גבוהה יותר, אצל חילונים יותר מאשר אצל דתיים, ואצל אשכנזים יותר מאשר אצל מזרחים. בסך הכול, אומר רוזנר (ומוסיף אזהרה שהצבעת האמת יכולה להיות שונה מהסקרים), הליכוד ירד ממפלגה שייצגה קצת יותר מ-30% מהציבור למפלגה שמייצגת קצת פחות מ-20% מהישראלים. "מאות אלפים שהצביעו ליכוד (ב-2022), הפעם לא יצביעו לו". ומה שמרתק הוא שהירידה הזו החלה עם ההכרזה על ההפיכה המשפטית בתחילת 2023, ושום דבר שקרה מאז – לא 7 באוקטובר ולא ה"הצלחות" בעזה, בלבנון ובאיראן – לא שינה את המגמה באופן מהותי. "אם הבחירות היו מתקיימות ביוני 2023, ייתכן שהיינו מקבלים אותן תוצאות שאנחנו מקבלים היום", אומר רוזנר.

ההישגים של סמוטריץ' ובן גביר

אם אלה אכן הנתונים, והמעמד הבינוני-עירוני (המכונה לפעמים מעמד הביניים המזרחי, אבל הוא ממש לא רק מזרחי) הוא זה שנטש את הליכוד במספרים גדולים, אפשר לנחש מדוע זה קרה במקביל להפיכה המשפטית: מעמד בינוני אוהב יציבות, חוק וסדר, ולא רואה במערכת המשפט אויב. הוא גם לא רואה בנוער הגבעות מי שמייצג אותו. הוא מעדיף את נוער השפלה. ייתכן שאין זה מקרי שהח"כים הבודדים בליכוד שהעזו להסתייג מההפיכה המשטרית באו מערי המעמד הבינוני – דוד ביטן מראשון לציון ואלי דלל מנתניה (בנתניה הליכוד קיבל ב-2022 קצת יותר מ-40 אלף קולות, מעט יותר ממנדט).

כאן אנחנו חוזרים לאמירה שפתחנו בה, שלפיה נתניהו הוא היום ה"פנים", הפרזנטור של כוחות אחרים העומדים מאחוריו. זה לא התחיל עכשיו, אלא למעשה עם הקמת הממשלה. כפי שכתבנו מיד לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני ב-2022, נתניהו העניק לסמוטריץ' ולבן גביר, שקיבלו יחד 14 מנדטים בסך הכול, את כל "התיק הפלסטיני" (שליטה על הגדה המערבית לסמוטריץ'; ומשטרה, בתי כלא והריסות בתים לבן גביר), נוסף על משרד האוצר רב העוצמה. ייתכן כי בשל המשפט נגדו נתניהו נעשה תלוי יותר בימין הרדיקלי, ייתכן שהיו סיבות אחרות, אבל מה שברור הוא שהוא התקפל.

סמוטריץ' ובן גביר התגאו, כל אחד בסגנונו, שהם אלה שהכתיבו לנתניהו לא לקבל את העסקאות לשחרור החטופים. "כיכר החטופים" בתל אביב, דצמבר, 2023. (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

גם את ההפיכה המשטרית אפשר להבין על הרקע הזה. במצע הליכוד לקראת בחירות 2022, ה"רפורמה" לא הוזכרה. לעומת זאת, כמעט כל סעיפי ההפיכה המשטרית שיריב לוין ניסה לקדם אחרי הקמת הממשלה – רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, פסקת התגברות ברוב רגיל, ביטול עבירת מרמה והפרת אמונים ועוד – היו חלק מתוכנית "חוק וצדק" שסמוטריץ' ושמחה רוטמן הציגו שבועיים לפני בחירות 2022. לוין היה בעצם קבלן הביצוע של סמוטריץ'.

הדומיננטיות של סמוטריץ' ובן גביר ניכרת במיוחד לאחר 7 באוקטובר. שניהם התגאו, כל אחד בסגנונו, שהם אלה שהכתיבו לנתניהו לא לקבל את העסקאות לשחרור החטופים ולהמשיך במלחמה. גם אם ננקה את אלמנט השחצנות הטבוע בשניהם, היה ברור שאם נתניהו הולך לעסקה לסיום המלחמה, סמוטריץ' ובן גביר יעזבו והממשלה תיפול. הדומיננטיות הזו נותרה גם אחרי הפסקת האש בעזה. לאחר שהממשלה כבר אישרה את כניסת הכוח הרב-לאומי ביולי השנה, סמוטריץ' דרש תיקון, והממשלה התכנסה שוב ודחתה את התוכנית.

הדומיננטיות הזו לא נגעה רק למלחמה. בעוד הליכוד לא הצליח לממש את ההפיכה המשטרית – שאת רוב פרטיה, כפי שראינו, הוא למעשה אימץ מהציונות הדתית – סמוטריץ' ובן גביר יכולים לומר לבוחריהם שהם השיגו חלק ניכר מהמטרות שהציבו לעצמם. זה בוודאי נכון לגבי סמוטריץ' ומפלגתו, עם מאות ההתנחלויות, המאחזים והחוות שהוקמו בגדה, גירוש קהילות פלסטיניות וריסוק מתמשך של הכלכלה הפלסטינית. אבל גם בן גביר יכול להתגאות שהוא הבטיח להתעלל באסירים הפלסטינים וקיים את ההבטחה.

הקול קול בנימין

את העובדה שנתניהו הוא מעין "גבר תחת השפעה" ראינו בימים האחרונים. בסיור בחירות בלוד הבטיח נתניהו, שרק לפני חמש שנים אמר בביטחון שבן גביר לא יהיה שר בממשלתו "ואפילו לא יו"ר ועדה", כי בממשלה הבאה בן גביר יהיה "שר בכיר". ואם רק לפני שבועות ספורים נתניהו גינה את מתקפת "קומץ הפורעים" בג'אלוד, עכשיו, אחרי תקיפת צלמת ה"וושינגטון פוסט" היידי לוין ותקיפת הדיפלומטים המערביים – שגרמו מבוכה בינלאומית קשה לישראל – לשכתו פרסמה הודעות שבהן הטילה ספק בעצם התרחשות האירועים ותהתה מי התחיל באלימות. הן נראו כאילו אורית סטרוק כתבה אותן.

המצב הזה, שבו הימין הפשיסטי-הדתי מכתיב למעשה את מדיניות הממשלה, אבל מניח לנתניהו להציג אותה כאילו היא שלו, נוח מאוד לסמוטריץ' ולבן גביר ולחבריהם. הם מן הסתם מבינים שאף שמעמדו הבינלאומי נפגע, נתניהו יכול עדיין לשוחח עם הממשל האמריקאי או עם ממשלות אוהדות באירופה ויקשיבו לו. אם אחד מהם יעמוד בראש הממשלה או אפילו אם הממשלה תאמץ באופן רשמי את "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' או את "תוכנית התלייה" של בן גביר, ישראל תהפוך למדינה מנודה באופן כמעט מוחלט, והסנקציות שעכשיו רק מדשדשות בפתח יהפכו לשיטפון.

גם מול הבוחרים הישראלים המצב הזה נוח לימין הפשיסטי-דתי. אם אכן, כפי שעולה מהסקרים, חלקים מהמעמד הבינוני-עירוני הם שנטשו את הליכוד, ברור למדי שנערי הגבעות של סמוטריץ' והמרדכי דוד'ים של בן גביר לא יוכלו לשכנע אותם להצביע למחנה הימין. בשביל זה צריך את הפנים המוכרות והפחות מאיימות של נתניהו. הוא זה שיכול אולי להחזיר את המעמד הבינוני הזה למחנה הימין, או להשאיר אותו שם, אם נאמין לפילבר. אבל גם אם זה יקרה, כלומר גם אם נתניהו אכן יצליח להביא את הליכוד לשלושים מנדטים ואת מחנה הימין ל-61, קשה להניח שהדינמיקה הזו תשתנה. הקול יהיה קולו של נתניהו, אבל הידיים של בן גביר וסמוטריץ'.