אני בעיר עזה, התיק שלי ארוז, אבל אני מסרב לעזוב את ביתי
ההתקפה ההרסנית של ישראל על עירי גרמה לאלפים לברוח בחיפוש אחר מקום "בטוח", שאנחנו יודעים שלא באמת קיים. אבל המחיר של עזיבה עלול להיות שנאבד את ביתנו לנצח
הפצצת מגדלי מגורים הוסיפה ממד חדש ומבעית למבצע הטיהור האתני האחרון. עשן עולה ממגדל מושתהא במערב העיר עזה, אחרי שנפגע מהפצצה ישראלית, ב-5 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
חודש עבר מאז שהקבינט הביטחוני הישראלי אישר את תוכנית ראש הממשלה בנימין נתניהו לכבוש את העיר עזה, מבצע ששר הביטחון ישראל כ"ץ כינה מאוחר יותר "מרכבות גדעון ב'".
אנחנו, שעדיין מתגוררים בחלקי העיר שטרם נהרסו כליל על ידי ישראל, קיווינו שההכרזה היא עוד חלק מהלוחמה הפסיכולוגית שנועדה להטיל עלינו אימה כדי שנעזוב. ייתכן, חשבנו לעצמנו, שישראל לא תפלוש לעיר עזה שוב, אחרי שכבר הפכה את רובה לגל הריסות. ייתכן שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ יתערב, לנוכח דיווחים שלפיהם חמאס הסכימו לוויתורים משמעותיים כדי להגיע להפסקת אש ולעסקת חילופי שבויים.
התקווה התפוגגה כשהכוחות הישראליים התחילו להצניח צווי פינוי שמורים לתושבים להתפנות ל"אזורים הבטוחים" בדרום הרצועה. הפלישה הקרקעית התחילה כמעט מיד לאחר מכן – תחילה בשכונה שלי, סברה, שבה נולדתי וגדלתי, ואז בזייתון הסמוכה, שם גרים רבים מקרובי משפחתי וחבריי. הבוקר, הצבא הישראלי החריף את האיומים על האוכלוסייה האזרחית בעיר ודרש מכל מי שנותר בה לברוח.
מאז 13 באוגוסט, הכוחות הישראליים מבצעים גל הרסני של הפצצות מהאוויר, הפגזות והתקפות רחפנים על העיר שלי, כשסברה וזייתון סופגות את מירב האש. אזורי מגורים שלמים נמחקו. אלפים ברחו. אלפים אחרים נותרו לכודים תחת הפצצות בלתי פוסקות וזמזום אינסופי של רחפנים מעל. גופות שרועות ברחובות, וצוותי החירום לא יכולים להגיע אליהן.
כל לילה, רובוטים ממולכדים של הצבא הישראלי משוטטים ברחובות והורסים כ-300 מבני מגורים. הפיצוצים, שמתרחשים לפנות בוקר, מזעזעים את הקרקע סביבי. גם כשאני מצליח להירדם, אני מתעורר לאחר מכן בבהלה, וראשי הולם שעות לאחר מכן.
הפצצת מגדלי מגורים – שראש הממשלה נתניהו מכנה "מגדלי טרור" – הוסיפה ממד חדש ומבעית למבצע הטיהור האתני האחרון. אחד מיעדי המבצע הראשונים היה מגדל מושתהא, בניין בן 12 קומות במערב העיר עזה, שמוקף באוהלים מאולתרים. מטוסי קרב ישראלים פגעו בו שעות אחרי שניתן צו פינוי, ולאחר מכן הצבא טען – בלי להציג כל ראייה – שחמאס השתמשו במבנה למטרות צבאיות.
מאז הושטחו כמה מגדלי מגורים נוספים, ובהם מגדל א-סוסי, מבנה בן 15 קומות שיכולתי לראות מחלוני ונהגתי ללכת לידו כל יום. לדייריו ניתנו 20 דקות לאסוף את חפציהם ולהתפנות לפני שביתם נהרס.
אבק והריסות מילאו את הדירה שלנו כשהמגדל קרס. משפחתי ואני השתעלנו ובכינו, מתאבלים על אובדן השכונה האהובה שלנו ועשרות המשפחות שמצאו את עצמן פתאום ברחוב, בלי בית, בלי מזון ובלי עתיד.
בזמן כתיבת מילים אלה, אני יכול לשמוע את רעם הטנקים והבולדוזרים הישראליים, שנמצאים כמה קילומטרים בודדים מביתי. מאות משפחות בשכונה כבר ברחו מפחד, בהן גם רבות שסירבו לעשות זאת בפלישות קודמות.
אני מסתכל על שכנים שעוזבים ויודע שזו אולי הפעם האחרונה שאראה אותם. אנשים בורחים מהעיר עזה, ב-10 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
כשאני חושב על עשרות מחבריי, בני משפחתי ושכנים שכבר נהרגו בג'נוסייד הזה, אני תוהה כמה אנשים נוספים אאבד בימים הקרובים, את פניו של מי אראה בפעם האחרונה, ואם אני עצמי אצליח לשרוד עד הסוף. אני מסתכל על שכנים שעוזבים ויודע שזו אולי הפעם האחרונה שאראה אותם. אולי הם ייהרגו בדרך. אולי אני אמות.
במזל גדול הצלחתי להתחמק עד עכשיו מפציעה וממוות. למדתי להסתגל למה שמרגיש כמו מצב הישרדות קבוע: אני נע במהירות, נצמד לקירות והולך מתחת לעצים כדי שהרחפנים לא יבחינו בי. אני תמיד מסתובב בידיים ריקות כדי שלא ייראו בי איום, אף שעבור רבים מהקורבנות של ישראל זה לא עזר. אני אף פעם לא חוזר באותה דרך שבה הגעתי, והולך לעיתים קרובות בזיגזג כדי להקשות על צלפים לכוון עליי. אני במוכנות מתמדת לצנוח לקרקע בכל רגע.
הפחד הגדול שלי הוא שטיל יקרע את גופי לגזרים, כך שלא יהיה ניתן לזהות אותי, או שאפצע במקום שבו אף אחד לא יוכל להגיע אליי וחיות משוטטות יאכלו את גופתי. אני חושש לעזוב את הבית מפחד שאעבור ליד בניין בזמן שיפציצו אותו. אני יודע שאפילו אם אגיע לבית חולים, לא נותרה מערכת בריאות מתפקדת שתציל אותי.
למרות כל זאת, אמרתי למשפחתי שלא אעזוב. בניגוד לטענות ישראל, אין מקום בטוח ללכת אליו: ברגע שהם יהרסו את כל העיר עזה, הם ימשיכו דרומה לאותו "אזור הומניטרי" שאליו הם מכוונים אותנו כעת.
עקירה "זמנית" הופכת כמעט תמיד לעקירה קבועה
סברה וזייתון הן בין השכונות הוותיקות והמאוכלסות ביותר בעיר עזה – קהילות מלוכדות, שכוללות משפחות שמתגוררות בהן זמן רב לפני הנכבה של 1948. תושבים רבים ירשו את הבתים והעסקים הקטנים שלהם מהוריהם: מאפיות פינתיות, סדנאות נגרות וחייטות, בתי בד ועוד.
לפני המלחמה, נהגתי ללכת בסמטאות הצרות ולהתפעל מהפרטים: הבתים הצמודים כל כך עד שהם נראים כגוש אחד; קשישים יושבים בפתח ביתם בשעות אחר הצהריים עם כוס תה ביד, מציעים לעוברים ושבים תפילות וברכות; צחוק ילדים מהדהד בין הרחובות; וריחות המסאחן והמקלובה שמגיעים מחלונות המטבחים. תושבי שכונות אלה, שידועים בהכנסת האורחים שלהם, היו מקבלים לעיתים קרובות את פניהם של זרים בחום, ולפעמים אף מזמינים אותם לארוחת צהריים אחרי שיחה קצרה ברחוב.
בנובמבר 2023, כשישראל איימה בפעם הראשונה לפלוש לשכונה שלי, משפחתי סירבה לעזוב. שאלנו את עצמנו את אותה שאלה שכל משפחה בעזה שאלה את עצמה אז: לאן נלך? האם יש מקום בטוח?
אבל כשטנקים הגיעו למרחק 100 מטר מביתנו והתחילו בהפגזות חסרות הבחנה סביבנו, קיבלנו החלטה כואבת להתפצל לשלוש קבוצות ולהתפזר לבתים של קרובי משפחה ברחבי העיר עזה, בתקווה שגם אם חלק מאיתנו ייהרג, אחרים ישרדו. הלכתי עם אבי לביתה של דודתי, במרחק שני קילומטרים מביתנו בא-סחאבה שבמזרח העיר עזה, שם נשארנו כמעט חודש.
כל יום הזהרנו אחד את השני לא להסתכן ולחזור לבדוק מה מצב הבית. אך כמו רבים שנעקרו מביתם, נמשכנו לשם והתקרבנו ככל שניתן לביתנו עד שצלפים או רחפנים ישראליים הכריחו אותנו לסגת.
כל פעם שיצאתי לשם ידעתי שאולי לא אחזור, שאולי יירו בי ויהרגו אותי, או שישאירו אותי מדמם ברחוב מבלי שאיש יוכל לעזור לי. ועדיין הלכתי – רק בשביל הסיכוי לשהות רגע קטן בתוך הבית, לשתות כוס קפה, לחוש מגע של רהיט מוכר או לשכב דקה במיטתי.
הדרך חזרה הביתה הפכה לדרך של יגון. כל ביקור הוסיף עוד צלקת לזיכרוני. חלפתי על פני בניינים הרוסים שבעבר נתנו לשכונה את האופי הייחודי שלה; וסמטאות מוצלות שבעבר היו מוקפות בעצים, שהפכו כעת לחלק מגל ההריסות. עברתי ברחובות שבהם נהרגו שכנים שלי, וניתן עדיין לראות את דמם על הקרקע. צחוק הילדים הוחלף בזמזום התמידי ומורט העצבים של הרחפנים וברעם מחריש האוזניים של ההפגזות. פנים מוכרות, שבעבר הפיצו חום ונחמה, היו כעת חיוורים ומבועתים.
יום אחד, כשרכבתי על אופניים ליד השכונה, שמעתי פתאום את קול מנועי הרחפן מאחוריי. במשך כמה שניות קפאתי על מקומי. האם עליי לשכב על הקרקע? להרים ידיים כדי שייראו שאני אזרח לא חמוש? החלטתי לברוח מהאזור מיד; לא משנה כמה לא מאיים אני, אין שום ודאות שלא יהרגו אותי.
הייתי לבד ברחוב. דיוושתי בכל הכוח, בניסיון לרכב מהר יותר, בזמן שהכדורים שנורו מהרחפן חלפו לידי. אמרתי לעצמי שלא אקח שוב את הסיכון הזה. חליתי ונשארתי במיטה במשך יומיים רצופים אחרי האירוע. אבל בבוקר היום השלישי חזרתי לשם. כשהתאפשר לנו סוף סוף לחזור הביתה בבטחה, אחרי שהכוחות הישראליים יצאו מהשכונה שלנו, התחושה היתה של נשימה עמוקה אחרי טביעה.
הקשר שלנו כפלסטינים לביתנו אינו נוגע רק לקירות ולאבנים, אלא לעצם קיומנו. סבתי שַׁרִיפה סיפרה לי לעיתים קרובות כיצד הכריחו אותה לברוח מיפו בנכבה של 1948. אביה נשא עימו את מפתח הבית, משוכנע שהמשפחה תחזור תוך כמה ימים. לפני מותו, הוא נתן לה את המפתח.
הבית אבד לנצח. פליטה פלסטינית ממחנה רפיח עם מפתחות ביתה ביפו (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)
הם מעולם לא חזרו. הבית אבד לנצח, אף שהם מעולם לא הסכימו לקבל את האמת הזאת.
בעזה היום רבים מאיתנו חשים שאנחנו חיים בנכבה נוספת – הרסנית אפילו יותר מזו שחוו הסבים והסבתות שלנו. אבל שלא כמו ב-1948, פלסטינים מבינים היום שמה שמציגים לנו כעקירה "זמנית" הופך כמעט תמיד לעקירה קבועה. זו הסיבה שרבים מאיתנו מסרבים לעזוב, אפילו כשהבתים שלנו נמצאים תחת אש.
כפות, כוס פלסטיק, צלחת ריקה
באפריל 2024, שבועות ספורים לפני שישראל סגרה את מעבר רפיח, אבי הצליח להתפנות למצרים יחד עם אימי, שבריאותה הידרדרה בגלל תת-תזונה והיעדר גישה לתרופות חיוניות. מאז הוא עוקב אחר החדשות שמגיעות מעזה מסביב לשעון וחש דאגה פיזית ממש לגורלנו.
בשיחות וידיאו שאנחנו מנהלים בוואטסאפ (כשיש חיבור לרשת), הוא מנסה להסתיר את הפחד, אך הוא ניכר ברעד בקולו בכל פעם שהוא מוודא שכולנו עודנו בחיים, בעיקר אחרי דיווחים על תקיפות אוויריות בסברה. "איבדתי 7 ק"ג בשבועיים האחרונים", הוא אמר לי בשיחת וידיאו בסוף השבוע האחרון.
אני ממשיך להתעקש שלא נעזוב, אבל הוא דוחק בנו להיות מוכנים לברוח בכל רגע: ללבוש בגדים נוחים שניתן לרוץ בהם, להחזיק את הנעליים ליד המקום שבו אנחנו ישנים ולוודא שאדם אחד תמיד נשאר ער כשהאחרים נחים. הוא אמר לנו שאם ניתן, עלינו להאכיל את הילדים – האחיינים והאחייניות שלי – יותר ממה שהם יכולים לאכול, מכיוון שזו עשויה להיות הארוחה האחרונה שלהם במשך ימים.
אם נברח, הוא אמר, עלינו להתפצל לקבוצות שישמרו מרחק זו מזו, ואפילו ילכו בדרכים שונות, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו. הילדים צריכים לרוץ ראשונים; אם מישהו מהם ייפצע, המבוגרים יכולים לסחוב אותם. אנחנו חייבים לקחת רק דברים חיוניים, ולא משנה מה יקרה, חייבים להמשיך לרוץ.
אבל שנינו יודעים שהפעם זה שונה. המבצע הנוכחי של ישראל בעיר עזה מרגיש אלים והרסני יותר מכל מה שקדם לו. המטרה אינה הפצצת אזורים ספציפיים, אלא מיטוט כל מה שעומד, כפי שנעשה ברפיח, בג'באליה ובבית חאנון.
>> להרוס כדי שלא יוכלו לחזור: חיילים מספרים איך שיטחו את עזה
אחיותיי ואני ארזנו תיקים קטנים עם דברים הכרחיים. אף שאנחנו כעת בסוף הקיץ, כללנו בו בגדי חורף ושמיכות קטנות; איננו יודעים מה נוכל להשיג בעתיד. ארזנו כפות, כוס פלסטיק, צלחת ריקה, פריטים שיהפכו רבי ערך אם יאבדו. ארזנו את תעודות הזהות שלנו, דרכונים ופיסת נייר קטנה עם פרטים אישיים ומספרי טלפון, למקרה שניהרג או ניפצע.
אני מסתכל על הספרייה שלי בבית – מלאה בספרים שעיצבו אותי, כמו "1984" ו"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול; על הבגדים שבחרתי בקפידה במהלך השנים; על שולחן העבודה, שם למדתי ושעליו אני ממשיך לכתוב. אני מסתכל על המזרנים, על הדלתות, על הרצפה. ואז אני מסתכל על התיק הקטן שנמצא בידי. הלוואי שהייתי יכול להכניס את כל חיי, את כל ביתי, לתוך התיק הזה.
עקירה אינה רק מעבר ממקום אחד לאחר. היא נחווית כמו סוג של גיהנום שמפצל אותך לשני חלקים – הגוף שלך במקום אחד, נשמתך לכודה במקום אחר.
אני מכיר אנשים רבים שהתפנו לדרום בניסיון למצוא מקום בטוח, ולא מצאו מקלט, מרחב לישון בו או הגנה מההתקפות הישראליות. הם חזרו לביתם בצפון, למרות הסיכון התמידי להיהרג. האנשים בדרום שהצליחו למצוא דירה קטנה להשכרה משלמים מחיר גבוה במידה בלתי נתפסת, לעיתים פי כמה מאות ממה שהם יכולים להרשות לעצמם.
ממשלת ישראל טוענת שיש "אזור בטוח" וסיוע הומניטרי בדרום, אבל כל מה שמחכה לנו שם זה רק עוד השפלה, מחסור והרס. ממש כמו בצפון, נראה שהמטרה היא השמדתנו המוחלטת.
סבתי שמרה את מפתח הבית שלה מ-1948 ועד מותה. לי אין מפתח לשמור, רק תיק. ואני תוהה: האם הילדים שאולי יהיו לי ימשיכו לשאת את התיק הזה, כמו שהיא נשאה את המפתח?
אחמד דרמלי הוא עיתונאי מעזה שפרסם בין השאר ב-Middle East Eye, Mondoweiss ו-The Intercept. כיום הוא לומד באיטליה אחרי שעזב את עזה במאי 2026. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
