"אם המאבק הצליח ביפו, הוא יכול להצליח גם במקומות אחרים"

האומץ שלה לדבר באופן ברור וחד על התקיפה שעברה שינה את התמונה. חנאן ח'ימל (משמאל) במחאה ביפו, 14 בדצמבר 2025 (צילום: תמנה רוז פרץ)

תקיפתה של תושבת יפו חנאן ח'ימל במוצ"ש האחרון בידי צעירים יהודים היתה יכולה להצטרף לשורת התקיפות הגזעניות של אזרחים ערבים שאנחנו עדים להם בתקופה האחרונה, מתקיפת עובד ניקיון עד תקיפת נהגי אוטובוס. אבל הסיפור הזה הסתיים אחרת.

>> הדור הפלסטיני הצעיר גדל על סיפורי הנכבה. כעת היא מתרחשת מולו

מאבק ציבורי, שהתגייסו אליו בראש ובראשונה נשים ערביות ביפו, אבל גם יהודים תושבי העיר, הביא לכך שתושבי העיר שנעצרו משום שמחו על התקיפה שוחררו, ושלושה חשודים יהודים נעצרו בחשד לתקיפה על רקע לאומני. זאת לאחר שבתחילה המשטרה טענה שמדובר בסכסוך חניה ואי אפשר לזהות את התוקפים. במילים אחרות, המאבק האזרחי הצליח הפעם בהפיכת הכעס והפחד להתארגנות מודעת ואפקטיבית.

אירוע זה משמעותי משום שבשנתיים האחרונות, לאור הפחד ממעצרים, מפיטורים ומהתנכלות, אזרחים ערבים רבים בחרו להתרחק מהמרחב הציבורי. בהקשר זה, מה שאירע ביפו נתפס כקריאת תיגר על דפוס ההסתגרות.

הסיפור החל במוצאי שבת. ח'ימל, בהיריון מתקדם, הותקפה על ידי שלושה צעירים יהודים בשכונה שבה היא מתגוררת ביפו, בעת שהיתה ברכב עם בתה וחמותה. הם ירקו לעברה ולעבר בתה, תקפו אותה פיזית, פגעו ברכבה, ולאחר מכן ריססו אותה בגז פלפל. בעקבות התקיפה, פונתה לבית החולים.

כבר באותו ערב התקיימה ביפו מחאה ספונטנית. היא לא נשאה מסר מגובש ושיקפה כעס מצטבר שעלה אל פני השטח בגלל התנכלויות מצד "הגרעין התורני" שהתיישב בעיר בשנים האחרונות. כעבור שעות ספורות פעלה המשטרה – לא כלפי התוקפים, אלא כלפי המוחים. פעיל נעצר בטענה ל"הסתה", אבל בית המשפט שחרר אותו במהרה.

הדיכוי המשטרתי לא הוביל הפעם לפירוק המחאה. ביום ראשון הוכרזה שביתה ביפו, ובאותו ערב יצאה הפגנה מאורגנת, בעלת אופי נשי מובהק, בהשתתפות יהודים החיים ביפו. בראש הצעדה צעדה ח'ימל עצמה, כשהיא פונה לתקשורת בעברית בביטחון. פעילים ופעילות רבים חשו כי זו נקודת מפנה רגשית ופוליטית.

במהלך יום ראשון המשיכה המשטרה בדיכוי המחאה. היא עצרה 14 תושבים וזימנה לחקירה את עבד אבו שחאדה, שנבחר לאחרונה ליו"ר המועצה האסלאמית ביפו, ואת עומר סיקסיק, פעיל מוכר בעיר. היה ברור שבעיני המשטרה, הבעיה אינה תקיפתה של ח'ימל, אלא המחאה נגד התקיפה.

המשטרה טענה תחילה שמדובר בריב על חניה. שלושת "נערי הגבעות" שחשודים בתקיפה של חנאן ח'ימל ביפו בהארכת מעצרם, 16 בדצמבר 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

לאחר המעצרים, המחאה בשיתוף הפעולה ערבי-יהודי נמשכה אף ביתר שאת, וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב. כעבור זמן מה שוחררו כל 14 העצורים. בהמשך התערב השב"כ, והמשטרה עצרה שלושה חשודים בתקיפה, זאת לאחר שבשלב הראשון טענה, כאמור, שאין ביכולתה לזהותם. בהמשך התברר כי מדובר ב"נערי גבעות", שהורחקו מהגדה המערבית ומתארחים ביפו אצל פעילי "הגרעין התורני", וכעת חשודים בתקיפה על רקע לאומני-גזעני, אירוע נדיר למדי כשמדובר בחשודים יהודים. מה שהתחיל כתקיפה כמעט שגרתית של אזרחית ערבייה ובהתעלמות והתנכלות של המשטרה, קיבל כיוון שונה לחלוטין.

רעות מור, פעילה חברתית מיפו, זוקפת חלק גדול מההצלחה לנוכחותה ופעולתיה של ח'ימל. "אישה בהיריון מתקדם, שהותקפה על רקע גזעני יחד עם ילדיה, ובכל זאת קמה, דיברה בעברית שוטפת ובטוחה והובילה את ההפגנה. זהו מראה חריג, בעל משקל מוסרי עצום", אומרת מור. ח'ימל, אומרת מור, שברה את דימוי הקורבן השותק והציבה סיפור נרטיב שקשה להתעלם ממנו.

אבל ההישג לא שייך רק לח'ימל. לפי מור, הפנייה המהירה לכלי התקשורת והמסר הברור והעקבי מנעו את קבורת הסיפור או עיוותו. שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים בעיר היה "מצוין, ואפילו אידיאלי", החל במועצה האסלאמית, דרך תנועת "עומדים ביחד" וסיעת "כולנו העיר", ועד פעילים עצמאיים. שילוב זה סייע להשיג תוצאות ממשיות, חרף האווירה הפשיסטית בישראל וחוסר האמון העמוק של האזרחים הערבים במערכת האכיפה.

אינאס אוסרוף אבו סיף, תושבת יפו ופעילה בתנועת "עומדים ביחד", שותפה לניתוח של מור, אך מדגישה את ההיבט המגדרי של האירוע. "כאישה וכאם שחיה ביפו, מה שקרה לחנאן היה מפחיד ברמה האישית, משום שזה יכול לקרות לי ולילדיי בכל רגע", היא אומרת. בעיניה, נקודת המפנה נעוצה בהבנה הקולקטיבית כי הפחד שחוות נשים הוא תופעה רחבה שדורשת טיפול.

התנהלות המשטרה רק מעצימה את ההישג. "המשטרה ניסתה להשתיק אותנו ולעוות את הסיפור", אומרת אבו סיף. "בהתחלה טענו שמדובר בסכסוך על חניה, אחר כך אמרו שהתוקפים הם צעירים מבת ים שאינם שייכים לגרעין התורני. אבל לא ויתרנו כי אנחנו מאמינות לחנאן, לעדויות שלה, של חמותה ושל בתה בת השבע".

אבו סיף מספרת שח'ימל העבירה למשטרה צילומים שבהם נראים פני התוקפים ודיווחה שטביעות אצבעות נותרו על הרכב, "אבל אף חוקר לא הגיע לבדוק. המשטרה תירצה זאת בטענה שהיא עסוקה בטיפול בהפגנה".

לאחר שהמאבק יצא לדרך, מספרת אבו סיף, החלו להגיע אליה עדויות מנשים נוספות על יריקות, קללות כגון "ערבייה מסריחה", חסימת דלתות של בתים ושל כלי רכב והשלכת חפצים. "אף אחת מהנשים הללו לא העזה לדבר קודם לכן", היא אומרת. חלקן אף נמנעו מלספר על כך לבני משפחותיהן, זאת מפני שאין להן אמון במשטרה, והתחושה היא שהחמושים שמסתובבים ביפו עושים זאת בחסות המדינה ובהגנתה. עמידתה של ח'ימל מול התקשורת והמשטרה, טוענת אבו סיף, היתה ביטוי של אומץ אישי שהוביל לשבירת פחד מצטבר של נשים.

האופי היהודי-ערבי בלט בהפגנות. המחאה נגד ההתקפה על חנאן ח'ימל ביפו (צילום: תמנה רוז פרץ)

לצד הממד המגדרי, בלט גם האופי הערבי-יהודי של המאבק. בהפגנה השתתפו גם נשים יהודיות שאינן מזוהות עם השמאל הפוליטי. מור סבורה כי מה שאירע הוא תוצר של תשתית קיימת ביפו, שנבנתה לאורך שנים של עבודה משותפת בין ערבים ליהודים בזירות פוליטיות וקהילתיות גם יחד. תשתית זו אפשרה תגובה מהירה ומאורגנת, ומנעה את פירוק המחאה תחת לחץ המשטרה.

אבו סיף סבורה כי נוכחותן של שותפוֹת יהודיות במחאה העניקה לה תהודה רחבה יותר והגנה יחסית במרחב הציבורי, במיוחד נוכח אקלים ההסתה ההופך את הפלסטינים לפגיעים במיוחד. עם זאת, אומרת אבו סיף, שותפות זו אינה מבטלת את מרכזיות הקול הפלסטיני ומפנה את תשומת הלב לפחד של נשים פלסטיניות.

סיקסיק, שעוכב כאמור לחקירה, אומר שמדובר במאבק יוצא דופן. "כל המוסדות, כל הפעילים, דבקו באותו קו, ללא היסוס", הוא אומר. לדבריו, על אף שהערבים ביפו הם כ-30% בלבד מהאוכלוסייה, קיימת בעיר שכבה של יהודים שמבינה את עומק המצוקה ופועלת בשותפות מלאה עם החברה הערבית.

על הרקע זה, הוא מסביר, הוקמה עמותת "כולנו יפו", שהוא עומד בראשה, כמודל יהודי-ערבי לאחר אירועי מאי 2021. העמותה החלה במאבק על סוגיית הדיור והצליחה להשיג הקלות לדיירי עמידר. ואולם, עם עליית הממשלה הנוכחית, מהלכים אלה נעצרו, ופעילות העמותה הופנתה בעיקר למאבק באלימות, בפשיעה ובגזענות.

אין להסיק מהשותפות שהופגנה בימים האחרונים, אומר סיקסיק, שמתקיימת בין הצדדים הרמוניה מושלמת או שאין מחלוקות. היא כלי פוליטי ואזרחי הכרחי בעיר שבה הערבים הם מיעוט מספרי. כלי זה, הוא אומר, יכול לפעול רק אם הוא מושתת על הכרה אמיתית באי-השוויון ועל נכונות לשאת מתחים פנימיים במקום להדחיקם.

אבו סיף מצביעה גם השינוי על שחל אצל הערבים ביפו. במחאות שנערכו ביפו בחודשים האחרונים נגד המלחמה בעזה, שבהן הונפו תמונות של ילדים עזתים שנהרגו בהפצצות, השתתפו בעיקר יהודים, וההשתתפות הפלסטינית היתה מצומצמת יחסית. "פלסטינים רבים חששו להשתתף בהפגנות על עזה", היא אומרת. "גם אנחנו, כשהשתתפנו, שאבנו אומץ מנוכחותם של שותפינו היהודים לצידנו".

מה שייחד הפעם את ההפגנה ביפו, אומרת אבו סיף, הוא שהפלסטינים, ובמיוחד הנשים, עמדו בחזית. "הפעם היינו הרוב", היא אומרת. דווקא החיבור לחוויה האישית תרם ללכידות ומשום כך אנשים פחות פחדו להפגין. הבולטות הפלסטינית במחאה, אומרת אבו סיף, לא מבטלת את הצורך בשותפות ערבית–יהודית, אלא דווקא מגדירה אותה מחדש, ממקום פחות פגיע ויותר שוויוני.

מצליחים להתאחד. מחאה נגד הגרעין התורני ביפו, 2021 (צילום: שרונה וייס / אקטיבסטילס)

אבו סיף מותחת ביקורת חריפה על עמדת העירייה, שבהתחלה התכחשה לאופי הגזעני של התקיפה ולחלקם של בני הגרעין התורני בה. ראש העיר רון חולדאי הסתפק בהצהרת כללית נגד אלימות, ולטענתה של אבו סיף רוקן בכך את הפרשה מתוכנה.

סיקסיק רואה אחרת את תפקיד העירייה. לדבריו, חולדאי נקט בשנים האחרונות שורה של צעדים חיוביים ומספר תושבי יפו המועסקים בעירייה עלה. "על אף רצף של ממשלות גזעניות וקיצוניות, הצליח חולדאי להתנהל באופן מקצועי כלפי יפו ותושביה", אומר סיקסיק. "יפו עדיין מהווה מודל מסוים של חיים משותפים. מודל שברירי, אך קיים".

סיקסיק אומר שמה שהושג "הוא ללא ספק הישג בולט, אבל הפרשה עוד לא הסתיימה. ייתכן שמחר השר בן גביר יופיע וידחף לזיכוי התוקפים". דוגמה לכך ניתנה היום (רביעי), כאשר השייח' מוחמד מחאמיד, אימאם מסגד ביפו, שהיה בין העצורים בתחילת השבוע, קיבל ממשרד הפנים זימון לשימוע לפני השעיה בגלל חלקו במחאה.

מנגד, נרשמו גם ביטויים נוספים של סולידריות. הנהגות ועדי ההורים ומנהלי בתי ספר בתל אביב הגיעו לבקר את המשפחה שנפגעה בתקיפה, לאחר שהתברר כי אחת הנשים ששהו ברכב היא מורה, ופרסמו מכתב של הבעת סולידריות. "האירועים החמורים… אינם יכולים לעבור בשתיקה", נאמר במכתב.

מור סבורה כי האחדות שנוצרה ברגע משברי זה חייבת להיות מתורגמת לדפוס פעולה מתמשך בהתמודדות עם סוגיות נוספות שמעסיקות את יפו, כמו משבר הדיור, האפליה והפשיעה מאורגנת. אבו סיף מדגישה כי החוויה הוכיחה שהאחדות במאבק יוצרת תחושת ביטחון קולקטיבית ומרחיבה את מרחבי ההשתתפות, בעיקר עבור נשים. כך המאבק יכול להימשך ואינו קורס מול הלחץ הראשון.

סיקסיק אומר כי יפו, על אף שבריריותה, הוכיחה את יכולתה לפעול כגוף אחד כאשר המאבק מאורגן ויש לו הנהגה ברורה. הוא מציין את המעורבות של חברי המועצה איתמר אבנרי מ"עיר סגולה" ואמיר בדראן מ"כולנו העיר" ושל המועצה האסלאמית תחת הנהגתו החדשה של אבו שחאדה. "את שיתוף הפעולה הזה חייבים לנצל למאבק באלימות, בפשיעה ובסוגיות נוספות".

שלושתם מסכימים שמה שקרה ביפו יכול לשמש לקח חיובי גם במקומות אחרים. מור טוענת שאת מודל ההתארגנות המהירה, התיאום בין גורמים שונים והיכולת לנהל את המאבק בזירה הציבורית ניתן ליישם גם בערים וביישובים אחרים, שמתרחשים בהם תקיפות דומות, שבהן הקורבנות מתקשים לכפות על הרשויות מנגנוני אחריות והעמדה לדין.

אבו סיף אומרת כי לצד הארגון הנכון, מה שבלט הוא האומץ לשבור את הפחד, במיוחד בקרב נשים."מה שאירע ביפו מוכיח כי כאשר מאבק מאורגן נובע מחיי היומיום של האנשים, הוא מסוגל להרחיב את מעגלי ההשתתפות ולהשיב את האמון ביכולת לפעול, גם תחת תנאי דיכוי", היא אומרת.

התארגנות משותפת, ערבית-יהודית, אומר סיקסיק, אינה בגדר מותרות פוליטיות. היא הכרח מעשי בהתמודדות עם סוגיות מבניות כמו אלימות, פשיעה והיעדר אכיפה. שותפות עם גורמים יהודיים סולידריים מכפילה את כוח ההשפעה, הוא אומר, ושוברת את הבידוד. "אם ביפו, שהחברה בה חלשה כלכלית וחברתית, זה הצליח, אז זה יצליח בכל מקום", הוא טוען.