"אכפתיות רדיקלית": הצעירות שבונות קהילה ע"י סיוע למוחלשים

בסניף התל אביבי המיתולוגי של האומן 17 בדרום תל אביב, שעומד ריק מאז תחילת משבר הקורונה, עשרות מתנדבים ומתנדבות עסקו השבוע בסידור ארגזי מזון. ברחבה המרכזית של המועדון, שבה תלויה נברשת גדולה, הוצב בכל פינה סוג אחר של מזון יבש. בבר שבאזור הכניסה מיינו ירקות ופירות. ליד עמדת הדי.ג׳י עמדו עגלות מלאות בלחמים. בגינה שבחזית המועדון, הוכנס מזון לקופסאות שיישלחו למשפחות ברחבי הארץ לקראת החג.

הקבוצה המארגנת, ״תרבות של סולידריות״, קמה במהלך הסגר הראשון. חבריה חילקו אז כ-15 אלף סלי מזון למשפחות נזקקות. מבחינת הפעילים, חלוקת מזון היא פעולה פוליטית. המטרה היא לא רק לסייע למי שצריך, אלא גם לבנות קהילה והתנגדות לשיטה הקפיטליסטית. הניסיון לתרגם את החזון לפעילות בשטח מתבטא בכל פרט בפרויקט. החל ממערך החלוקה המרשים המבוסס על אלפי אזרחים ואזרחיות ועד לארגזים שנראים כמו שי לחג ולא כמו סל סיוע לנזקקים.

עוד לפני החלטה על סגר שני, החלו בקבוצה להתארגן לחלוקת 1200 סלי מזון ברחבי הארץ לקראת ראש השנה. 300 סלים למשפחות, שהקבוצה משווקת להן ישירות מרשימות שהוכנו מראש או מפניות שהתקבלו. יתר הסלים יחולקו לקהילות שונות כמו עובדות פיליפיניות, אימהות חד הוריות של מבקשות מקלט, משפחות סודניות, אימהות חד הוריות בפסגת זאב, משפחות דתיות בירושלים ובית שמש וגם פלסטינים במזרח ירושלים.

"לא באים לעשות טובה"

האווירה באומן 17 השבוע ממש לא הזכירה בית תמחוי, ורמת הארגון והסדר לא מסגירה את העובדה שמדובר בקבוצה של פעילים ללא שכר, שהחלו לפעול רק לפי חודשים ספורים. בימים שלפני החג, עשרות מתנדבים, רובם צעירים, מיינו את המזון, קיבלו את התרומות והכינו את הארגזים. רותם, אחת הפעילות בקבוצה, אמרה בתדרוך למתנדבים: "אל תזרקו את הדברים, תסדרו אותם אחד אחד, מבאס להתכופף לשים את הדברים, אבל אנחנו רוצים שכל משפחה שמקבלת את הארdז תרגיש שאהבנו וחיבקנו אותה. הממשלה הזניחה אותם, אבל אנחנו לא רק באנו לעשות להם טובה".

לכל ארגז נכנסים ירקות טריים (בשקית נייר עם לוגו של הקבוצה), פסטה, אורז, רסק עגבניות, קמח, שני סוגי קטניות, שימורי שעועית ברוטב, במבה, ממרח שוקולד, לחם אחיד, שמן, טחינה ועוגה ביתית. לארגזים הנשלחים למשפחות דתיות הוכנסו רק מוצרים עם סימן כשר וגם רימון, תמרים, דבש ויין לחג. גם לקהילות אחרות ניסו בקבוצה להתאים את סוגי הירקות והפירות. הארגזים עצמם מעוטרים באיורים של האמן אדם יקותיאלי (Know Hope), כך שביחד עם טושים צבעוניים שהוכנסו לארגזים, הילדים שיקבלו אותם יוכלו לצבוע את האיורים כפעילות לימי הסגר.

את המזון הפעילות גייסו בכמה דרכים. חלק מהירקות הגיעו כתרומה ישירות מחקלאים, חלק אחר הושג בשיתוף פעולה עם קבוצת ״מצילות המזון״ בירושלים שאספו אותו מהשוק הסיטונאי בעיר. רובו של המזון היבש גויס באמצעות "מערך הביניים" של הקבוצה  – פרסום ברשתות החברתיות ובשלטים שנתלו במאות בניינים עם בקשה מהדיירים לתרום מוצר אחד ספציפי. אחראים בכל בניין הביאו את התרומות לאומן 17.

טחינת אל ארז תרמה כמות גדולה של טחינה שחולקה למיכלים קטנים. חלק קטן מהמוצרים היבשים נרכשו באמצעות תרומות מאנשים פרטיים.

הקבוצה גם הפעילה מערך של הכנת עוגות ביתיות לקראת החג. הקבוצה הפיצה בקשה ברשתות החברתיות שמי שמכינים עוגה לחג – שיכינו עוגה נוספת. בסך הכל נאספו כך 1600 עוגות. ההערכה בקבוצת "תרבות של סולידריות" שאלפי אנשים השתתפו בפעילות ההתנדבותית הזו.

"למדינה אין אינטרס לצמצם נזקקות"

"התחלנו בסגר הראשון מתוך כורח של מצב החירום, ראינו שיש צורך ויש לנו מאיפה להשיג את המשאבים", אומרת עלמה בק, בת 32, ממקימות הקבוצה ביחד עם דניאל קנטור, ולאה טוניק. ״כשהגענו לסוף הסגר, הבנו שאם עובדות סוציאליות מהרווחה או עמותות נתמכות מדינה מתקשרות אלינו לבקש עזרה, אז יש בעיה. השיטה היא שהמדינה מעבירה את האחריות לגורמים חיצוניים ולעמותות גדולות, שבשבילן זה עסק ואין להן אינטרס לצמצם נזקקות, אולי להפך".

השיחה נקטעת כל כמה דקות, כשאחד המתנדבים מגיע לשאול שאלה, או כשנהג משאית, שהגיע בהתנדבות, בא לאסוף סלים. "יש אינטרס שאנשים לא ייצאו מקו העוני, כדי העמותות הגדולות יתקיימו, כדי שהרווחה תתקיים. אנחנו מחפשים את השורשים של הבעיה, לא רק לטפל בסימפטומים", אומרת קנטור, בת 26.

הקבוצה מבקשת לסייע במיוחד לאנשים ש"נופלים בין הכיסאות" משום שאינם זכאים לסיוע מהמדינה, או שהם "נזקקים חדשים". "שכבה חדשה של אנשים נכנסה לנזקקות, ואם המערכות יפעלו בקצב שהן פועלות, הם לא יקבלו עזרה", אומרת בק. "אנחנו נותנות מענה מיידי, אנחנו שומעות את הסיפורים ואת הקול רועד, זו פעולה ישירה, אין בירוקרטיה. בן אדם לא צריך להוכיח שהוא באמת צריך סיוע"

בק, כמו פעילות רבות אחרות בקבוצה, מגיעה באופן קבוע למחאה בבלפור. כשהחלה המחאה, הן הגיעו לאחת ההפגנות הראשונות עם שלט עליו נכתב "15 אלף סלי מזון ששלחנו במקומכם זה לא חרטא" ונעצרו באלימות. "מצד אחד חשוב לנו לחשוף כמה שיותר אנשים לריקבון של המערכת, לשקף להם מה קורה כדי לקרוא להם לפעול. מצד שני חשוב לנו לדבר על האלטרנטיבה. גם אם ביבי נופל מחר, ברור שלא יקום במקומו מישהו שיבנה מערכת רווחה שהיא באמת צודקת ושוויונית. הדיבור הוא על העתיד, על קהילות הבנויות על עזרה הדדית".

ומהי אותה ערבות הדדית מבחינתן?  "ערבות הדדית מבוססת על כך שאנחנו צריכים לפנות אחת לשנייה בתוך הקהילה ולהיות שם", אומרת קנטור. "צריך לדבר על שורש הבעיה. הרעיון הוא להבין את המיוחד בכל קהילה – המשפחות היהודיות, הפלסטיניות, הפיליפיניות והאריתראיות. דרך סלי המזון, אנחנו רוצים שיידעו שחשבנו עליהם, ליצור קרבה".

"גם אם אנחנו לא עובדות סוציאליות או פוליטיקאיות", מוסיפה בק, "יש לנו אחריות על השכנים שלנו, על הקשישים בבניין שלנו, על אנשים בקהילה שלנו וגם על קהילות אחרות. אם אנחנו רואות את זה במו עינינו, אין סיבה שלא נפעל".

"היתה לי דעה קדומה על אנשים מתל אביב"

אחת המשאיות שיצאה השבוע מהאמן  17, עשתה את דרכה לבית שמש. ישראל פרוש, בן 30, שארגן הסעות של חרדים לבלפור ונעצר באישון לילה בעקבות פעילותו נגד אלימות משטרתית, ריכז את חלוקת הסלים בעיר.

"הרשימו חוסר השיפוטית, ההכלה של כולם", סיפר פרוש בשיחת טלפון, יום לאחר שחילק יותר ממאה ארגזים בעיר. "היתה לי דעה קדומה על אנשים מתל אביב, שקצת מנותקים, אבל הרגשתי שמקבלים אותנו, הציבור החרדי, ללא הבדל. אני אוסף פה מכל החנויות מה שנשאר ומחלק פעמיים בשבוע, אבל מה שהן שלחו היה ברמה אחרת.

"זו נתינה עם חיוך, שווה בין שווים, לא משנה אם אתה ערבי, סודני אריתראי, קשיש או חרדי. לשם אני שואף. שיהיו חילוקי דעות על מיליון נושאים, אבל בסולידריות נהיה אדם לאדם. החסד מדבק, ואני מקווה להדביק את כל הארץ בזה".

פרוש מספר כי גם מי שמקבלים את הסיוע, מופתעים לשמוע מיהי הקבוצה ששלחה את הסלים. "כשאתה אומר להם שזו קבוצת נשים מתל אביב, הם מרימים גבה, זה לא משהו שרגילים אליו. זה מחבר". הוא הזכיר גם פרויקט של איסוף צנצנות דבש בהפגנות בלפור בהפגנות האחרונות. ״אנחנו לא רק נגד, אנחנו גם בעד".

בזמן שהמתנדבים בתל אביב מעמיסים יותר מ-200 ארגזים לחלוקה למשפחות פיליפיניות הנמצאות בסכנת גירוש, קנטור מסבירה מהי המשמעות היותר רחבה של הפעולה שלהן בעיניה. "אנחנו יודעות שהמערכת הגזענית, הקפיטליסטית, והקולוניאליסטית שלנו מחלחלת לכל מאמץ של עזרה הדדית, מה שהופך עזרה הדדית לפעולת התנגדות. באמצעות אכפתיות רדיקלית אנחנו פועלות לפירוק מנגנוני דיכוי".

בקבוצה נערכים כעת לסיוע במהלך הסגר, אך  אין להם כוונה לפעול בצורה ממוסדת. "אנחנו לא רוצות להיות עוד עמותה או ארגון", אומרת בק, "אנחנו לא רוצות לפעול בצורה היררכית, אלא לצמוח מתוך הקהילה. הפעילות שלנו עונה על צורך דחוף, אבל אחרי החירום, המטרה לשנות את התרבות והחברה שלנו. זה ניסיון להראות איך יכול להיות פה אחרת".

בתחילה הקבוצה פעלה ללא שם, אך באחד הראיונות בתקשורת עלה המונח "תרבות של סולידריות" והפך לשם הרשמי.  "זו אולי שאיפה אוטופית, אך בסופו של דבר מה שאנחנו רוצות לקדם זו ׳תרבות של סולידריות'", מסכמת בק. "התחנכנו במרדף אחרי כסף, אנחנו רוצות לחזור רגע לאחור, לעשות תהליך של Unlearning. האחריות שלנו כקהילה זה לעבוד יחד, זו הפילוסופיה".

בדרך חזרה מהאומן 17 אני עובר בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב, שם פעילות של הקהילה הפיליפינית, שבשנה שעברה נאבקו נגד הגירוש, מחלקות את הסלים למשפחות. "בלי הקשר עם הקבוצה, לא היה לנו מה לחלק", אומרת לי פעילה ותיקה מקרב האמהות. חוץ מסיוע מארגון "מסילה" של עיריית תל אביב, הנשים הפיליפיניות אינן יכולות לפנות עזרה מהמדינה.