לטובת הרעבים, נגד הקפיטליזם. חלוקת מזון שמאתגרת את השיטה
בשוק הסיטונאי בירושלים כבר מכירים את הפעילות של "מצילות המזון", שאוספות ירקות ופירות שאמורים היו להיזרק. המטרה, אומרים בקבוצה, היא לא רק לעזור לנזקקים אלא גם לבנות קהילה שתדאג לעצמה מול הכשלים של השוק
יום שני בשבוע שעבר, תשע בבוקר, השוק הסיטונאי בגבעת שאול בירושלים. קבוצה של פעילים עוברים בין הבסטות ואוספים ארגזים של מזון שיועדו לזריקה. רבים מהסוחרים והמלגזנים כבר מכירים אותם, ומביאים לפינה שבה עומדים הפעילים את הארגזים במקום לזרוק אותם למכולות הענק הנמצאות בשולי המתחם.
לפני תקופת החגים, ובמיוחד לקראת סגר אפשרי חדש, מופנית תשומת לב לעמותות הסיוע המחלקות מזון לנזקקים או לעניים. אך קבוצה שפועלת בחודשים האחרונים בירושלים עובדת בצורה אחרת.
קבוצת "מצילות המזון" מחלצת מדי שבוע כעשרה טון ירקות ופירות ראויים למאכל שנועדו לזריקה, ומחלקת אותם בירושלים. המטרה היא לא רק הסיוע עצמו, אלא גם בניית קהילה והעלאת המודעות לבזבוז מזון. "זה לא כשל של הכלכלה הקפיטליסטית, ככה היא עובדת, זו השיטה", מספרים הפעילים, שמנסים להראות שגם חלוקת מזון יכולה להעביר מסר פוליטי.
הקבוצה החלה את פעילותה לפני כחמישה חודשים, בימים שלפני חג פסח, ומאז פועלת פעמיים או פעם בשבוע בשוק הסיטונאי. בהתחלה המתנדבים היו מוציאים מהפחים את המזון שנזרק. כיום כבר מכירים אותם בשוק, והארגזים שנועדו לזריקה מגיעים ישירות לפינה שלהם. רוב העמותות העוסקות בחלוקת מזון מתבססות על תרומות או על קנייה מרוכזת של מזון. הם, כאמור, פועלים אחרת.
בשוק הסיטונאי אני פוגש את גיא אבני ואריה מילר, שלצד מתנדבים נוספים אוספים את הסחורה וממיינים אותה. "מבחינתי מדובר בפרויקט אנטי קפיטליסטי מובהק, שמראה איך הקפיטליזם עובד: ירקות ופירות נזרקים כי הם לא מספיק יפים לעמוד בחנות", אומר אבני. "במציאות של היום, אוכל הוא סחורה ולא זכות בסיסית לכולם. מה שאנחנו לוקחים – היה נזרק. אנחנו לא מוכנים לקבל את המציאות הזו".
מבחינתו של אבני, איסוף מזון שנזרק הוא דרך טובה להצביע על כשלים בשיטה הכלכלית. "זה זועק לשמיים שדבר בסיסי כל כך נזרק בזמן שאנשים רעבים", הוא אומר. "בדיוק כמו שכל כך הרבה דירות עומדות ריקות בזמן שיש חסרי בית. אני בעד לדרוש מהממשלה לפעול, אבל במקום להשקיע את הזמן בבקשות מהממשלה, אנחנו מעדיפים להשקיע את האנרגיות ולפעול בעצמנו".
"זה כמו בורסה" מסביר מילר איך עובדת השיטה הקפיטליסטית בשוק הסיטונאי, "הסוחרים קונים מה שהם חושבים שאנשים יקנו, ואם הם לא מוכרים, הם זורקים וההפסד הוא על חשבון החקלאים".
מילר מוסיף שיש אנשים פרטים שמצילים מזון בכוחות עצמם, "אבל אין מי שעושה את זה בסדר גודל שלנו". בזמן שאני משוחח עם אבני ומילר, כעשרה מתנדבים ממיינים את הירקות והפירות. במקביל מלגזנים פלסטינים מהגדה, שעובדים בשוק, מביאים סחורה נוספת ועוזרים להזיז את המשטחים הכבדים. "הם חלק מהפרויקט", אומר מילר. "יש שיתוף פעולה עם פלסטינים, חרדים ומבקשי מקלט. אנחנו מנסים לבנות מודלים חדשים: במקום יחסי נותן ומקבל, יחסים של מישהו מבחוץ שנותן אוכל, אנחנו עובדים עם קהילות מגוונות שיעשו את בעצמם".
"מצילות המזון",. כתבה של הטלוויזיה החברתית
לכל אורך הבוקר, גם אנשים פרטים, כאלה שעובדים בשוק או שמגיעים במיוחד לשוק, באים לנקודת המיון ולוקחים משם מזון, במקום לחטט בפחים או לעבור בין הסוחרים בעצמם.
בהמשך הבוקר מגיעה לשוק רויטל, אם חד הורית שגרה בפסגת זאב. היא מעמיסה כמה ארגזים על הרכב שלה ונוסעת לחלק אותו לכ-30 אמהות חד הוריות שגרות בסביבה שלה. "בוודאי שאני מרגישה החמרה במצב", היא אומרת בתשובה לשאלה עד כמה המשבר הכלכלי משפיע. "אני אם חד הורית לששה ילדים. כשהבנות שלי באות מהפנימייה לביקור, הרבה פעמים אין לי דלק להחזיר אותן". היא אפילו מלווה כסף מחברים כדי לכסות את הוצאות הדלק להגיע לשוק. "לא נעים לבקש מהמשפחות שמקבלות את התרומות. אם היה להן, הן היו הולכות למכולת".
רויטל מספרת שמדובר באימהות שעד לא מזמן עבדו. "הן מפחדות ללכת לרווחה כדי שלא ישימו עין על הילדים, איו להן אמון במערכת, אז הן לא פונות לעזרה, גם מהבושה".
אחד העקרונות של הקבוצה הוא שכל מי שלקח חלק בפעילות – כולל הפעילים שממיינים, מסיעים או עוזרים בחלוקה – לוקח ירקות ופירות הביתה. למרות שזו לא המוטיבציה לפעילות, התנדבות של כמה שעות תמורת ארגז ירקות עוזרת לרבים לשרוד את המשבר בתקופה הנוכחית.
הקבוצה גם מחלקת מזון, לא באופן ישיר, גם במזרח ירושלים. "היו שאלות של נורמליזציה במזרח העיר, אבל יש מערך של פלסטינים שמחלקים בשועפט ובשכונות אחרות", אומר אבני.
לקראת הצהריים, מתנדבים נוספים מגיעים עם כלי רכב פרטיים, והירקות והפירות שעברו מיון נלקחים לבית הספר הניסויי במרכז ירושלים. שם, לקראת השעה שלוש, מתחילים להכין את המזון למשפחות שיגיעו לאסוף אותו. חלק מהסחורה תישלח למשפחות עד הבית.
בבית הספר הניסויי אני פוגש את אולה סבצ'וק, בת 39, שילדיה לומדים בבית הספר. בתקופת הקורונה היא פעלה לבדה לסייע למשפחות ונפגשה עם הקבוצה בשוק. "המטרה היא לבנות קהילה דרך הצלת מזון", היא אומרת. היא לא מסתפקת רק בהצלת מזון, אלא גם בהצלה של בגדים ומוצרים אחרים. "אני יודעת לקחת תרומות, לאסוף ולקבל. המטרה היא להעביר הלאה. בתקופת הקורונה חיפשתי שותפים, וככה נפגשתי עם האחרים״.
בזמן שאנחנו משוחחים, משפחות של מבקשי מקלט, שהגיעו בתיאום של הקבוצה JACC Jerusalem African community center, מגיעות לקחת ירקות ופירות. בניגוד לעמותות אחרות, כאן המשפחות לא מקבלות סל מוכן, אלא באות עם שקיות ובוחרות אילו ירקות לקחת. "אנשים אומרים לנו, שעם הסל הזה הם יכולים לסגור את הפינה של האוכל", מספרת סבצ'וק.
לא רק מבקשי מקלט מגיעים לאסוף מזון מבית הספר, אלא גם ישראלים, חלקם כאלה שעבדו עד לא מזמן או שעבודתם הצטמצמה. "מצד אחד הממשלה לא מטפלת", אומרת סבצ'וק, "מצד שני יש את הדרך הזו של הצלת מזון, שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו". מבחינת סבצ'וק, מדובר רק בהתחלה. בהמשך מתכננים בקבוצה גם לארגן בישול משותף, שוק קח-קחי ופעילות נוספות.
במובנים רבים, הקבוצה פועלת באופן דומה לפעילות של "אוכל במקום פצצות", קבוצה שהחלה לפעול בשנות השמונים בארה״ב ומאז התפשטה למדינות נוספות. עקרונות הקבוצה – איסוף מזון שעומד להיזרק, בישול טבעוני וחלוקה אוכל חינם במרחב הציבורי – נועדו להדגיש את העובדה שממשלות משקיעות בנשק במקום בצרכים בסיסיים.
גם בישראל פעלה בראשית שנות ה-2000 קבוצה כזו בתל אביב. בשנים האחרונות פעלה קבוצה נפרדת בחיפה. "מצילות המזון" חילקו גם אוכל מבושל באחת ההפגנות בבלפור באוגוסט, ומקוות להמשיך לחלק גם במקומות אחרים.
לפי ההערכה, בישראל נזרקים מדי שנה כ-2.5 מיליון טונות של מזון, כ-35% מהיקף הייצור המקומי. מתוך ה-2.5 מיליון טון שנזרקים, יותר מ-1.6 מיליון טון הם פירות וירקות. ההערכות הן שכמחצית מהמזון שנזרק (כ-1.2 מיליון טון) ראוי למאכל אדם בעת שהוא נזרק. העלות המוערכת של המזון שנזרק עומדת על כ-19.7 מיליארד שקלים בשנה, כ-1.5% מהתוצר הלאומי.
"ההערכה היא שכשליש מכל האוכל בארץ, וזה גם הנתון בעולם, מגיע לפח", אומרת נטלי גורל, בת 32, חברה בקבוצה. "אוכל נזרק לכל אורך שרשרת המזון, מהחקלאים עד הצרכן דרך רשתות המזון והשווקים הסיטונאיים".
גורל מציינת שלזריקת המזון יש גם השפעה שלילית על הסביבה. "אם בזבוז מזון היה מדינה, הוא היא מדורג שלישי אחרי סין וארה״ב בפליטות גזי חממה", אומרת גורל. "המון משאבים – מים, אדמה, אנרגיה, כוח עבודה – פשוט נזרקים והופכים למפגע. אוכל הולך לפח כשיש מאות אלפי משפחות הסובלות מאי ביטחון תזונתי".
על פי סקר שביצע הלמ"ס בתקופת הקורונה, כ-21 אחוז מהנשאלים צמצמו את כמות האוכל שהם צורכים או את מספר הארוחות שהם אוכלים. "זו לא מערכת שפועלת באופן מקרי או בטעות", אומרת גורל. "היא בנויה כך שתייצר חוסר שוויון, תשאיר אוכלוסיות מסוימת במצב של חולשה וללא גישה למזון טרי. כל הכלכלה מבוססת על עיקרון של מחסור. אם השוק מוצף, המחירים צונחים. כשיש הצפה של ירק או פרי כלשהו, לא משתלם למכור אותו".
בקבוצה מקווים שגם במוקדים נוספים בארץ יקומו קבוצות דומות לשלהן. "זה איזשהו 'פאק' במערכת שאנחנו מנצלים", אומרת גורל. "אני מקווה שבעוד מקומות יקחו מאיתנו השראה. בתקופת הקורונה זה היה קצת קשה, אבל אנחנו רוצות שהפעילות תכלול גם בישול של ירקות 'בסוף דרכם', סדנאות גידול מזון ואירועים, כדי לבנות סולידריות קהילתית. אנחנו רוצות שאנשים בקצה השרשרת, שמקבלים את המזון, יהיו חלק מהתהליך".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן