"אין לנו אפשרות אחרת מלבד להמשיך במאבק בפשיעה"

"או שנמשיך לפעול, או שנשלים עם מותנו". עצרת הזדהות במרכז הרפואי זיו בצפת, נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית, ב"יום השיבוש" ב-10 בפברואר 2026 (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

המאבק נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית ונגד מחדלי המדינה בטיפול בתופעה התגבר והתרחב משמעותית בשבועות האחרונים. זאת, לאחר שיוזמה מקומית של בעלי חנויות בסח'נין, שהחליטו לסגור את עסקיהם במקום לשלם דמי חסות, הפכה במהירות למחאה רחבה, שכללה גם הפגנת ענק בתל אביב שבה היתה גם השתתפות יהודית בולטת.

מצד שני, גם בפשיעה חלה הסלמה. לאחר שב-2025 נשבר שיא חדש עם 252 מקרי רצח, הזינוק נמשך גם ב-2026 בקצב חסר תקדים של יותר ממקרה רצח אחד ביום. מתחילת השנה ועד היום (12 בפברואר) נמנו 44 מקרי רצח, כשחמשת האחרונים התרחשו בתוך שעות ספורות, בין ערב יום רביעי לבוקר יום חמישי, בפוריידיס, רהט, לוד, שגב שלום וירכא.

ההסלמה בפשיעה מעוררת ספקות בקרב הציבור באשר ליעילות המשך המאבק. לאחר שעשרות אלפי בני אדם יצאו להפגין בסח'נין ובהמשך בתל אביב, ולאחר שורת צעדי מחאה ויום שיבוש שזכו לתהודה רחבה, ברחוב חשים שהלחץ הציבורי אינו מוביל להפוגה בפשיעה, ואפילו אינו מצליח לגרום להתבטאות אחת מצד ראש הממשלה.

"אפשר להבין היטב את תחושת הייאוש של חלק מהאנשים", אומרת בּרווין עזב מכפר קרע, פעילה במאבקים נגד אלימות ופשיעה. "מה שמתרחש בחברה שלנו חורג מכל מה שהשכל יכול להכיל. מקרי הרצח נמשכים ומסלימים בקצב מטורף, והממסד שאמור להגן על האזרחים נראה אדיש, כאילו אינו רואה אותנו – גם לנוכח ההפגנות, המחאות והדרישות".

לדבריה, "ידענו שלא יהיו תוצאות בן לילה, אבל לא שיערנו שקצב מקרי הרצח יעלה בצורה כה חדה. ייתכן שמדובר בצירוף מקרים, אך ייתכן גם שזהו מהלך מכוון שנועד לזרוע יאוש ותסכול. עם זאת, אין לנו חלופה אחרת מלבד המשך המאבק והחרפתו. אם האפשרות האחרת היא להישאר בבתים ולצפות בפשיעה מכלה אותנו יום אחר יום, הרי שהתגובה הטבעית, האנושית, היא לצאת לפעולה בכל דרך אפשרית. עלינו לחשוב על דרכי מחאה חדשות, ובעיקר להתמקד במסר מאוחד, מבלי לאפשר לדיונים שוליים להסיט אותנו מהמטרה או לשבור את רוח הציבור.

"הסוגייה הפכה לשאלה של חיים ומוות. טבעי שנבחר בחיים. משמעות הדבר היא לשים הכול בצד, להמשיך לפעול יחד, להושיט יד לכל מי שמוכן לסייע – ולהתמיד. זהו מאבק שדורש סבלנות רבה. הפעם המאבק נראה שונה מקודמיו, אך נדרש מאיתנו אורך רוח. זו כבר אינה בחירה – איבדנו את הפריבילגיה לבחור. או שנמשיך לפעול, גם אם התוצאות מתעכבות ונראות רחוקות, או שנשלים עם מותנו.

חמישה מקרי רצח ב-12 שעות. זירת רצח בלוד, ב-12 בפברואר 2026 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

"הפגישה של מפכ"ל המשטרה דני לוי עם ראשי הרשויות המקומיות והצהרותיו לאחר מכן בדבר חוסר היכולת להתמודד עם הפשיעה, וההכרה בכך שרוב הנרצחים הם אזרחים חפים מפשע שנקלעו לסכסוכים שאינם נוגעים להם – הן תוצאות ראשוניות בלבד. איננו מייחסים להן משקל רב בשלב זה, משום שהתוצאות שאנו מצפים להן נמדדות בשטח, ברחוב, בעצירת הרציחות", אומרת עזב.

בעקבות חמשת מקרי הרצח האחרונים עלתה שוב הדרישה להכרזת מרי אזרחי. "אנחנו נערכים לשביתה רחבה שעשויה להימשך כמה ימים, מהלך שדורש היערכות משמעותית כדי להצליח", אומר אמג'ד שביטה, מזכיר חד"ש. לדבריו, השביתה מתוכננת לתחילת אפריל, במקביל לציון יום האדמה, וצפויה לכלול את כל שכבות החברה הערבית.

לדברי שביטה, האתגר המרכזי העומד בפני המפלגות והכוחות הפוליטיים מאז שפרץ המאבק באופן ספונטני בסח'נין, הוא שמירה על רציפותו והמשכיותו. "יש שני גורמים מרכזיים שפועלים לבלימת המחאה", הוא אומר. "הראשון הוא הממסד, שמתעלם מהמאבק לחלוטין. סירובו של משרד ראש הממשלה לקבל את מכתבם של יו"ר ועדת המעקב ד"ר ג'מאל זחאלקה ויו"ר הוועד הארצי מאזן גנאים ממחיש זאת, לצד התנהלותו ועמדותיו הגזעניות של השר לביטחון לאומי.

"הגורם השני הוא ארגוני הפשיעה עצמם. ברור שהם אינם פועלים באקראי. ההסלמה בימים האחרונים נראית כמו הסלמה מתוכננת. לנוכח זאת, עלינו לנקוט צעדים נוספים ולהמשיך במאבק ללא הפסקה – גם במהלך חודש רמדאן, שמתחיל בעוד כשבוע, אף שלרוב נרשמת ירידה בפעילות המחאתית בתקופה הזאת".

לדברי יוסף טאטור, סגן מזכ"ל בל"ד וחבר מזכירות ועדת המעקב, "לאורך השנים התקיימו פעילויות רבות ביוזמת ועדת המעקב, הכוחות העממיים והמפלגות. ההבדל הפעם הוא בכך שהכול התחיל ביוזמה ספונטנית בסח'נין. זה, לצד החרפת הפשיעה לרמה בלתי נסבלת, הוא שדחף רבים יותר לצאת ולהשתתף".

לדבריו, ועדת המעקב והכוחות העממיים נערכים כעת לשורה של צעדים ותוכניות: "אנו פועלים להחרפת המחאה ומנסים להגיע גם לקבוצות מקצועיות שונות בחברה. אי אפשר לעצור את המאבק בשלב הזה. הקמנו חדר מצב ואנו מקיימים ישיבות רצופות. לפנינו חודשים של פעילות מתמשכת, ואנו שואפים לשותפות של כל הכוחות והמוסדות בחברה".

טאטור מדגיש כי מטרת המחאה היא להפעיל לחץ מרבי על המדינה, הנתפסת כאחראית המרכזית למצב הקיים. "אחריותה של המדינה היא להבטיח ביטחון לאזרחיה", הוא אומר, "אך הפעם המאבק לא יישאר רק בזירה המחאתית. אנו פועלים להחייאת הוועדות העממיות ביישובים ובאזורים השונים, לעבודה ממוקדת בכל יישוב. במקביל מתקיימות יוזמות פיוס בכמה מקומות, ולדעתי יש מקום לאפשר לחלק מהאנשים (המעורבים בפשיעה; ב"ז) לשוב אל לב הקהילה ואל החיים הנורמטיביים – כמובן שלא מדובר במי שמעורבים ישירות בפשעים".

לצד זאת, הוא מציין, מתקיימים גם פרויקטים חינוכיים והסברתיים בתוך היישובים. "בסופו של דבר", הוא מסכם, "הפעם מי שמוביל את המאבק הוא הציבור עצמו. לאנשים יש תפקיד מרכזי, והתפקיד של ההנהגות והמפלגות הוא להכיל את המאבק, למסגר אותו ולארגן אותו".

באשר להשתתפות היהודית במאבק הנוכחי, אומר טאטור: "אנו מברכים על כל שותפות יהודית שמביעה סולידריות ומבינה כי המתרחש הוא בראש ובראשונה אחריותה של המדינה וכי יש להפעיל עליה לחץ הולך וגובר".

הזעם ברחוב הוא כוח מניע עצום

לצד ההפגנות ההמוניות שהובילה ועדת המעקב נרשמה ביום שלישי האחרון התפרסות רחבה של מחאות במוקדים שונים ברחבי המדינה. אלה כללו חסימות של עורקי תנועה מרכזיים, בהם נתיבי איילון וצמתים בירושלים ובחיפה, עמידות מחאה ושיבושים בבתי חולים ובחברות שונות. זאת, במסגרת "יום שיבוש" שעליו הכריזו מאה משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן במעשי רצח, במסיבת עיתונאים שנערכה בנצרת ב-29 בינואר, בשיתוף תנועת "עומדים ביחד".

סונדוס ח'טיב ענבתאווי, רכזת פרויקט החוסן ב"עומדים ביחד", המלווה משפחות שכולות זה למעלה משנה, מתארת את הרקע למהלך: "כשהתחלנו לבקר את המשפחות, מצאנו אנשים שבורים וכואבים, אך גם מלאי זעם ורצון לפעול. נראה כאילו שהם מחפשים יד שתתמוך בהם, מישהו שיצעד לצידם. כל האימהות והאבות חזרו על אותה אמירה – הם יודעים שבנם או בתם לא ישובו, אך הדבר היחיד שיכול להקל עליהם, לצד מעצרם והעמדתם לדין של הרוצחים, הוא הפסקת שפיכות הדמים".

לדבריה, הפעילות החלה בביקורים אישיים והמשיכה בשיתוף המשפחות בביקורים אצל משפחות נוספות במעגלי שיח ביישובים שונים, שבהם סיפרו על הכאב והאובדן. "בהפגנות המקומיות, שנערכו ביישובים שבהם התרחשו מקרי רצח, הדבר החשוב ביותר היה הליווי המתמשך – ההתמדה בביקורים, במפגשים ובנוכחות. בהמשך התגבשה היוזמה לכנס רחב, שבו המשפחות עצמן יחליטו על הצעדים הבאים".

"המאבק המתמשך הוא הדבר היחיד שמעניק לאנשים תחושה שמשהו עשוי להשתנות". הפגנה בתל אביב נגד הפשיעה בחברה הערבית ונגד מחדלי המדינה בטיפול בתופעה, ב-31 בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ח'טיב ענבתאווי מציינת כי כבר בדצמבר נקבע מועד הכנס ל-29 בינואר, עוד לפני שפרצה המחאה הספונטנית בסח'נין. "עם פרוץ המחאה הצטרפנו אליה באופן טבעי, וכך גם לכל הפעילויות שבאו לאחר מכן ביוזמת ועדת המעקב העליונה. בכנס עצמו החליטו המשפחות, בשיתוף עם התנועה, לקיים את יום השיבוש ב-10 בפברואר. בכנות, לא ציפיתי – למרות העבודה המאומצת והעקבית – שנצליח לעורר הד כה רחב. אך הזעם ברחוב, במיוחד לנוכח ההסלמה במעשי הרצח, היה כוח מניע עצום.

"לא דמיינתי שנראה שיבושים ברוב בתי החולים במדינה, הצטרפות של חברות הייטק וארגונים מקצועיים, חסימת כבישים מרכזיים. והחשוב מכול – המאבק לא נותר בתחומם של פעילים ופעילות בלבד. אילו כך היה, ההשפעה לא היתה דומה. הורים שכולים, אימהות ואבות, עמדו בשבע בבוקר בקור וחסמו צירים מרכזיים – לא רק ביישוביהם, אלא גם בתל אביב, בחיפה ובירושלים. הם השתתפו במחאות בכיכרות, מול בתי שרים ובכירים ובבתי חולים".

ח'טיב ענבתאווי מדגישה כי ייתכן שצעדים אלה לא יעצרו מיד את מעשי הרצח, "אך עבור המשפחות הם היו מעין מרפא שהקל, ולו במעט, על הכאב. עבור המאבק כולו זו היתה אבן דרך משמעותית נוספת – העובדה שהמאבק נגד הפשיעה ונגד המדיניות, הנתפסת כהעמקת המשבר בחברה הערבית, הפך לכותרת מרכזית בכל כלי התקשורת הישראליים, במהדורות החדשות ובמבזקים, ואף לנושא שמסוקר בכלי תקשורת בינלאומיים כמו ה'ניו יורק טיימס' ו'אל-ג'זירה'.

"זהו שלב חשוב במאבק ארוך – לא למען זכויות נקודתיות, לא למען קרקע או דיור, אלא למען עצם החיים שלנו ושל ילדינו. נמשיך ולא נעצור. נפעל יחד, בשותפות מלאה עם כל הכוחות, ובראש ובראשונה עם ועדת המעקב. גם את פריבילגיית הוויכוחים הפנימיים איבדנו לנוכח הטירוף המתחולל. אין לנו ברירה אלא להמשיך קדימה ולהיאבק על הזכות לחיים".

בשנים האחרונות הובילה הפשיעה המתגברת, לצד הגזענות הגואה, להגירה של אזרחים פלסטינים לא מעטים. אין נתונים רשמיים באשר למספרם, אבל אפשר לומר שבחברה הערבית כמעט כל אדם מכיר אנשים שעזבו למדינות אחרות או שדחפו בני משפחה לעזוב.

"דחפתי את בני לעזוב למדינה אחרת כבר באפריל אשתקד. הגעתי למסקנה שאין אפשרות אחרת", מספרת פעילה חברתית ומורה לשעבר, שנפלה בעבר קורבן לקמפיין הסתה גזעני. "בכל פעם שהוא היה יוצא מהבית לא הפסקתי להתקשר אליו. ידעתי שהוא אינו מעורב בדבר, אבל גם ידעתי שהאלימות כבר אינה מבחינה בין אנשים. גם היום אני אומרת לו להמשיך את חייו מחוץ למדינה ולא לשוב כל עוד המצב נותר כפי שהוא".

לדבריה, "גם אני החלטתי לעזוב בגלל היעדר תחושת ביטחון ובגלל הגזענות, והתחלתי דרך חדשה במדינה אחרת. אך לאחרונה, עם תחילת המחאה הזאת שאני עוקבת אחריה מקרוב, הרגשתי שהתקווה חוזרת ושאולי אוכל לשוב הביתה. המאבק המתמשך הוא הדבר היחיד שמעניק לאנשים תחושה שמשהו עשוי להשתנות".

גילוי נאות: הכותב עובד כספק עצמאי של שירותי תרגום ותוכן לתנועת "עומדים ביחד"