כן, ההפגנה בת"א הצליחה להביא הרבה יהודים. אבל באיזה מחיר?
עשרות אלפי האזרחים הערבים שהגיעו להפגנה נגד הפשיעה מבינים שהפקרת הביטחון שלהם איננה מחדל, היא מדיניות. הבחירה להצניע כל סממן לאומי פלסטיני מצביעה לא רק על חששות ההנהגה הערבית, אלא גם על גבולות הסולידריות של הציבור היהודי
בציבור היהודי מוכנים להכיר בסבלם של האזרחים הפלסטינים כל עוד הם לא מדברים על סבלם של הפלסטינים בעזה. ההפגנה נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית, 31 בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
ביום שבת האחרון, נרצחו בעזה 26 אנשים בידי הצבא הישראלי. נתון זה אינו בלתי קשור להפגנת הענק שהתקיימה באותו יום בתל אביב נגד הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, שאותה יש להבין בהקשר הפוליטי הלאומי הרחב. זאת, לאחר שנתיים של רצח עם בעזה, טיהור אתני מתמשך בגדה המערבית ושתיקת החברה הישראלית נוכח מעשי המדינה – בשמה ובתרומתה.
>> מול הפשיעה, הגיע הזמן לנוכחות מגינה גם ביישובים הערביים בישראל
יש לשאול מדוע נעשה מאמץ שיטתי להעלים סימנים לאומיים בהפגנה לטובת גיוס הציבור היהודי, ומדוע ציבור זה והאליטה הפוליטית במרכז ובשמאל היהודי מסוגלים להכיר באסון הפוקד את החברה הפלסטינית בישראל רק בתנאי שעושים לו דה-פוליטיזציה, ומציגים את תופעת הפשיעה כתופעה חברתית המנותקת מכל הקשר פוליטי-לאומי. זאת בזמן שאותם אנשים הפועלים יום ולילה לקידום טיהור אתני בגדה המערבית ובעזה, הם גם האחראים הישירים על המשטרה ועל התפשטות ארגוני הפשיעה.
ההפגנה בתל אביב חשפה שני דברים מרכזיים. הראשון הוא גיוס רחב של כלל החברה הפלסטינית בישראל: אזרחים מן השורה, ראשי רשויות, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי אקדמיה ומעמד הפועלים, מהצפון ועד הדרום. השני הוא מידת ההשפעה של הפשיעה על חיי כלל התושבים, כפי שהשתקפה מהיקף הגיוס הציבורי ומהתחושה הגורפת של עמידה עם הגב אל הקיר. שניהם יצרו אפקט חסר תקדים של בניית כוח: נכונות של כלל חלקי החברה הערבית לקחת חלק במאבק, לשלם מחיר ולהתמיד בו.
עם זאת, תפקידה של האליטה הפוליטית הוא למסגר את האירוע בתוך המשגה פוליטית ברורה. הפשיעה בחברה הערבית אינה תופעה שצמחה מאליה. היא קיימת משום שהמדינה מעוניינת בקיומה – כפי שהיא מעוניינת בפעילות נערי הגבעות בגדה, וכפי שהיא מעוניינת בהתחזקות ארגוני הפשיעה בעזה, ובהם גם ארגונו של אבו שבאב.
במקביל, ברור למדי כי הציבור הישראלי היהודי, שאיבד צלם אנוש באדישותו מול תמונות הילדים המורעבים בעזה בתנאים בלתי אנושיים, מוכן להכיר בסבלם של האזרחים הפלסטינים כל עוד אלה אינם מדברים על סבלם של הפלסטינים בעזה. כך נוצרה משוואה אכזרית: לגלות עמדה אנושית מול אחד האסונות המזעזעים של המאה הנוכחית, או לאפשר לארגוני הפשיעה להשתולל ללא התערבות המדינה.
בהפגנה בשבת השתתפו אלפי יהודים, שחלקם בחרו להניף את דגל ישראל – זאת בזמן שהמשטרה מנעה הנפת דגלי פלסטין, אף שאין על כך איסור בחוק. זוהי סימטריה של אי-שוויון: גם במאבקים הנוגעים לחברה הפלסטינית, הלגיטימיות ניתנת רק תחת הדגל הישראלי. במילים אחרות, הפגנות של הציבור הפלסטיני יתקבלו רק תחת מסגור אזרחי-ישראלי, כשהן אינן נובעות מהזהות הלאומית שלו.
אנשים מרגישים עם הגב לקיר. מפגינים במחאה נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית, 31 בינואר 2026 (צילום: תמנה פרץ)
זהו ניסיון עלוב של המרכז-שמאל הציוני לשכנע את עצמו כי הוא מסוגל להיאבק גם למען אלה שאינם יהודים, תוך הסתרת התנאי המרכזי: ויתור על הזהות הלאומית, והתעלמות מתפקידו של אותו מחנה עצמו בדיכוי הפלסטינים בגדה ובעזה.
הימין הישראלי, לעומת זאת, אינו מתבלבל לרגע. הוא מבין שעל המדינה לדכא בכוח את כלל הפלסטינים, ובמיוחד את הפלסטינים אזרחי ישראל. שכן אם מנגנוני הדיכוי ייחלשו ויאפשרו לאזרחים אלה חופש הפגנה, הזהות הלאומית והקשר שלהם לבני עמם יצופו על פני השטח, ודגלי פלסטין יתנוססו במרחב הציבורי. הימין גם יודע שאם המשטרה תעשה את עבודתה ותטפל בארגוני הפשיעה, הנושא הראשון שעליו ידבר האזרח הפלסטיני יהיה עזה. שכן בניגוד לשמאל ולמרכז הציוני, הציבור הפלסטיני אינו יכול להבליג על גודל האסון של עזה, או להתעלם מהעובדה שהמדינה שבה הוא חי היא האחראית לו.
מעבר לכישלון המוסרי של אותם אנשים התומכים במאבק בפשיעה בחברה הפלסטינית בישראל, אך שותקים ואף תומכים במה שנעשה בעזה, חשוב לעצור ולשאול: כיצד ייתכן שבשלוש השנים האחרונות, מאז תחילת המהפכה המשפטית, יצאו מדי שבת מאות אלפים להפגין ברחובות הערים היהודיות – ולמרות המספרים העצומים והכוח האדיר שהפגינו, הם נכשלו והממשלה ממשיכה לקדם את ההפיכה בכל הכוח?
אחד הדברים שבלטו בהפגנה בשבת היה עד כמה תל אביב היתה ערוכה, מסודרת ואדישה: מהסדרי התנועה ועד לאדישות יושבי המסעדות, שראו בהפגנה עוד אירוע מהסוג שהתרגלו אליו בשנים האחרונות. זהו ההפך הגמור מההפגנה בסח'נין, שסימלה משהו אחר לחלוטין – הפגנה שמערערת סדרי עולם, כזו שכל תושבי העיר והיישובים שסביבה לוקחים בה חלק.
חשוב מכך: את ההפגנה בתל אביב יש להבין בהקשר הרחב של המאבק נגד הפשיעה ושל הפגנות שהתקיימו נגד התופעה לפני רצח העם בעזה – למשל באום אל-פחם ובמג'ד אל-כרום – שבהן דגלי פלסטין היו חלק אינטגרלי מהמחאה. להפגנות האלה היה מסגור לאומי ברור, והן עמדו על הקשר המובהק המתקיים בין ארגוני הפשיעה לבין מדיניות מכוונת של המדינה.
אלו היו תנועות שטח שיצאו לרחובות מתוך הבנה שגבם לקיר, ושיש למדינה אינטרס בהמשך קיומה של הפשיעה. בהפגנה בתל אביב, שאותה יזמה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, דגלי פלסטין נעדרו – אם בגלל החשש מפני התגובה הברוטלית של המשטרה, אם כדי לא להרתיע משתתפים יהודים פוטנציאליים.
צריך להדגיש – זכותה של החברה הפלסטינית בישראל להפגין בכל מקום שתמצא לנכון. חשוב שגם יהודים ישתתפו בהפגנות אלו – אך ללא תנאים מגבילים. ניתן להפגין נגד הפשיעה, ובו בזמן לדבר על עזה ועל הטיהור האתני בגדה ולהכיר בעובדה שזו אותה ממשלה שאחראית לכל אלה. אימוץ המשוואה שמציבה ממשלת נתניהו – זכויות אזרחיות בסיסיות בתמורה לשתיקה מול זוועות אחרות – איננו טקטיקה פוליטית חכמה, אלא ויתור על אנושיות ועל עקרונות מוסר בסיסיים.
עבד אבו שחאדה הוא יו״ר המועצה האסלמית הנבחרת ביפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018–2024. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
