בריכות שלמה: ההיסטוריה לא קפאה לפני אלפיים שנה

מוקד מרכזי בניסיון הישראלי למחוק את ההבחנה בין שטחי B ,A ו-C. בריכות שלמה (צילום: אורי ארליך)

בשלושת החודשים האחרונים הפך אתר בריכות שלמה – השוכן בשטח A, בין הכפר ארטאס לעיירה אל-ח'אדר – למוקד מרכזי בניסיון הישראלי למחוק את ההבחנה בין שטחי B ,A ו-C. מה שהתחיל בסיורים ספורים אחת לכמה חודשים הפך בשבועות האחרונים לנוכחות ישראלית כמעט יומיומית. באחרונה אף התקיים במקום ביקור משפחתי של שר המורשת, עמיחי אליהו, בליווי צבאי.

ההתמקדות במהלכים הכוחניים האלה חשובה, אך היא מחמיצה היבט עמוק יותר ביחסים שבין ישראל לפלסטינים: מהי מורשת, למי היא שייכת ואיך היא משפיעה על הדינמיקה בין הצדדים.

המבקשים לנכס את בריכות שלמה, סבסטיה, הר עיבל ואינספור אתרים ארכיאולוגיים אחרים נשענים על תפיסה חד-ממדית, שלפיה אתר מספר סיפור אחד בלבד. בריכות שלמה ומפעלי המים המרשימים שסביבן אכן נושאים עימם סיפור היסטורי וזיקה יהודית ישראלית עמוקה. מבחינת הימין הישראלי והממשלה הנוכחית, הזיקה הזו מספיקה כדי להוכיח בעלות. כל שנותר הוא לחדש אותה כדי להחזיר את האתרים לידי ישראל.

אלא שהתפיסה הזו מתעלמת מההיסטוריה המורכבת של האתר ומהמורשת הפלסטינית העשירה והרציפה שנוצרה בו ובסביבתו לאורך מאות שנים. למרות השם שדבק בהן, אין בין בריכות שלמה ובין שלמה המלך שום קשר היסטורי. הבריכות עצמן נבנו על ידי המלך הורדוס במאה הראשונה לפני הספירה כדי לספק מים לירושלים, שעד אז נשענה על מעיין הגיחון בלבד.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ההיסטוריון יוספוס פלביוס זיהה את העמק כמיקומו של "גן המלך" שלמה, ובעקבותיו הלכו גם הביזנטים והצלבנים. מקור שמו של הכפר הפלסטיני הסמוך, ארטאס, הוא כנראה שיבוש של המילה הלטינית hortus (גן). מפעל המים האדיר שהוקם בתקופה הרומית המשיך לפעול באופנים שונים גם בתקופות הבאות: הביזנטית, הממלוכית, העות'מאנית ואפילו בזמן המנדט הבריטי.

במאמר מוסגר נזכיר שהזיהוי המקובל יותר בקרב המתנחלים למיקומו של אותו גן מקראי הוא שכונת אל-בוסתן בסילוואן, ולמען שחזורו של אותו גן – שאיש אינו יודע כיצד נראה – נהרסו בשכונה עשרות בתים בשנים האחרונות.

בעוד המבט המשיחי מדלג על אלפיים שנה, מקפיא את הזמן בתקופה הרומית וסבור שהזיקה ההיסטורית מקנה בעלות על האתר בהווה, המציאות בשטח מציגה סיפור חי ורב-שכבתי. הפלסטינים בארטאס ובסביבתה מכירים היטב את ההיסטוריה העתיקה, אך עבורם היא לא קפאה לפני אלפיים שנה.

בכפר ארטאס זורמות אמות מים מתקופות שונות, והן מקור לגאווה מקומית עצומה. המים, המשקים חלקות חקלאיות, נושאים עימם זיכרון חי של מסורת חלוקת מים היסטורית בין משפחות הכפר – מנגנון חברתי וכלכלי קהילתי שפעל באופן רציף. מסגד הכפר, היושב על יסודות עתיקים מהתקופה האיובית, והמנזר המביט עליו מצידו האחר של הוואדי אינם מוצגים במוזיאון; הם חלק בלתי נפרד מהזהות, מהחקלאות וממקור החיים של הקהילה.

מקור לגאווה מקומית עצומה. המנזר בארטאס וחלקות חקלאיות המושקות באמצעות אמות המים שבכפר (צילום: אורי ארליך)

חלק בלתי נפרד מהזהות, מהחקלאות וממקור החיים של הקהילה. מסגד הכפר, היושב על יסודות מסגד איובי, מול מעיין בגרעין הכפר העתיק (צילום: אורי ארליך)

בעוד האתר נמצא בלב מרחב פלסטיני המעניק לו רצף חיים וזהות, ומבסס את זכותם של תושבי המקום עליו, הזיקה הישראלית מתבססת בעיקר על הסיפור ההיסטורי של הקמת הבריכות.

מכיוון שהמתנחלים אינם מוכנים לקבל את המצב, ממשלת ישראל מאמצת את הטקטיקה שלהם: השתלטות וקביעת עובדות בשטח באמצעות נוכחות. הסיורים כרוכים בפינוי כפוי של מבקרים ורוחצים פלסטינים, בסגירת צירים ובפגיעה קשה בשגרת החיים של התושבים. כדי להשלים את התמונה, הכריז השר אליהו על הקצאת עשרה מיליון שקל לשיקום, לשימור, לפיתוח ולהנגשת בריכות שלמה, כולל הקמת "מרכז מבקרים" באתר.

אבל מורשת תרבותית אי אפשר לנכס, ואת הזיקה הפלסטינית לאתרים האלה אי אפשר להפקיע. הדינמיקה המתפתחת כעת בבריכות שלמה מזכירה מאוד את התהליך שהתרחש בשנים האחרונות בסבסטיה: ככל שניסיונות ההשתלטות הישראליים התעצמו, כך נשאבה הקהילה הבינלאומית פנימה ובחרה לאזן את כוחנותה של ישראל באמצעות נקיטת עמדה לצד הפלסטינים.

גם בסבסטיה נסגרים צירים לטובת ביקורי ישראלים, ובשנים האחרונות סוגר הצבא את האתר באופן רציף בפני התושבים. באתר עצמו החלו חפירות, וישראל הכריזה כי תפתח אותו, תקים בו מרכז מבקרים ותגדר אותו – ובכך תנתק אותו מהכפר. לבסוף, החלה המדינה בהפקעת אדמות פרטיות בהיקף של כ-1,800 דונם. פעולות אלו הובילו לכך שאונסק"ו הכירה באתר כאתר מורשת עולמית של פלסטין, ואף הגדירה אותו "אתר בסיכון" בשל הפעילות הישראלית.

מורשת תרבותית אי אפשר לנכס. חפירות ארכיאולוגיות בסבסטיה, ביולי 2026 (צילום: אורי ארליך)

בחזרה לבריכות שלמה: בעקבות המהלכים הישראליים האחרונים הגיעה בשבוע שעבר משלחת דיפלומטית רחבה לסיור באתר, בליווי נציגי משרד התיירות הפלסטיני, והרשות הפלסטינית כבר הודיעה על כוונתה להציע להכיר בבריכות שלמה כאתר מורשת עולמית נוסף של פלסטין.

הסכמי אוסלו הכירו במורכבות של אתרי המורשת ובזיקת שני הצדדים לאתרים הארכיאולוגיים. בהסכמים הוצעו מנגנונים מוסכמים לניהול, לשמירה ולתיאום סביב אתרי מורשת וארכיאולוגיה בעלי זיקה משותפת. המנגנונים הללו נועדו לתת ביטוי לזיקות ההיסטוריות השונות מבלי לבטל את זכויות הקהילה המקומית או למחוק את ריבונותה. המתווה של אוסלו קפא ולא נעשה שימוש במנגנונים האלה, אבל הם הציעו כיוון המבוסס על הכרה הדדית.

אם מדינת ישראל מעוניינת להשפיע על אופן השמירה, המחקר וההצגה של אתרים בעלי זיקה יהודית השוכנים בלב המרחב הפלסטיני, הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות הסכמות, משא ומתן, דיאלוג והסדרים מוסכמים – ולא בצעדים חד-צדדיים המסתמכים על כוח צבאי.

אי אפשר לנהל או לחקור באמת אתר עתיקות תוך התעלמות מוחלטת מהאנשים שחיים בתוכו וממשיכים את הרצף שלו. הסיפורים ההיסטוריים של בריכות שלמה, כמו של אתרים רבים אחרים בארץ הזו, כרוכים זה בזה. המורשת אינה חייבת להיות כלי נשק המשמש לניכוס טריטוריאלי. ניהול נכון, שמכיר בריבוי השכבות ובזיקתן של שתי החברות לאתרי המורשת, הוא הדרך הטובה ביותר לשמור עליהם, והוא יכול ואף צריך לשמש גשר.

אורי ארליך הוא דובר ארגון עמק שווה, העוסק בארכיאולוגיה ובזכויות מורשת