"אני יודע מה הדעות שלך ואני יודע מי החברים שלך"

"את חיה כאן לגמרי לבד, רק חורבות מסביב. עלול להיות מסוכן, את יודעת" (צילום אילוסטרציה: pickpik)

פגשתי את יאיא בחגיגה כפרית שנערכה לכבוד יום שני הנקי (3 במרץ) בחוף תולוס. העמידו שם שולחנות וספסלים ארוכים לאורך החוף עבור פיקניקים משפחתיים. צלחות פלסטיק הוגשו מסירים משותפים ובהם מאכלים מסורתיים של ימי התענית לפני הפסחא, בעיקר שעועית וטָרָאמָה בליווי לחם שפוזרו עליו שומשום וזרעי קצח שחורים. היה גם מנגל.

יאיא לא זיהה אותי. הזכרתי לו את חברנו המשותף. הם לא בקשר כבר שנים, הוא אמר. הוא גר בכפר הזה כבר שנים. יאיא הכיר לי את אשתו, ישראלית ג'ינג'ית גבוהה בגיל העמידה, אבל נראית צעירה בהרבה, בג'ינס צמודים וחולצה סרוגה משוחררת; בהחלט לא הסלובנית המאופקת. כשחזרתי הביתה גיגלתי ומצאתי את האתר של יאיא. הוא לא היה מעודכן מאוד וסיפק רק גרסה מקוצרת של קורות החיים שלו. היו שם לינקים לכתבי עת ואתרים אקדמיים עם הפרסומים שלו, ציטוטים מראיונות שהעניק בעבר וכמה מאמרים שנכתבו עליו בשלבים שונים של הקריירה שלו, או הקריירות השונות שלו. תפקידו בחיל האוויר צוין בתמצות, ללא הפניות. הוא העלה פוסטים במרווחי זמן לא קבועים וכינה אותם "הגיגים ספרותיים", תוך התייחסות לעבודה בתהליך כתיבה, ספרות מתקדמת ל-AI. לאתר היו 127 עוקבים.

זרעי קצח מכונים לעיתים קרובות "שטן-בשיח" או "אהבה-בערפל" (ויקיפדיה).

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

יאיא כתב לי בסיגנל שהוא רוצה לבוא לדבר. אני בבית? היססתי. בזמן שחשבתי על תירוץ מתקבל על הדעת הוא כתב שוב. זה דחוף. נתתי לו את המיקום של הבית. הוא כתב שהוא יהיה שם תוך עשרים דקות. מיהרתי להחליף למשהו ייצוגי והסתובבתי בבית לראות שהכול מסודר. איך הוא השיג את המספר שלי? ולמה בסיגנל? לקח לו עשרים ושש דקות. טיפסתי במעלה השביל כדי לאסוף אותו ממגרש החניה שליד הכנסייה. הוא שאל אותי אם אני יודעת למה הוא משתמש בסיגנל ונתן בי מבט חמור, בוחן את פניי כדי לראות איך אני מגיבה. טוב, אמרתי, אני יודעת שהרבה אנשים מעדיפים את הסיגנל כי זה יותר… בטוח?

יאיא אמר שהוא בטוח שאני יודעת על מה אנחנו מדברים, ונעץ מבט עוד יותר עַז לתוך עיניי. הוא דמה במעומעם לפורד, האריסון. המסגרת הכללית שלו הייתה מרובעת ומבטו החודר לתוך עיניי (למרות המשקפיים שלי) היה יכול להיות מבחן ווֹיְט-קאמפף שפורד ערך לאנדרואידים שהוא צד. פתחתי את השער, ואז את הדלת הקדמית. י' נכנס פנימה וישב על כיסא לצד השולחן עוד לפני שהספקתי להחליט אם עדיף להשאיר את הדלת פתוחה או לסגור אותה. השארתי אותה פתוחה למחצה. הצעתי להכין קפה. הוא שקל, שאל איזה סוג קפה יש לי, אמרתי לו. בסדר, הוא אמר. ואז הוא אמר תודה, בלי חלב, בלי סוכר. הכנתי את המקינטה כששמעתי את קולו בתוך האוזן שלי, כל כך מקרוב ששמטתי את התחתית אל תוך הכיור. קערת הזכוכית שהשארתי שם לייבוש נסדקה, ולא הייתי בטוחה אם שמעתי נכון את דבריו.

מתי הודעת ליוונים, הוא שאל, או, מתי הודעת לרשויות המקומיות. זה היה חסר פשר לגמרי. האם יצרת קשר ישירות עם אנשי החמאס, הוא המשיך. הפעם הייתי בטוחה ששמעתי אותו נכון. נרתעתי לאחור כנגד השיש. מה? על מה לעזאזל אתה מדבר? יכולתי להריח את הבל פיו. הוא הריח רענן, רעננות של ליקריץ. הוא לא עישן, נזכרתי, אפילו לא אז בשנות התשעים, כשכולם עישנו. י' בחן את פניי, לקח צעד אחורה, חייך. הבחנתי בקמטי הצחוק הדקים בקצות העיניים שלו. עיניים חומות, אני חושבת, אבל הן יכלו להיות ירוקות, או חומות-ירקרקות. חשבתי שהוא מתלוצץ. בטעם רע. הטלפון שלו נאנח. הצליל היה נעים, כמו משב רוח קל.

עדיף לומר זאת ישר ולעניין: הבן הגיבור שלך היה עסוק בהפצצת תינוקות בהמוניהם. ילדה בבית שהופצץ בעזה, ב-29 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

הוא הוציא את הטלפון מהכיס האחורי של מכנסי הצ'ינו שלו, הרכיב משקפי קריאה וסרק את המסך, החזיר את המשקפיים לכיס החולצה שלו וחזר לשבת לצד השולחן, שכעת הניח עליו את הטלפון שלו. כדאי שתיזהרי עם הזכוכית השבורה הזאת, הוא קרא אליי. תשטפי טוב את המקינטה למקרה שנכנסו כמה רסיסים. הם נכנסים לכל מקום. אחרי זה הוא השתתק. ניקיתי את הרסיסים, ואז עמדתי ליד הכיריים וקיללתי כל שנייה אין-סופית שנדרשה למקינטה להגיע לרתיחה. הכנתי את הכוסות, פיניתי את מתקן הייבוש, ניגבתי כלים שכבר היו יבשים. פעם אחת הגנבתי מבט לעבר י', שנדמה כמי שעסוק בטלפון שלו. הוא קם לעזור לי עם הכוסות, חיכה שאתיישב, לקח לגימה והנהן לפני שחזרנו לדבר. נורא רציתי סיגריה. יכולתי לעשן אותה על המפתן אבל לא עשיתי זאת.

את יודעת על הבן שלי, יאיא אמר. קולו העמוק עלה לטון מעט גבוה במילים "הבן שלי". לא הייתי אומרת שזה היה צורמני, אבל זה היה קרוב לצורמני. חוש השמיעה שלי חד מאוד. זו ברכתי וגם קללתי, בעיקר קללתי. אבל אני זוכרת קולות ויכולה להיזכר בהם באופן מושלם, או לשחזר אותם, יותר טוב מפרצופים. קולות מסוימים הם מוזיקליים ומושכים, ממש כמו יופי חזותי ואפילו יותר. הכרתי כמה גברים ולפחות אישה אחת שהיו להם קולות כאלה, עמוקים, עשירים ברטט, צליל חם, אינטימיות, זהו זה, אינטימיות. הם כולם כבר מתים. עידן, יאיא אמר, הבן שלי. גם הקול שלו היה עמוק אבל לא היו בו תהודה או חום. הבן שלי, עידן, הוא חזר שוב עם עלייה קלה בגובה הקול, שמעת עליו? הנחתי את הכוס שלי בחדות. לא, מלמלתי, אני ממש מצטערת, לא ידעתי – אל תצטערי, הוא חתך אותי. הוא אמר שהבן שלו לא נהרג במלחמה. הוא לא איבד בן ללחימה בעזה, כפי שחשבתי ברגע הראשון, ולא בטבח הנובה או באחד הקיבוצים בשביעי באוקטובר, כפי שחשבתי ברגע השני. הבן שלי, הוא אמר בקור-רוח, הוגה בקפדנות כל הברה, הוכ-נס-ל-ר-שי-מת-פוש-עי-מל-ח-מה.

הבטן שלי התכווצה. תפסתי את כוס הקפה ונאחזתי בה. הגרון שלי נעשה יבש, יכולתי לראות את ידיי רועדות. יאיא המשיך, בלתי-מעורער למעט העלייה המזדמנת בקולו. היו לו שפתיים נאות, דקות, עדינות, מתעקלות מעלה בקצוות. הוא סיפר לי שהבן שלו היה טייס קרב של F15 באותה טייסת שהוא עצמו פיקד עליה. בשבעה באוקטובר הוא בדיוק היה בחופשה שהרוויח ביושר. באותו יום הוא כבר היה בבסיס שלו, ומאז הוא ממלא את חובתו. היה במילואים כמעט ארבע מאות יום, כמו אלפים אחרים ששמו בצד את המשפחות והלימודים, העבודה והעסק שלהם, רבים מהם איבדו את חייהם או איברים מגופם בהגנה הנואשת על ארצנו מפני הטרוריסטים הברוטליים שאנסו, רצחו ועינו את אזרחינו התמימים בדם קר, יאיא אמר לי. יכולתי להבחין שהוא התאמן היטב על הנאום הזה, שהוא מסר בקול רגוע וסמכותי. לא יכולתי לשלוט ברעד בידיי בעודי מגבשת את טיעוני הנגד לרטוריקה שלו, שאת רובם העליתי בדיעבד שוב ושוב זמן רב לאחר מכן: הגנה נואשת? חיל האוויר המהולל, אחד מעשרת חילות האוויר הטובים בעולם, בעימות עם רצועה מבודדת של לוחמי גרילה נטולי מטוסים?

הבן הגיבור שלך, רציתי להזכיר ליאיא, לא יצא לגיחות התאבדות נגד הלופטוואפה. כל מערך הנ"מ של חמאס נבנה על כמה שאריות מהפרה-היסטוריה הסובייטית, מנהיגם הידוע לשמצה מת בעודו מכוון אקדח לעבר השמים ורוב מה שהם הטיסו היה רחפנים, אבל אז חשבתי שעדיף להתחיל מהזווית של האזרחים התמימים, איך אתה מעז לדבר על רצח בדם קר של אזרחים תמימים עם הטייסים שלך שמשליכים פצצות של טון – פצצות טיפשות, נקרא לזה? – על בתי ספר, פושטים על בתי חולים ומעלים באש מחנות אוהלים של פליטים שהם רוצחים ללא הבחנה ב"אזורים ההומניטריים" לכאורה שאליהם הברחתם אותם אחרי שכבר החרבתם תשעה מכל עשרה בתים בעזה, והפרתם את "האזורים הבטוחים" שהכרזתם עליהם על בסיס יומי –

מעולם לא יכולתי לנסח טיעונים בלהט הרגע. הייתי צריכה לשאול אותו על עשרות הרופאים שעונו למוות, הפצצת מתקני המים, קמפיין ההרעבה, האיסור על הכנסת תרופות או אוכל למשך עוד ועוד חודשים –

לא. עדיף לומר זאת ישר ולעניין: הבן הגיבור שלך היה עסוק בהפצצת תינוקות בהמוניהם. זו עובדה: הם אפילו לא מכחישים אותה. מן ההכרח לחזור גם לשנים שלפני שבעה באוקטובר. די לקידוש התאריך הזה, שנת האפס הזאת של לוח השנה החדש, כאילו עזה לא הייתה גטו נצור ומפוקח בכל רגע נתון ומופגז לסירוגין לאורך עשורים לפני שבעה באוקטובר. יכולתי להיות מקאברית, לחקור מה היו השמות התנ"כיים שהם נתנו למִבְצעי ההפצצות, זבח הפלשתים?

עדיין הכנתי את התשובה שלי כשי' קטע את הנאום שלו, נעץ שוב את עיניו הישר לתוך עיניי ואמר, אני יודע על הפעילות שלך בשמאל הקיצוני. הוא חייך פתאום, הניח את הכוס שלו והקיש עליה באצבע המורה שבידו השמאלית. הוא ענד טבעת נישואים שטוחה, רחבה, זהובה-לבנה. קפה מצוין, הוא אמר, קלטת את הטריק כשחיית באיטליה, איפה זה היה, רומא? כן, אמרתי, רומא. רומא. ואז הוא אמר, מהורהר, כמו נובר בזכרונו, היית מבלה הרבה עם הפדופיל המורשע הזה, זה שהתרברב בטלוויזיה שהוא מלשין על ערבים שמתכוונים למכור את האדמות שלהם ליהודים ואז הרשות הפלסטינית הייתה מענה אותם לפני שהוציאו אותם להורג, מה שמו? צא לי מהבית, אמרתי. הוא לא זז.

הוא הרים את ידו השמאלית והעיף מבט מהיר בשעון החכם שלו. אל תיקחי את זה כל כך קשה, הוא אמר, אל תהיי כזאת רגישה, משהו בסגנון. שפתיו העדינות התעקלו לאותו חיוך נערי. אני יודע שאת חושבת שעזרא נאווי היה קדוש מעונה, את חושבת שהוא העניק את חייו למאבק למען הצדק והמדוכאים, קראתי את ההספד שלך ב"הארץ". את כותבת יפה, את יודעת. אני מכבד אותך. אני מכבד אנשים שיש להם ערכים והם דבקים בערכים שלהם. אבל אז אני מצפה ממך להיות כנה. נאה דורש נאה מקיים. את יודעת שנאווי היה פדופיל מורשע, את יודעת שהוא ריצה זמן בכלא הרבה לפני שהוא הפך לאביר הלבן של הפלסטינים. או שעדיף לומר, השחור? מה הוא היה, אינסטלטור? כלומר לפני שהוא התחיל להתפרנס מעמותות השמאל.

אינסטלטור עיראקי. עזרא נאווי (צילום: אורן זיו)

הוא השתמש במילה הלועזית "אינסטלטור" דווקא, לא "שרברב". כן, אמרתי, הוא היה אינסטלטור. אינסטלטור עיראקי. במטותא, יאיא אמר, תחסכי ממני את הדיבור העדתי. למעשה, נראה לי שאני יכול לספק לך פיסת מידע שתפתיע אותך. ממש תפתיע אותך. אני מתערב איתך שלא ידעת שנאווי זומן ועבר את המיונים לבית הספר לטיס. בצעירותו, יאיא הוסיף וצחק לרגע. הוא היה חייב להיות טוב, ממש טוב, כדי לעבור. נָשַׁר בשלב מוקדם, אבל ככה זה עם 95% מהחניכים שלנו. אמרתי שידעתי את זה. אה, הוא התרברב גם על זה? הייתי מצפה ממנו לשתוק בנוגע לכתם האפל הזה ברזומה שלו כלוחם חופש. עזרא לא הסתיר שום דבר, אמרתי, אף פעם. עזרא –

בכל מקרה, י' קטע אותי, מה שאני מנסה להגיד זה שאני יודע מה הדעות שלך ואני יודע מי החברים שלך, אז אין טעם להעמיד פנים כאילו את לא מכירה את החארות האלה של הינד רג'ב.

הוא התרווח בכיסא, הרים את הכוס שלו, וידא שהיא ריקה והניח אותה שוב. היה מגוחך להמשיך לעמוד מולו. כמו תלמידה בפני המורה. התיישבתי. הינד רג'ב. שם של ילדה. הייתי צריכה לחשוב לרגע. הם אלה שמגישים תלונות פליליות נגד חיילים ישראלים, אמרתי. לא זכרתי את השם אבל ההקשר היה ברור. י' הנהן. את בקשר איתם. החברים שלך בשמאל הרדיקלי מוסרים להם שמות, כמו שנאווי היה עושה, עוזרים להם למצוא מידע רלוונטי. לא, אמרתי, אני לא, אנחנו לא… רציתי להוסיף, אנחנו לא צריכים, החיילים המזדיינים מעלים תמונות של הפשעים המכוערים של עצמם ברשתות החברתיות.

את מבינה, יאיא אמר, הבן שלי, עידן, היה אמור לבוא לפה לבלות חופשה נחוצה מאוד עם אימא שלו ואיתי. האחיות שלו גם באות, מארה"ב וקנדה. החופשה האמיתית הראשונה שלו אחרי ארבע מאות ימי לחימה. מתח מחריד. אני יודע בדיוק מה הוא עבר. את כל כך מוטה, יאיא אמר, השנאה העצמית שלך כל כך חזקה שאת אף פעם לא מעלה בדעתך מה באמת קורה, בחיים האמיתיים, אה? עידן הוא… את חושבת שהם לא לוקחים ללב את המשימות שהם צריכים לבצע כדי לשמור עלינו, ועל שכמותך? עידן היה לגמרי בעניין המחאות, אם את רוצה לדעת. נגד ההפיכה המשטרית. לפני השבעה באוקטובר, זאת אומרת. כולנו היינו בזה. עדיין בזה. הוא אפילו כבר לא הולך יותר לפסיכולוג שלו כי זה עלול לקרקע אותו. יהיה לו הרבה יותר קל ככה, כמובן. הרבה, הרבה יותר קל, להתרווח ולרחוץ בניקיון כפיו כמוך. אבל מי יבוא במקומו? הוא יכביד את העול על החברים שלו. האחים שלו בטייסת. יש לך מושג כמה מאות שעות אימון צריך כדי להטיס F15? כמה מיליונים עולה רק לשמור על הטייס בכושר? ההסמכות שזה דורש?

י' דיבר בלי הפסקה. פתאום עלה בי גוש של זיכרון מהארוחה ההיא, אי-אז כשפגשתי אותו: גם אז הוא דיבר הרבה. הוא היה דברן גדול. הוא דיבר בנינוחות וברהיטות אבל בלא הרף, כמו מתז מים מכוון היטב. עכשיו הוא דיבר על אשמה. הבן שלו לא מסוגל להיפטר מהאשמה. זה משך את תשומת ליבי. אשמה, יאיא שב ואמר. עידן לא יכול לסלוח לעצמו שהוא לא היה שם ברגע האמת עבור הדודה-רבתא שלו ובעלה שנרצחו בניר עוז. היא הייתה ניצולת שואה. בעלה היה, שניהם היו, פעילי שלום, הסיעו ילדים חולים מעזה לקבל טיפול בבתי-החולים שלנו. אירוני, לא ככה? שלושה חברים של עידן נרצחו בטבח הנובה. חברה מאוד קרובה שלו נאנסה.

יאיא נתן למבטו לשוטט סביב החדר ומבעד לחלון הקטן שמול השולחן, פניו קודרים. בכל אופן, הוא המשיך, כן, עד הפסקת האש עידן היה יכול לצאת רק לסופ"שים קצרים. עכשיו סוף-סוף הוא היה אמור לבוא לכאן לחופשה ארוכה, להירגע, עם בן זוגו והנכדים שלי. עידן גיי. בן זוגו פסיכולוג, עבד פרו בונו, אגב, עם עובדים זרים טראומטיים בעוטף עזה, הוא מדבר קצת תאית. יש להם תאומים. אם פונדקאית מתאילנד. טבעתי בשטף הסאגה הישראלית של יאיא. הנכדים שלי, יאיא אמר, בדיוק הגיעו לגיל שלוש, אבל אני איבדתי אותו במחשבות על טייסי קרב הומואים ישראלים ואשפי היי-טק ישראלים שמתרבים באמצעות רְחָמִים להשכרה ברחבי העולם, זה היה משונה כל כך אבל בה במידה הגיוני, או שהייתה לזה תכלית. אז שמעתי את י' אומר, עידן לא יוכל לחגוג איתנו את היום הולדת של הילדים שלו על הסירה שלי. הוא הוזהר אתמול שהוא עלול להיעצר אם הוא ייכנס לתחום השיפוט של יוון. עשיתי בירורים. הבנאדם היחיד שהיה מסוגל לכוון אותם אלינו זו את.

יאיא קם בפתאומיות. קפה טוב, הוא אמר. את בהחלט קלטת את הטריק הזה באיטליה. הוא כבר היה בדרכו לדלת. ייתכן ששמע דברים ממישהו בכפר. סביר יותר שקיבל מידע מחברנו המשותף בארץ. הם לא היו בקשר. אבל כולנו היינו מחוברים. יאיא פתח את הדלת, הלך דרך החצר אל השער, עצר, הסתכל סביב. את חיה כאן לגמרי לבד, הוא אמר. רק חורבות מסביב. עלול להיות מסוכן, את יודעת. נחשים. עקרבים. הנחשים על האי הם לא צפעים, אמרתי. הם נחשים לא ארסיים. אני לא אוהבת את הקול שלי. יש לי קול בהיר מאוד, צייצני מדי. תמיד קינאתי בנשים עם קול נמוך יותר, לא בהכרח מחוספס, אבל מוצק. לא צייצני. יאיא פתח את השער, פנה לאחור ואמר, נתראה. הוא השאיר את השער פתוח ואני הייתי צריכה לגשת לשם ולסגור אותו אחריו.

בין כתבי היד שהסופרת מיכל פלג השלימה את כתיבתם לפני מותה בשנה שעברה וטרם פורסמו, נמצאה גם סדרה בת שלושה ספרים שכתבה באנגלית. את הרומן Eclipse, "ליקוי", כתבה בכרתים בין השנים 2024-2025 כחלק מסדרה זו. זהו פרסום ראשון של קטע מתוך הספר והסדרה. תרגום: אדם רפופורט-פלג