יונס טיראווי: העיתונאי שחושף את הפשעים שמתעדים החיילים בעזה
"בכל מלחמה פוגעים באזרחים", אומר העיתונאי הפלסטיני שמלקט ומציג לעולם את הסרטונים והתמונות שחיילים מעלים מעזה, "אבל מה שראיתי היה שונה. זו השמחה והגאווה על המעשים". ראיון ראשון
מאפשר לכל מי שרוצה "לראות את המלחמה דרך עיניים ישראליות". חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
יונס טיראווי, עיתונאי פלסטיני עצמאי שלא חי בישראל או בשטחים הכבושים, יצר את מאגר התיעוד המקיף ביותר של המלחמה בעזה. מתחילת המלחמה אסף באופן שיטתי סרטונים שחיילים ישראלים העלו לרשתות החברתיות, וכך הוא מאפשר לכל מי שרוצה "לראות את המלחמה דרך עיניים ישראליות", כפי שהוא אומר לנו בראיון ראשון מאז תחילת המלחמה.
הסרטונים שטיראווי אסף מציגים ספקטרום רחב של פעולות בעזה, מהרג אזרחים, דרך הרס בתים ומבני ציבור, ועד נאומי מוטיבציה של מפקדים. טיראווי ריכז כמות אדירה של מידע מפורט – ופתוח – ואוסף הסרטונים והתמונות שאותן פרסם ברשתות החברתיות הפך למקור התייחסות בעולם, וגם בישראל, בכל מה שנוגע למעשי הצבא הישראלי וחייליו בעזה. טיראווי הפך את חשבון הטוויטר שלו לערוץ מרכזי להצגת קולותיהם ומעשיהם של החיילים עצמם – מעשים שלהם השלכות מרחיקות לכת. החומרים שהוא חושף לציבור הרחב הם רק חלק קטן מאלו שאסף לטובת תחקירים מעמיקים יותר (למשל, על יחידת "רפאים" ועל טבח הפרמדיקים ברפיח).
טיראווי הפך לאחד הקולות החשובים המסקרים את המלחמה היום. הראיון איתו מצטרף לראיון שערכנו לפני כמה חודשים עם אמילי טריפ, מנכ"לית Airwars, ושניהם יחד מבקשים להראות עד כמה המידע על המחיר האנושי של המלחמה זמין למי שרוצה לדעת.
יונס טיראווי (צילום: באדיבות המצולם)
תפקידו של טיראווי בהבנת המלחמה מדגים שתי תופעות עיקריות. הראשונה היא כישלונם של כלי התקשורת הוותיקים – וגם של מוסדות אחרים כמו האקדמיה וארגוני החברה האזרחית – לעמוד בקצב. מלבד מקרים בודדים, רוב הגופים הללו זנחו את השטח. על אף היקף המשאבים שעומדים לרשותן, רשתות התקשורת הממוסדת, בעולם ובישראל, לא הצליחו להעביר לציבור את המידע הזמין על אודות המלחמה והשלכותיה, ולא השכילו לאסוף ולארגן את החומר הגולמי הזה או להשתמש בו. ערוץ אל-ג'זירה היה בין כלי התקשורת היחידים שניסו להציג את המלחמה דרך עיני החיילים הישראלים, וגם הוא עשה זאת רק שנה לתוך המלחמה (תוך שימוש בחומריו של טיראווי). עיתונאים ישראלים צריכים לשאת באחריות למלחמה לפני כל אחד אחר בישראל, טיראווי אומר לנו.
התופעה השנייה היא הפוטנציאל ההולך וגדל של אינדיבידואלים כמו טיראווי לרתום את הכוח של כלים דיגיטליים כדי לשנות את תפיסותיהם של מיליונים ברחבי העולם. בימים אלו, כאשר ישראלים רבים מרגישים שאין ביכולתם להשפיע על המציאות סביבם, ראוי לזכור שקיימת האפשרות הזו.
כמות הראיות העצומה למעשים בלתי מוסריים ובלתי חוקיים מעוררת תהיות לא רק לגבי המעשים עצמם, אלא גם בנוגע לאחריותה של התקשורת הישראלית והבינלאומית. המְבַצעים עצמם אינם מסתירים את דבריהם ואת מעשיהם, אלא מציגים אותם לראווה בגאווה ברשתות החברתיות. התעלמות מהמציאות בשטח היא, לפיכך, בחירה.
עבודתו של טיראווי מובילה לשתי מסקנות: הראשונה היא שהיעדר דין וחשבון וזלזול מוחלט בחיי פלסטינים – גם לפני 7 באוקטובר – הובילו להתנהלות חסרת רסן של יחידות מסוימות בצבא; והשנייה היא שלמרות נגישות המידע והתיעוד המפורט של מעשי ישראל בעזה, התקשורת הישראלית המיינסטרימית בחרה שלא להביאו לציבור ובכך מעלה בתפקידה. כהיסטוריונים, אנו נוטים להאמין שיום אחד הארכיונים ייפתחו, וגרסה בלתי מתווכת של העבר תתגלה והאמת תצא לאור. טיראווי מציג לנו ארכיון עכשווי ומוכיח שגרסה בלתי מתווכת של ההווה והעבר הקרוב נמצאת בהישג יד, צריך רק לבחור אם להתבונן בה.
הראיון, שנערך באופן מקוון, קוצר ונערך לשם בהירות. הסרנו פרטים רבים כדי להתמקד בטיראווי עצמו ובפרויקט שלו. טיראווי מבקש לשמור על האנונימיות שלו ולכן אין לנו מידע על הביוגרפיה והרקע האישי שלו.
"אני יכול להוכיח שמדובר בפייק ניוז"
מרדכי: התכנים שהעלית מאז תחילת המלחמה סייעו לרבים להבין את מהות המלחמה ואת הדינמיקה שלה, במיוחד מצד הצבא. מה הוביל אותך לעסוק בזווית הזאת?
"אני עיתונאי פלסטיני. כבר זמן מה אינני מתגורר בגדה או בעזה. התחלתי לעסוק בעיתונות משום שעיתונאים ישראלים רבים מדי דיברו בשם הפלסטינים בתקשורת. כך שאם רצינו לדעת מה חמאס או אבו מאזן עושים בשטח, היינו צריכים לעבור דרך ערוץ 12. זה היה מאכזב כפלסטיני שרוצה לשמוע מהפוליטיקאים (שלו). רציתי להיות עצמאי, כי למרבה הצער, התקשורת המקומית שלנו (הפלסטינית) מאוד מזוהה פוליטית.
"זה קשור בעיקר למה שקרה אחרי 2021, [מבצע "שומר החומות"]. אז החלו להיווצר קבוצות חמושות קטנות בגדה המערבית, והמצב הביטחוני הידרדר. רציתי שאנשים יוכלו לעקוב אחרי מה שבאמת קורה, כי הדיכוי נמשך והכיבוש נמשך, והדם הוסיף לזרום ולא התייבש. בגדה המערבית, מ-2021 ועד 7 באוקטובר, נשפך דם כמעט כל יום. ומכיוון שבתקשורת המקומית הופץ הרבה מידע שגוי, רציתי לבדוק עובדות ולהבין מה קורה באמת.
"קשה לעשות עיתונות טובה, אבל הרגשתי בטוח כי לא חייתי באזור. אילו הייתי שם, הייתי נעצר מיד. ראינו את הדפוס הזה, כמובן, אחרי 7 באוקטובר. רק בחודש הראשון נעצרו 250 עיתונאים (פלסטינים). רובם הושמו במעצר מנהלי, וחלקם הואשמו בהסתה. העובדה שאני חי מחוץ לאזור הופכת את העבודה שלי לבטוחה יותר".
קוזמא: נעבור למלחמה. איך התחלת לעקוב אחרי הרשתות החברתיות של החיילים?
"כאמור הייתי עיתונאי חוקר כבר לפני המלחמה, אבל עסקתי בעיקר בפלסטינים. ידעתי מעט מאוד על הצבא. לפני המלחמה, אפילו לא ידעתי מה זה חטיבה, גדוד, פלוגה או אוגדה. אבל כשהחלה הפלישה הקרקעית, רציתי לדעת מה קורה בשני הצדדים ולהשוות את נקודות המבט שלהם. וגם, למען האמת, כבר מתחילת הפלישה הקרקעית היתה הרבה תעמולה – גם מהצד הפלסטיני וגם מהצד הישראלי.
"התחלתי לעקוב אחרי מה שיוצא. הסתכלתי על מה שהישראלים מעלים ברשתות החברתיות, והדבר הראשון שראיתי היה חייל מחטיבת הנח"ל. הוא ישב בבית ספר של האו"ם שהופצץ. הוא נכנס לבית הספר ופשוט הקליד בהיסטריה על המקלדת מול מסך מנותק, ואמר משהו כמו: 'עברתי שלב!'. המנטליות הזו פשוט טלטלה אותי לחלוטין.
Exactly, we are dealing with psychopathic war criminals.
Israeli soldiers inside a UN school in Gaza. pic.twitter.com/i3WmhdZCbu
— Younis Tirawi | يونس (@ytirawi) November 17, 2023
"ואז ראיתי שהחיילים התחילו להעלות עוד ועוד תכנים. שאלתי את עצמי, מהי בעצם הזווית האמיתית שבאמצעותה אנחנו מסתכלים על עזה? לדעתי יש לנו ארבע זוויות. הראשונה היא הפלסטינים – העיתונאים שנמצאים בשטח, שסובלים מההרס ומההשמדה. הזווית השנייה היא של כמה פרו-פלסטינים מחוץ לארץ, שיוצאים בהכרזות על זה ש'אנחנו ננצח, נמשיך להילחם, הנה הלוחמים שלנו, נלחם עד טיפת הדם האחרונה'. הם יכולים לומר את זה כי הם נמצאים בחוץ, ולא משלמים שום מחיר.
"ואז יש את קולות הישראלים, וכאן זה מתחלק לשניים. ראשית, יש את דובר צה"ל – והכל שם מלוטש, הכל פשוט תעמולה, כל הדרך שהם מדברים בה. הם מפיצים פייק ניוז, ואני יכול להוכיח שמדובר בפייק ניוז. ואז יש את החיילים הישראלים שנמצאים בשטח. אני זוכר שבתחילת דצמבר 2023, זה נהיה מטורף – אלפי קטעי וידאו ותמונות מרצועת עזה: פיצוץ בתים, שריפת בתים, עצירים. זה היה כמו פצצת אטום שמתפוצצת בכל הרשתות החברתיות: טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם. חלק מהם גם פתחו בלוגים אישיים, כתבו סיפורים אחרים על עזה או פרסמו ספרים. אני אישית קראתי שלושה ספרים עד עכשיו, וכמות המידע המסווג שבהם היא מעבר להרסנית – זה נזק בלתי הפיך".
מרדכי: מה ראית?
"התמונה שמצטיירת מחיילים בעזה מפורטת: היא מציגה את המציאות שם. זו תמונה לא מלוטשת, אין עליה צנזורה, והחיילים מראים בה את הכוונות האמיתיות שלהם. חשוב לומר שאני לא תמונת ראי של ההסברה הישראלית, או תמונת הראי של ישראלי ימני שטוען שכל החיילים פושעי מלחמה. אבל אני רואה תוכן שיוצא מיחידות מסוימות בצבא, יחידות מרכזיות. לא כל יחידה נכנסה לעזה, אבל יש יחידות גדולות שנכנסו לעזה, ושם רואים כוונה ג'נוסיידלית מלמעלה, מלמטה ומהצדדים. זה פשוט מטורף לראות את רמת הדה-הומניזציה שמגיעה מקצינים בכירים בדרגת אל"מ עד לדרגים הנמוכים בשטח. אלו אנשים שפיקדו על מאות חיילים בעזה. היתה ממש קדחת ג'נוסיידלית שלא דעכה מאז 7 באוקטובר. זה נמשך בדיוק באותה עוצמה.
"כשמישהו פוגע באזרחים, זו לא תמיד רק השאלה של עצם המעשה, כי בכל מלחמה פוגעים באזרחים. אני לא רוצה לראות אף אדם נהרג או מאבד את יקיריו, הרי כל אחד בעולם איבד משהו. אבל מה שראיתי מהצד הישראלי היה שונה. זו ההתלהבות, השמחה, הגאווה שהם מפגינים על המעשים הללו".
"כמות המידע שמצאתי בלתי נתפסת"
קוזמא: מתי החלטת להפוך את זה לפרויקט שלך ולעבוד על זה שיטתית?
"ב-7 בינואר 2024. היה מבצע שנקרא 'עוז וניר'. הוא התרחש בכפר ח'ירבת ח'וזעה, עיירה בת 13 אלף פלסטינים ממזרח לח'אן יונס. נתקלתי בסרן ח', שכתב יומן מלחמה יוצא דופן. הוא כותב, למשל, שהם הפסיקו לספור את הבתים שהם מפוצצים. זה פשוט מטורף, אפילו מפקד הגדוד אומר שמעולם לא היה דבר כזה בתולדות צה"ל. הוא כותב שהם נהיו מכורים לפיצוצים. ושם אמרתי לעצמי: אוקיי, זה לגמרי שיטתי. כי יומיים אחרי שהוא יצא (מעזה), הוא פרסם סטורי שאמר שהם חיסלו את העיירה. הוא פרסם סרטון נוסף שבו הוא מטמין חומר נפץ במסגד ואומר שהוא פוצץ את הכפר.
"עוד דוגמה: חייל אחר הרס את בית הספר דאר אל-פדלי. הוא מפרסם סרטון עם מוזיקה שמחה במיוחד, כדי להראות שלא נשאר כלום מהמבנה. מה זה הדבר הזה? אתה הולך למלחמה – להילחם על משהו שאתה מאמין בו, למען איזו מטרה מוסרית – אז מה זה קשור להרס בית ספר? אבל זו התוצאה של דה-הומניזציה. אנחנו הפלסטינים איננו בני אדם. אנחנו 'חיות אדם'. ולכן מותר לעשות לנו הכול".
Scenes obtained from an Israeli soldier’s social media account from the 121 battalion of the 8th brigade shows entire neighborhoods flattened by the Israeli military south Gaza city.
The soldier comments “construction-evacuation project” pic.twitter.com/XqSANu8t8A
— Younis Tirawi | يونس (@ytirawi) July 22, 2024
מרדכי: כל המידע הזה לא אמור להיות מצונזר?
"נושא ביטחון המידע הוא מאוד מעניין. למשל, מישהו מפרסם תמונה עם לוח מחיק ברקע, ועל הלוח מופיעים כל – ואני מדגיש, כל – השמות של אנשי הגדוד. רואים סרטון שבו אישה אומרת שלום למצלמה, ומאחוריה רשימה שמית של יחידת הצלפים, כל השמות, המפקד, פלוגה א', 150 שמות, שורה אחרי שורה. זה פשוט מטורף.
"כמות המידע שמצאתי בלתי נתפסת. לא רק ברשתות החברתיות – יש עוד דרכים למצוא מידע. לא האקינג, כמובן, אני עובד עם מידע פתוח בלבד. כך שביטחון המידע לא רק נפרץ. 'נפרץ' אומר שהיה משהו יציב ואז היתה בו דליפה. כאן זו לא דליפה: יש חור ענק בלב ביטחון המידע של ישראל, חור שאי אפשר לאטום. עבור חוקרים שעובדים עם מידע גלוי, קל מאוד להבין מה קורה".
מרדכי: אז מה כל זה עושה לך? כלומר, לא ראית כאלה תכנים לפני המלחמה.
"אני מרגיש שאני מביט דרך עיניהם של החיילים, אלה שמייצגים את המדינה, אלה שנמצאים בעזה. אני מרגיש שאני עבורם עמלק, שאני איום ושצריך לחסל אותי. צפיתי במו עיניי בעשרות אלפי חיילים, עם שמות מלאים, וראיתי מה הם מפרסמים – ומה שראיתי הוא ג'נוסייד. בעיניי השאלה הזו כבר מאחורינו. זה כבר לא משנה איך נגדיר זאת – שואה, רצח עם, מלחמה, עימות – עזה כבר הושמדה. זה לא שהיא מושמדת עכשיו. היא כבר הושמדה. אני חושב שהעם הפלסטיני בעזה כבר איננו העם הפלסטיני בעזה, אלא שאריות של משהו שהיה פעם העם הפלסטיני בעזה".
קוזמא: זו אמירה קשה.
"אני חושב שהמטרה היא להשמיד כל אפשרות לחיים, עוד לפני עצם החיים עצמם. אני לא מדבר על מים, ואני לא מדבר על אוניברסיטאות, אפילו שלא נשארה אף אוניברסיטה אחת שלמה בעזה. חורבן מוחלט. למה הם עושים את זה? כי זה יוצר תמריץ לאוכלוסייה לעזוב.
>> השמדת ההשכלה: ישראל מעבירה לעזתים מסר שאין עתיד
"באמצעות צווי פינוי בזמן ההרס של רפיח וח'אן יונס, מכריחים אזרחים לעקור ולנדוד שוב ושוב ממקום למקום. זה לא בגלל חמאס. ישראל רוצה שהם ימשיכו לזוז כל הזמן. כמו משחקי הרעב. ולמה? כדי שבסוף תאמר שמספיק לך. זה כל הרעיון. אין בתי ספר, אין אוניברסיטאות, אין בתי חולים, אז מה תעשה? רופא כבר לא באמת יכול לטפל בך. על כל פציעה הכי קלה בחזה – אתה מת. בית ספר? אין בית ספר. אנשים לומדים באוהלים. אנרגיה? אין אנרגיה. מים? המים מזוהמים יותר מהאסלה שיש לי כאן במדינה שבה אני גר. מה כבר אפשר לצפות מהם?
"אם הייתי בן 18 שגר בעזה, לאן הייתי הולך ללמוד? נניח שהמלחמה תיגמר היום, איפה אנשים ילמדו? אין בתי ספר. רוב בתי הספר בעזה נ הרסו. בג'באליה ראיינתי סמל ישראלי שאמר לי שהם קיבלו פקודה מהמפקד שלהם להרוס את השכונה, במיוחד את בתי הספר, כדי שלאוכלוסיה האזרחית לא יהיה לאן לחזור. אם הצבא הורס את כל הבתים ומשטח את השכונה, אנשים עדיין יכולים ללכת לבית הספר כדי למצוא בו מקלט. הרי הם אינם יכולים להיכנס סתם כך לבית של משפחה אחרת. אנשים לא יתנו לזה לקרות, גם אם יש סולידריות. אז אין להם ברירה אלא ללכת למקום אחר. וזה בדיוק מה שהם עושים כשהם תוקפים את בית הספר, שתי ציפורים במכה אחת: הורסים גם את בית הספר וגם את מקום המחסה.
"אותו דבר נכון גם לגבי אוכל. זה עניין של שליטה בתודעה, או שליטה בבטן של האדם. כי אם אתה שולט בבטן שלו, אתה שולט גם בראש שלו, במיוחד כשהוא רעב. וחייבים להשפיל אותך – זה המסר, להבחין בין 'על-אדם' ל'תת-אדם'. אתה צריך להיות מושפל כדי לדעת שתמיד יש מישהו מעליך. אתה עבד במשוואה הזו. אם תמרוד – תקבל עונש. אם תתנהג יפה – ניתן לך לחיות. זה מה שקורה בעזה".
עניין של שליטה בתודעה. פלסטינים נושאים שקי קמח מחוץ לנקודת החלוקה בדיר אל-בלח, ב-28 במאי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
עיתונאים ישראלים צריכים לשאת באחריות
מרדכי: מה המוטיבציה שלך בפרויקט הזה? מה חשוב לך שאנשים ידעו?
"אני באמת רוצה שאנשים יידעו מה קורה בעזה. אני גם רוצה שאנשים יבינו שיש קצינים – אני מתמקד בעיקר בקצינים – שמובילים עשרות, לפעמים מאות ואלפי חיילים בשטח בעזה, ואומרים או מביעים הלך רוח מופרע לחלוטין, אומרים בצורה מאוד ברורה: אין חפים מפשע בעזה, אין בלתי מעורבים בעזה, הכול אויב. תראה, יש הרבה ישראלים ימנים קיצוניים בפייסבוק שאומרים 'למחוק את עזה', 'להשמיד את עזה', 'אין חפים מפשע בעזה'. לא אכפת לי מהם, שיגידו מה שהם רוצים. איך הם כבר משפיעים על מה שקורה בעזה? אבל החיילים, עם נשק ביד, קצינים בעלי סמכות פיקודית בשטח – כשהם אומרים זאת שוב ושוב במשך חודשים, תוך כדי שהם משרתים בעזה – זה משהו אחר לגמרי.
"החלטתי להפוך את זה לפרויקט כי אנשים חייבים לתת דין וחשבון על מעשיהם. אני לא מדבר על כל מי שמשרת בצבא. אני לא טוען שכל ישראלי הוא פושע מלחמה, או שכל ישראלי רוצה להשמיד אותי. אם לא ביצעת פשע מלחמה – אין לי בעיה איתך. אם ביצעת פשע מלחמה – העולם לא שוכח, האינטרנט לא שוכח, וכל מי שנטל חלק בג'נוסייד בעזה ייתן על כך את הדין, או לפחות, כך הוא יירשם בדפי ההיסטוריה".
קוזמא: אז אתה רואה עתיד שבו הקצינים שעקבת אחריהם יישאו באחריות למעשיהם?
"כן, אבל אני חושב שעיתונאים ישראלים צריכים לשאת באחריות אפילו יותר. אם מישהו היה שואל אותי את מי הייתי מאשים קודם, הייתי עונה שאת העיתונאים הישראלים. הם אלה שצריכים לתת את הדין ראשונים, ורק אחריהם צריך להמשיך לפוליטיקאים ואז למפקדים. כי העיתונאים הם אלו שתרמו באמת למלחמה. במקום לומר – תראו מה קורה בעזה, יש שם חטופים, צריך להחזיר אותם, כי נכשלנו ב-7 באוקטובר והם נחטפו לעזה. אז חובתנו היא להחזיר אותם בשלום למשפחותיהם. למדינת ישראל יש את הזכות להגן על אזרחיה ולספק להם ביטחון. כשזה נכשל, וכאשר החוזה החברתי נשבר, המדינה צריכה לקחת אחריות – לא לבצע רצח עם. אבל העיתונאים, מהימים הראשונים ממש, אמרו: 'אין חפים מפשע, אין בלתי מעורבים', 'אל תראו מה קורה בעזה', 'תהיו אמיצים', 'חזק ואמץ', 'לכו על זה'. הם תרמו לזה והם נושאים באחריות.
מרדכי: בטווח הארוך, מה לדעתך צריך לקרות?
"אם תשאל פלסטיני מה הוא רוצה, הוא יגיד לך: אני רק רוצה שיראו אותי. אני רוצה להיות בן אדם. אני רוצה שלום. אני רוצה ביטחון. אני רוצה לחיות בבטחה. אני רוצה את הזכויות שלי, הזכויות שלי אינן נתונות למשא ומתן. אני רוצה את המקום שלי. אני רוצה מקום שבו אוכל להיות אני, לבטא את הזהות שלי בלי שיהרגו אותי, בלי לעבור דה-הומניזציה. האדמה שאנחנו עליה, הכפר הזה, העיר שבה אנחנו חיים – הם שלנו. זו המורשת שלנו, זה כל מה שגדלנו עליו. זה ההר שלנו, זה הנהר שלנו, אלה המים שלנו, זה העם שלנו שהושלך למחנות הפליטים וסבל בלבנון. האנשים בעזה הם האנשים שלנו. הם חיו כאן. לא אלפי שנים אחורה, אלא רק לפני כמה עשורים. ביניהם גם סבתות שמחזיקות את המפתחות עד היום.
"אבל אישית אני חושב שצדק קודם לשלום. שלום הוא משהו שאני שומע עליו, אבל לא מצליח לאחוז בו. צדק – זה מה שמעניין אותנו, צדק שמבוסס על המשפט הבינלאומי, שמאפשר לפלסטינים לקבל את הזכויות שלהם. כשיהיו להם הזכויות האלה, אז הישראלים באמת ירגישו בטוחים. מלחמה, דם, והרג – זה לא מה שמביא ביטחון. זה רק יוצר שנאה. זה מתנגש עם כל נורמה של זכויות אדם. וזה משתרש אצל הדור הבא. כי אם ההווה כל כך אלים, איך המציאות תיראה בעוד עשר שנים? זה המסר שלי.
"אחד הספרים המרכזיים ששינו את נקודת המבט שלי לגבי העתיד הוא הספר "לא אשנא" של עז א-דין אבו אל-עיש, רופא פלסטיני מעזה. הוא כתב את הספר הזה ב-2011, אחרי שאיבד שלוש בנות בהפצצה ישראלית. לא לשנוא – זה עיקרון מרכזי בתפיסה שלי. אבל גם: אסור לעולם לבצע פשעי מלחמה".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
