"מלחיצים אותנו כדי שנלמד ואז לא מבינים למה אנחנו בלחץ". תלמידים במבחן (צילום אילוסטרציה: אבשלום ששוני / פלאש90)

מה בנות ובני הנוער חושבים על החיים בישראל בשנים האחרונות? מה הם חווים? מה הם מרגישים? מה הם מבינים? מה הם מסיקים? הנה לכם עדות אחת: "'כאן זה לא דמוקרטיה', אומרים לנו המורים. זה המשפט הכי שגור בבית הספר".

עדות זאת ועשרות רבות נוספות מכונסות בשלושה ספרים שראו אור לאחרונה, תחת השם המשותף: "מפגשים בעולם הנוער". את הספרים כתבה ד"ר עינב עמרם אשרוב, ראש תחום חינוך בלתי פורמלי בקריה האקדמית אונו. מדובר בתוצר של מפגשים עם עשרות בני נוער לשיחות פתוחות. חלק מהמפגשים היו אישיים וכללו שיתוף בחוויות פרטיות של התלמידים. לצידם התקיימו גם מפגשים בקבוצות של עד עשרה משתתפים, שבהן החליפו רשמים והגיעו לתובנות משותפות.

>> החינוך לשלום פסול, כי הוא פוגע בחינוך למלחמה

השיחות נערכו בשנים 2021–2024, אחרי משבר הקורונה, במהלך המחאות נגד ההפיכה המשטרית, ובהמשך גם תוך כדי המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר. הרעיון היה לספק לנערות ולנערים מרחב בטוח שבו יוכלו לבחור מה ברצונם לספר ומה לא, ולהשמיע את קולם. תפקידה של עמרם אשרוב כמנחה היה לאפשר להם לדבר, מתוך הרגשה שמישהו שומע אותם ומאמין להם ובהם.

הספרים אינם ערוכים כדוח מחקר אקדמי, אלא מציגים באותנטיות את מה שבני הנוער אמרו. המידע הרב מוין לשלושה ספרים, כ-40 עמודים בכל ספר. הראשון עוסק בניכור החברתי בבתי הספר, ושמו "רואים ואינם נראים"; השני, ששמו "חינוך לדיקטטורה", עוסק בחוויותיהם של בני הנוער לנוכח המשטר המונהג בבתי הספר; והשלישי, "בסוף אנחנו נתקן את מה שהתקלקל", בחוויות ישירות מתקופת המלחמה.

שלושת הספרים יצאו לאור בהוצאת "המפצחת", שאותה הקימה ועורכת ד"ר

לפי האוצר יש שפע תקציב בחינוך והבעיה היא בניהול הכושל והבלתי יעיל של משרד החינוך. נציגת משרד האוצר בכנס החירום למערכת החינוך, ב-17 ביוני 2026 (צילום מסך מתוך ערוץ הכנסת)

כאשר משרד האוצר מציג בפני חברי הכנסת נתונים על מצב מערכת החינוך, יש חשיבות עליונה לכך שהם יהיו בהירים ומלאים. אחרת, עלולים מקבלי ההחלטות לקבל תמונה חלקית או שגויה ולתמוך במהלכי מדיניות שיביאו עלינו אסון.

כך בדיוק קרה ב"כנס חירום למערכת החינוך", שנערך ביוזמת חברי הכנסת משה טור-פז (יש עתיד), ודן אילוז (הליכוד). השניים תומכים בהפרטת החינוך ובהעברת סמכויות הניהול לשלטון המקומי. הנתונים החלקיים שהוצגו על יד משרד האוצר "הרימו להם להנחתה", כפי שנאמר בישיבה. עולה מהם תמונה שגויה, לפיה יש שפע תקציב בחינוך והבעיה היא בניהול הכושל והבלתי יעיל של משרד החינוך.

אלא שהנתונים המלאים, כפי שאציג בהמשך, מובילים למסקנה הפוכה לגמרי. יש בהחלט מחסור בתקציב החינוך, הוא אף ניכר במיוחד בבתי הספר שבהם לומדים תלמידות ותלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. העברת החינוך לידי השלטון המקומי יחמיר את מצבם של אלה המתגוררים ברשויות עניות וימנע מהם הזדמנות הוגנת לחינוך. רק חינוך שנמצא באחריותה המלאה של המדינה עשוי לשפר את הישגי התלמידים החלשים, ובכך לשפר את ממוצע הציונים של ישראל, לצמצם את הפערים ואף להגדיל את היקף המצוינות במערכת.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפריווילגיה הדתית בישראל שמורה ליהדות הציונית בלבד. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר החינוך, יואב קיש, מבקרים בבית ספר בהתנחלות מעלה אדומים, ב-1 בספטמבר 2023 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פול)

השבוע עקבתי אחר הדיון בעתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא חלוקת תקציב החינוך בין הזרמים השונים במערכת. מה שהחל כדיון חשוב על צדק חלוקתי, הפך לדיון על זהות האליטה. התברר שלחלק מהעותרים אין בעיה עם אפליה ביורוקרטית ממוסדת, שמעבירה תקציבים עודפים למגזר הדתי, ובלבד שגם זרם החינוך שבו לומדים ילדיהם יצורף לחגיגה. הם אינם בעד כולם, אלא בעד מעגל הזהות של עצמם. כך נוצר מצב שבו היהודי הדתי והיהודי הליברלי רבים ביניהם על הבכורה, ומסכימים רק על דבר אחד – שהערבים והחרדים יישארו מאחור.

העתירה הראשונה הוגשה בפברואר 2025 מטעם קרן ברל כצנלסון וחברי הכנסת ולדימיר בליאק (יש עתיד) וגלעד קריב (העבודה), בדרישה לעגן את חלוקת התקציב לבתי הספר על פי קריטריונים גלויים ושוויוניים. לעתירה צורפה חוות דעת שכתבתי, ובה ריכזתי נתונים גלויים על פערי התקציב בין המגזרים (ראו כתבה נפרדת).

חודש לאחר מכן הוגשה עתירה נוספת, מטעם מרכז מנור, המועצה לחינוך ממלכתי עברי (שניהם מבית יוזמת המאה) והנהגת ההורים הארצית. ביום שישי שעבר, 26 ביוני 2026, הגיש משרד החינוך את תגובתו לעתירות, וביום שני, 29 ביוני, התקיים הדיון בבג"ץ בשתיהן. משרד החינוך טען, בין היתר, כי הוא מקיים בימים אלה בחינה מקיפה של נוסחאות התקצוב. לפיכך הסתיים הדיון בהחלטת השופטים לאפשר למשרד להמשיך בעבודת המטה עד נובמבר הקרוב.

קיצור תולדות האפליה

כדי להבין את הבעיה, אציג בקצרה את נתוני התקציב העדכניים ביותר

משרד החינוך כבר משמש כרגולטור מצמית ומשתק. שר החינוך, יואב קיש (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מערכת החינוך הממלכתית נמצאת תחת מתקפה מצד מי שמבקשים לחסל את אחריות המדינה לשירותים החברתיים. בפי כול מהדהדת הקריאה לבזר את ניהול החינוך לרשויות השלטון המקומי, כחלק ממהלך כולל שבו משרד החינוך יהיה רגולטור (מפקח) ולא אופרטור (מפעיל החינוך).

ביזור פירושו מערכת חינוך בהפרדה מעמדית: העשירים יממנו מכספם הפרטי מערכת חינוך איכותית לילדיהם, לצד הפרטה של העסקת המורות והמורים והחלשת ארגוני המורים. העמקת הרגולציה פירושה הלאמה של תוכני החינוך, במטרה להנחיל ולהבטיח לדור הצעיר זהות יהודית-לאומית.

ישראל המציאה יצור כלאיים ייחודי, שבו הניהול מופרט והתכנים מולאמים. מי שמחזיק בהשקפת עולם חברתית חייב לדרוש את המהלך ההופכי: ביטול כל מנגנוני הפיקוח על תוכני הלימוד, לצד אחריות מלאה של המדינה לניהול המערכת, ובייחוד לחלוקת התקציב ולהעסקה ישירה והוגנת של המורות והמורים.

ביזור סמכויות הוא הפרטה

נתחיל מהחלק הקל: ההצעה להעביר את סמכויות הניהול של מערכת החינוך לרשויות השלטון המקומי – 257 עיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות.

ראשית, זהו רעיון בזבזני, שכן ניהול מערכת החינוך דורש כוח אדם מקצועי בתחום הפדגוגי ובתחום הארגוני. לדוגמה, מה ההיגיון בהעסקת 257 מומחים להוראת גיאוגרפיה או לשילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים, אחד בכל רשות, אם אפשר להסתפק בשלושה-ארבעה מהם במטה הארצי? האם יש פדגוגיה נבדלת להוראת גיאוגרפיה או לשילוב בתל אביב מזו המתאימה לרמת גן? אין במהלך זה שום התייעלות, אלא בזבוז משווע של תקציבי הרשויות.

שנית, 99 מרשויות השלטון המקומי הן עניות (אשכול חברתי-כלכלי 1–4) ו-94 הן עשירות (אשכול 7–10). ברור מאליו שהרשויות העניות יעמידו מערכת חינוך בתנאים ירודים מאלה הקיימים כיום, בעוד הרשויות העשירות ישפרו את מערכת החינוך המקומית בהשוואה למצב הנוכחי. האם לא די