newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

75 שנה אחרי, הנכבה היא עדיין הכלי המרכזי בארסנל הישראלי

מרגע שבכירים בממשלה מציעים נכבה שנייה כפתרון למשבר בעזה, הם מודים למעשה בקיומה של הנכבה הראשונה ב-1948. אבל מה שלא פתר את הסכסוך לפני 75 שנה, בוודאי לא יפתור אותו עכשיו

מאת:

"פתרון הומניטרי שיביא קץ לסבל של יהודים וערבים כאחד". פלסטינים נמלטים מצפון רצועת עזה, 9 בנובמבר 2023 (צילום: מוחמד זענון)

בתחילת דצמבר 2022, עוד לפני שהממשלה הנוכחית הושבעה, לפני שההפיכה המשטרית יצאה לדרך, ובוודאי הרבה לפני שמישהו העלה על דעתו את המאורעות המפלצתיים של ארבעים הימים האחרונים, אמיר פאח'ורי ואני פרסמנו כאן מאמר תחת הכותרת "זו עלולה להיות ממשלת נכבה".

את החשש הזה ביססנו על התפקידים המרכזיים והרגישים שיועדו בממשלה לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר, שני תומכי נכבה מובהקים ומוצהרים. השניים האלה, כתבנו, מייחלים לכאוס, מתוך מחשבה שכאוס "יביא להכרעה המיוחלת: כניעה פלסטינית או גירוש… אנחנו נמצאים ברגע מיוחד", סיימנו את המאמר, "הסתירות שהיו גלומות בציונות ובמדינת ישראל מהרגע הראשון יוצאות החוצה, אולי יותר מאי פעם".

פחות משנה אחרי המאמר ההוא, אפשר למחוק את המילים "עלולה להיות" מהכותרת. ממשלת ישראל הנוכחית היא ממשלת נכבה. משרד המודיעין ממליץ על "פינוי האוכלוסייה העזתית לסיני" ומניעת חזרתה; שר האוצר סמוטריץ' אומר ש"הגירה מרצון" של הפלסטינים בעזה היא "פתרון הומניטרי שיביא קץ לסבל של יהודים וערבים כאחד"; השר אבי דיכטר, חבר הקבינט, מגדיר את מה שישראל עושה עכשיו בעזה כ"נכבת עזה 2023".

לאלה כמובן אפשר להוסיף את השר עמיחי אליהו, שחושב שהטלת פצצת אטום על עזה "זו דרך אחת" לפתור את הבעיה, או את בן גביר, פעם טרנספריסט מהשורה והיום השר לביטחון לאומי, שצייץ בתגובה למאמר תמיכה ב"פינוי" הפלסטינים מרצועת עזה שפרסמו ח"כ דני דנון, לשעבר שגריר באו"ם, וח"כ רם בן ברק, לשעבר סגן ראש המוסד ומי שמגדיר את עצמו כאיש שלום, כי "ברגע האמת כולם מדברים עוצמה יהודית". את חברי הכנסת ו"מובילי הדעה" מימין, אבל גם ממה שמוגדר "מרכז שמאל", שהציעו סוגים שונים של טרנספר והשמדה לתושבי עזה אין טעם למנות. הם רבים מדי.

בסיפור הפלסטיני, הנכבה של 1948 היתה מימוש של תוכנית מסודרת ומאורגנת מראש, טיהור אתני שהציונות הגתה בו מיומה הראשון כדי לנקות את הארץ מהילידים שלה. ישראל הרשמית תמיד הכחישה את הסיפור הזה. ליישוב היהודי לא היתה שום כוונה לגרש את תושבי הארץ הפלסטינים, גורס הסיפור הזה, הוא רצה לחיות איתם בשלום, אבל תוך כדי מלחמה הם ברחו, אם משום שהבטיחו להם את בתי היהודים אחרי המלחמה או משום שפחדו. לפי הסיפור הישראלי הרשמי, ליהודים אין שום אשמה בבריחת הפלסטינים ב-1948. אם כבר, האשמה הפוכה.

איש שלום, איש נכבה. ח"כ רם בן ברק (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הנכבה ככלי מדיני וצבאי

מבול ההצעות הישראליות הרשמיות והרשמיות למחצה ל"נכבה שנייה", בין אם מכנים אותה בשם הזה כמו דיכטר או אם מציגים אותה כפתרון הומני לטובת שלום הפלסטינים (גם את הנכבה אפשר הרי לתאר כמסדרון הומניטרי ללבנון), מקפל בתוכו הודאה ישראלית כי מה שקרה ב-1948 היה גירוש מכוון של תושבי הארץ הפלסטינים, ושהוא היה כל כך מוצדק ומוצלח, עד שראוי לחזור עליו. השימוש באיום בנכבה ככלי פוליטי לא חדש ("הימין כבר לא מכחיש או מצדיק את הנכבה. הוא מבטיח לחדש אותה", היתה הכותרת של מאמר של פאח'ורי ושלי ביוני 22'), אבל עכשיו הוא הופך לכלי מדיני וצבאי.

הצבא הישראלי מפעיל בעזה מדיניות מוצהרת של גירוש כחלק מהמלחמה נגד חמאס. נכון, המטרה המוצהרת היא לרסק את הכוח הצבאי של החמאס והג'יהאד האסלאמי, מטרה מובנת לגמרי אחרי הטבח המזוויע שביצעו שני הארגונים ב-7 באוקטובר, אבל הרוח הנושבת מההצהרות ומהפעולות של הצבא בעזה היא רוח של נכבה. "עליכם לפנות את בתיכם ולנוע דרומה מוואדי עזה", הורה הצבא ב-13 באוקטובר, ימים ספורים אחרי המתקפה הרצחנית של חמאס, לכל התושבים בעיר עזה וסביבותיה, יותר ממיליון איש. "אל לכם לחזור לבתיכם עד להודעה אחרת מצבא ההגנה לישראל". לא צריך לבלות חודשים ארוכים בארכיונים כדי למצוא פקודות גירוש שניתנו ב-1948, הן מופצות עכשיו על ידי דובר צה"ל עצמו.

מהעדויות המעטות היוצאות מרצועת עזה, יותר מחודש מאוחר יותר, נראה שהצבא דואג לכך שלא יהיה למיליון הפליטים החדשים האלה לאן לחזור. בבית חאנון, כך תיאר נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" בתחילת השבוע שעבר, "הפצצות חיל האוויר לא הותירו בית אחד ראוי למגורים". כתבים ישראלים וזרים שהתלוו לכוחות הישראליים ברצועה (עיתונאים פלסטינים, מטבע הדברים, לא יכולים להסתובב באופן חופשי) מסרו תיאורים דומים. בשבוע שעבר הצבא פוצץ את בניין הפרלמנט הפלסטיני אף שהיה כבר ריק מאנשי חמאס, והפילו אנדרטה לזכר האזרחים שנהרגו במשט המרמרה בנמל של עזה. אחרי 1948, ישראל פוצצה מסגדים ושכונות וכפרים שלמים כדי להבטיח שתושביהם לא יחזרו אליהם. הפרקטיקה נראית דומה מאוד.

המהלך בעזה מתחבר למהלך כולל, שהכותרת שלו הוא ניסיון למחוק את הלאומיות הפלסטינית. ההתעללות באסירים פלסטינים, הפעולות האגרסיביות בגדה, הדיכוי של ביטויי לאומיות פלסטינית בתוך ישראל – כולם חלק מאותו מהלך. הביטוי הסימבולי שלו הוא הריסת אנדרטה לזכר יאסר ערפאת בטול כרם. דווקא משום שאין לה שום משמעות צבאית, היא מלמדת על הרוח העומדת מאחורי המהלך הישראלי.

הריסות של בניינים בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, אחרי הפצצה ישראלית, ב-12 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

הצבא דואג לכך שלא יהיה למיליון הפליטים החדשים לאן לחזור. הריסות של בניינים בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, אחרי הפצצה ישראלית, ב-12 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

"המהלך האסטרטגי העיקרי של ישראל במלחמתה נגד חמאס הוא גירוש, גם אם זמני, של אוכלוסיית עזה לדרום הרצועה והריסת העיר", תמצת את המהלך אלוף בן העורך הראשי של "הארץ". "גירוש התושבים הפלסטינים, הפיכת בתיהם לערימות של פסולת בניין והגבלת הכניסה של אספקה ודלק לרצועה היו הצעד שובר השוויון שהפעילה ישראל בעימות הנוכחי". אם התושבים הפלסטינים ירצו לחזור לבתיהם, כתב בן, ישראל תוכל למנוע זאת על ידי הפצצתם, כלומר על ידי הריגת אזרחים הרוצים לחזור הביתה. בעיניו של בן, זהו המפתח לניצחון הישראלי.

המשבר ההומניטרי הצפוי להתפתח בדרום הרצועה בעקבות הצטופפותם של יותר ממיליון פלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם, הוסיף צבי בראל, פרשן "הארץ" לענייני ערבים, משמש כ"נכס אסטרטגי" בידי ישראל ו"תפקידו לצרוב בתודעה הפלסטינית את העונש האפוקליפטי שצפוי למי שיעז מעתה לאתגר את ישראל". הנכבה, אם כן, היא כלי שנעשה בו שימוש מודע בידי הצבא הישראלי. כלי לגיטימי, בעיני הכותבים ב"הארץ".

"לישראל אין אינטרס שעזה תשוקם", אמר בשבוע שעבר גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי. "האם מצב של כאוס מתמשך בעזה נוסח סומליה הוא מצב שישראל יכולה לחיות איתו?", המשיך איילנד, "ישראל יכולה לחיות איתו. מי שרוצה לשנות אותו, שיעשה את זה בתנאים שלנו". אפשר להגדיר את איילנד כסוג של ד"ר סטריינג'לאב מקומי, אבל הוא מבטא את האגף האינטלקטואלי במחנה הנכבה הישראלי, שיושב היום עמוק-עמוק בממשלה, בפוליטיקה, במוסדות המדינה ואפילו באקדמיה הישראלית. ח"כ נסים ואטורי, סגן יו"ר הכנסת, מבטא את האגף היותר עממי במחנה הזה עם ההצהרה שצריך "לשרוף את עזה עכשיו".

העוני הרעיוני של החברה הישראלית

מעבר לזעזוע המוסרי מעצם הרעיון לגרש או להרוג שני מיליון אזרחים, הפריחה של מחנה הנכבה היא עדות לעוני הרעיוני של החברה הישראלית. 75 שנים אחרי הקמתה, ברגע של משבר מול הפלסטינים החיים בארץ הזו שבין הירדן לים, כל מה שיש לפוליטיקה הישראלית-יהודית להציע הוא נכבה שנייה. השיבה למקורות, לאותו גירוש המוני של עם שלם, מראה כמה רופפות ושבריריות היו הדרכים האחרות שהוצעו בישראל להתמודדות עם "השאלה הפלסטינית": סיפוח, סטטוס קוו, התנתקות חד-צדדית, צמצום הסכסוך ואפילו פתרון הפרדה לשתי מדינות, הלוקח בחשבון רק את האינטרס היהודי.

יותר מכך, הבכורה שמקבלת אופציית הנכבה בשיח הפוליטי הישראלי-יהודי היום היא גם עדות לחריגוּת של ישראל בעולם של היום. אחרי מלחמת העולם השנייה, הקהילה הבינלאומית השאירה מאחוריה את פתרונות הטרנספר והגירוש ההמוני. הם לא לגיטימיים יותר. גם אם נעשה בהם שימוש כמו בבוסניה או ברואנדה, שום מדינה לא העזה לאמץ אותם באופן רשמי, והקהילה הבינלאומית, גם אם לעתים באיחור נפשע, פעלה בדרך כלל כדי להביא קץ למעשים האלה.

אפשר להתווכח עד אין קץ האם הציונות היא תנועה של קולוניאליזם התיישבותי, תנועת שחרור לאומי, תנועה של עם השב לארצו או כולן גם יחד. אבל אי אפשר להכחיש שטיהור אתני הוא חלק מהארסנל של כל קולוניאליזם התיישבותי בעולם. כך היה באוסטרליה, כך היה בצפון אמריקה. בכך שהיא חוזרת אל הפתרון הזה ברגע המשבר הנוכחי, ישראל כאילו מתעקשת לחזק את הזיהוי שלה עם הקולוניאליזם ההתיישבותי. עד היום נהרגו בעזה כ-15,000 איש, יותר מחצי אחוז מכלל האוכלוסייה. זה לא ג'נוסייד, אבל אלה שיעורים עצומים.

אבל ישראל תגלה די מהר שמה שהיה אפשר לעשות ב-1948, אי אפשר לעשות ב-2023. גם אם ישראל מאוד תרצה, יהיה קשה מאוד, כנראה בלתי אפשרי, לחזור על הנכבה. הפלסטינים לא יברחו שוב, מדינות ערב שהצבאות שלהן הרבה יותר חזקים היום לא יתנו לזה לקרות, הקהילה הבינלאומית תקיא מדינה שתהפוך את הטרנספר למדיניותה הרשמית, ובוודאי לא תהיה מוכנה לקלוט את הפלסטינים שישראל רוצה לגרש. ב-1948 הנכבה היתה מדיניות, היום היא פנטזיה רעה.

מה שהיה אפשר לעשות ב-1948, אי אפשר לעשות ב-2023. פליטים עוזבים את טנטורה ב-1948 (צילום: בנו רוטנברג)

מה שהיה אפשר לעשות ב-1948, אי אפשר לעשות ב-2023. פליטים עוזבים את טנטורה ב-1948 (צילום: בנו רוטנברג)

7 באוקטובר הוא אכן רגע משבר שישראל לא ידעה כמוהו מאז 1967 ואולי אפילו מאז 1948. תחושת הביטחון האישי והלאומי קרסה, הברבריות של ההתקפה של חמאס עוררה את יצרי הנקמה הכי עמוקים, והחיים על החרב נראית כאופציה סבירה, אולי הכי סבירה, בעיני רוב הציבור היהודי. אבל עדיין ראוי להזכיר: הנכבה של 1948 לא פתרה את הסכסוך בין היהודים לפלסטינים. 75 שנה מאוחר יותר, ישראל נלחמת נגד הנכדים, הנינים ואולי אפילו בני הנינים של הפליטים הפלסטינים שברחו ב-1948 לעזה.

פנטזיית הנכבה הישראלית היא שילוב בין רצון לנקמה, לגיטימציה בינלאומית לתגובה אחרי המתקפה ב-7 באוקטובר ושיכרון כוח הנובע מיחסי הכוחות הברורים מאוד לטובתה מול החמאס. אבל ישראל עשויה להתפכח מהר מהצפוי מהשיכרון הזה ומהפנטזיה הזו. גם אם תשלים את כיבוש צפון הרצועה, "ניקוי" מלא של רצועת עזה כולה עשוי להתברר כמשימה מורכבת מאוד. חמאס לא ייכנע, הפלסטינים לא ירימו דגל לבן, המשבר ההומניטרי עשוי לגרור פנימה מעורבות ערבית, וגם אמריקאית ואירופית. גם שאלת גורלם של בני הערובה עשויה להכביד מאוד על הכרעה חד משמעית, והזירה הפוליטית הפנים-ישראלית היא הרבה פחות מלוכדת ממה שגילויי ההתנדבות יכולים ללמד.

בהנחה, או נכון יותר לומר בתקווה, שישראל לא תנסה לדחוק בכוח את הפלסטינים מחוץ לרצועת עזה ובכך תסתכן במלחמה אזורית שמי יודע מה יהיה סופה, השאלה היא מה יקרה רגע אחרי ההתפכחות. אפשר לקוות שבניגוד לפעמים קודמות, הפעם החברה הישראלית לא תחזור לרעיון המופרך של ניהול הסכסוך. אפשר לקוות שדווקא אחרי טראומה איומה כל כך, החברה היהודית תתחיל לעכל את ההבנה שאת העתיד שלה בארץ הזו היא תוכל להבטיח רק מתוך הסכמה עם הפלסטינים, לא מתוך כפייה, אלימות ועליונות.

אולי גם לפלסטינים, דווקא אחרי שהכאיבו כל כך לישראלים ב-7 באוקטובר, יהיה קל יותר להכיר בכך שאי אפשר להכניע את ישראל, ושהדרך היחידה היא הכרה ביהודים כשותפים שלהם בארץ הזו. בדרך מסוימת, אם כי שונה, זה מה שקרה למצרים אחרי מה שהיא תפסה כניצחון ב-1973.

אנחנו, יהודים ופלסטינים, קרובים עכשיו לתהום יותר ממה שהיינו מזה 75 שנה. ההליכה לפתרון הנכבה, על כל סוגיו, עלולה להפיל את כולנו לתוכה ולהרחיב את מעגל אלימות למקומות גרועים עוד יותר. אבל כשעומדים על סף התהום, אפשר לראות גם את הצד השני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf