40 שנה מדברים במשרד החינוך על "חיים משותפים" וממשיכים להפריד

המלצות ועדת ההיגוי "חיים בשותפות" של משרד החינוך שפורסמו בשבוע שעבר, הן מלאכת מחשבת של כלום ושום דבר. צוותי המשנה המקצועיים של הוועדה דווקא זיהו נכון את החסמים המרכזיים, ואף המליצו על כמה מהלכים מקוריים שעשויים להועיל (פירוט בהמשך).

אולם דו"ח הוועדה נותר ריק. במקום לנסח מדיניות ולקבוע תקציב מתאים ליישום כל סעיף במדיניות, הסתפקו מחברי הדו"ח בריכוז "המלצות המכירות בחשיבות גיבושה של מדיניות כוללת […] אשר תבוא לידי ביטוי בחוזרי מנכ"ל ובהקמת מנגנון מובנה בעל תקציב".

מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, אחת לעשור לערך, הוקמה ועדה שהצביעה על ההכרה בחשיבות של גיבוש מדיניות, כתיבת חוזר מנכ"ל והקצאת תקציב ל"חיים בשותפות". אם השרה יפעת שאשא ביטון היתה רוצה לעשות, היה אפשר להוציא לביצוע את הדו"חות הקיימים. אבל כשלא רוצים חיים בשותפות, ממשיכים להקים ועדות שיכירו בחשיבותם.

אין חינוך לשותפות כי אין שותפות בחינוך

הסיבה המרכזית, לדעתי, שאין חינוך לחיים משותפים במערכת החינוך היא שאין חיים משותפים במערכת החינוך. הכוחות הפוליטיים במדינת ישראל פירקו את המערכת לפירורי מגזרים, שכל אחד מהם השיג, לפי כוחו, מידה של עצמאות ובדלנות.

בתרשים תוכלו לראות את התפלגות התלמידים למגזרים בשנת הלימודים האחרונה (מתוך "במבט רחב"). רק 37 אחוזים מתלמידות ותלמידי ישראל לומדים בחינוך הממלכתי הרגיל. 33 אחוזים נוספים נקראים אמנם חינוך ממלכתי, אולם מפוצלים לשבעה מגזרים נבדלים: יהודי דתי, ערבי מוסלמי, בדואי, דרוזי, חרדי, צ'רקסי ובתי ספר ייחודיים. 30 אחוזים נוספים לומדים בחינוך פרטי, המפוצל לשמונה: חרדי אשכנזי, חרדי ספרדי, נוצרי, יהודי דתי, יהודי כללי, בדואי, דרוזי וחרדים פטורים מחוק חינוך חובה.

הנקודה החשובה היא, שאין שום מפגש בין כל 16 חלקיקי המערכת. התלמידים לא נפגשים, המורים כמעט ולא עוברים בין המגזרים, ותוכניות הלימודים שונות. למעשה, אין אף שיעור אחד במערכת השעות, המשותף לכל ילדות וילדי ישראל.

חינוך לחיים משותפים לא היה אף פעם

חשוב להדגיש שהבעיה אינה חדשה. מעולם לא היה חינוך לחיים משותפים בישראל, בוודאי לא של יהודים וערבים. בפעם הראשונה שבה הנושא עלה לסדר היום החינוכי זה לא קרה מתוך רצון להכיר את הערבים, אלא בשל מחלוקות וקיטוב בתוך החברה היהודית פנימה בשאלת יחסה אל הערבים: המחאה נגד המלחמה בלבנון, התחזקות תנועת "כך" של כהנא, ורצח אמיל גרינצוויג בתחילת שנות השמונים.

בשנת 1984 פרסם משרד החינוך חוזר מנכ"ל בשם "חינוך לדו-קיום יהודי-ערבי", ובו נכתב לראשונה: המצב המדיני "מחייב אותנו לפתח יכולת חדשה – היא היכולת לקיים מגע בין תרבותי על בסיס של שוויון ושל כיבוד תרבות הזולת" (מתוך מאמר של אלי פודה, בספר: אבנר בן עמוס, היסטוריה זהות וזיכרון, רמות 2002).

עוד בטרם יושם משהו מתוכנית זאת, נחשפה מחתרת הטרור היהודית, ו"כך" נכנסה כמפלגה לכנסת. בתקופת כהונתו של יצחק נבון כשר חינוך (1985) פורסם חוזר מנכ"ל חדש בשם "החינוך לדמוקרטיה". בחוזר זה נכתב שעלינו "ליצור אדם אוטונומי, בעל עשייה חברתית, המכבד את כללי הדמוקרטיה, המכיר בפלורליזם ונוהג בסובלנות" (מתוך דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 26).

ועדת קרמינצר 1995 וועדת סלומון ועיסאוי 2009

עוד עשור חלף, ותהליך השלום שהובילה ממשלת רבין החריף את המחלוקות בין יהודים ליהודים. שר החינוך אמנון רובינשטיין מינה ועדה בראשות פרופ' מרדכי קרמינצר (1995), וזו בחנה מחדש את תוכנית הלימודים באזרחות. בדו"ח הוועדה (שפורסם לאחר רצח ראש הממשלה רבין) נכתב שיש לחנך בוגר אשר "חש סולידריות כלפי אחרים […] מוכן לקבל את האחר, מודע לחיוב שבשונות, פתוח לתרבות שונה משלו, וגישתו לעמדות שונות משלו היא פתוחה וסובלנית".

בדו"ח קרמניצר, יותר מהחוזרים הקודמים, נכתבו גם המלצות לביצוע, ובראשן: לנסח מדיניות סדורה, למנות גוף מבצע ולשריין לכך תקציב.

עוד עשור חלף והמציאות המשיכה להכות. "לאור סימני העלייה בשכיחות הגזענות ובעוצמתה אצל צעירים בישראל" מינתה השרה יולי תמיר (2008) ועדה ציבורית "לגיבוש המדיניות הממלכתית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל". זאת היתה ועדה של אנשי אקדמיה בראשות פרופ' גבי סלומון וד"ר מוחמד עיסאוי.

דו"ח הוועדה מפורט מאוד, וכולל הגדרות של מושגים ומדיניות, מטרות ויעדים, תכנים ועקרונות פעולה, הכשרות ושיתופי פעולה. הכול יש בו, רק לקחת וליישם. זה לא קרה, משום שהמשרד דילג על שתי ההמלצות הראשוניות: למנות בעלי תפקידים שיהיו אחראים לנושא במשרד החינוך, ולקבוע תקציב עבודה (הוועדה הציעה 10 מיליון שקלים בשנה לכל הפחות).

מבקר המדינה 2015 ו- 2020

בשנת 2015 בדק מבקר המדינה מה עשה משרד החינוך בתחום החינוך לחיים משותפים ומניעת גזענות. שלא במפתיע המבקר מצא שלא נעשה שום דבר של ממש. "ההיסטוריה של העם היהודי מצווה עלינו לזכור את התוצאות הנוראות של גזענות ושנאת האחר" כתב המבקר, אבל "ממצאי הדו"ח המונח לפניכם מלמדים, כי המדינה אינה עושה שימוש מושכל ומספק במערכת החינוך על מנת ליצור גשרים בין חלקי החברה".

עוד חמש שנים חלפו, ובשנת 2020 בחן מבקר המדינה באיזה מידה התייחס משרד החינוך להמלצות שנכתבו בדו"ח הביקורת הראשון. אני אקצר לכם: במידה נמוכה מאוד. המבקר כתב: "בביקורת המעקב עלה כי לא חלו שינויים בתחום זה, והמשרד טרם החל לקדם מרכיבים מרכזיים מהתפיסה המנחה".

למה לעשות אם אפשר להקים עוד עוד ועדה?

השרה שאשא ביטון ירשה מקודמיה את תפוח האדמה הלוהט. היא יכלה להורות על ביצוע ההמלצות המונחות על המדף, אולם העדיפה למנות עוד ועדה: ועדת היגוי "בנושא חיים בשותפות, טיפוח הזהות ובניית ערבות ההדדית בקרב החברה הישראלית על כל גווניה".

לא פחות מ-73 בעלות ובעלי תפקידים בכירים במשרד החינוך מונו כחברים בוועדה: מנהלי מחוזות, מנהלי מינהלים, מנהלי אגפים בכירים וכיוצא באלה. אליהם הצטרפו מומחים כאלה ואחרים כך שסך הכול השתתפו בישיבות הוועדה 219 נשים וגברים (כאן עמ' 29).

הועדה אף הזמינה ניירות עמדה מגופי החברה האזרחית (קישורים כאן), ופתחה אתר לשיתוף הציבור, בו התקבלו קרוב ל 10,000 תשובות לשאלה: "מה לדעתך נכון לעשות במערכת החינוך כדי לעודד חיים בשותפות?" (האתר הורד מהרשת).

הצוותים המקצועיים עשו את עבודתם

בהתאם לכתב המינוי של הוועדה, נבחנו על ידי הצוותים המקצועיים שלושה נושאים נפרדים. כל צוותי העבודה מצאו (כמה מפתיע) שאין המשגה אחידה של התחום, חסרה מדיניות סדורה, הסמכויות מפוזרות בין יחידות רבות במשרד ואין גוף אחראי ומוביל, חסרה הכשרה לצוותי החינוך, חסרה הערכה, ובעיקר – חסר תקציב. הם כמובן המליצו לתקן זאת.

בנוסף, קבעו הצוותים המלצות מעשיות רבות, מתוכן אציג שלוש. צוות מיפוי המצב הקיים זיהה שפעולות המבוססות על מפגשים בין קבוצות אוכלוסייה ("פרדיגמת המגע") מגיעות רק למיעוט זניח של תלמידות ותלמידים. לפיכך הומלץ "להפוך את הפירמידה" וליזום פעולות "אשר בכוחן להגיע לכלל התלמידים והתלמידות מזרמי החינוך השונים".

הצוות שבחן את נושא החיים בשותפות (מעמוד 18) מצא שההפרדה של זרמי החינוך השונים במערכת החינוך "היא חסם מבני מרכזי להיכרות בין קבוצות בחברה". לפיכך הומלץ לעודד ולהעדיף "פתיחת מסגרות חדשות של חינוך משלב, לימוד משותף ועוד".

הצוות שעסק בחינוך נגד גזענות (מעמוד 52) הגדיר גזענות כ"תפיסה של עליונות" (ביולוגית או תרבותית), המתבטאת בפגיעה בכבוד, בזכויות ובהזדמנויות. על כן הומלץ לעודד גיוון במערכת החינוך: לציין חגים של קבוצות תרבותיות שונות, לתמרץ בתי ספר המשלבים מורים מזהויות שונות, ואפילו: "לשאוף שכל סטודנט [להוראה] ישלוט ברמה מדוברת של השפה העברית והערבית".

הדו"ח המסכם – בריחה מאחריות

ההמלצות המקצועיות, כגון אלה שהדגמתי, מחייבות שינוי של ממש בארגון הפנימי של מערכת החינוך, כמו גם הקצאת משאבים לא מעטים. אך כיוון שלאיש אין כוונה (או כוח פוליטי) להתמודד עם שינויים אלה, מיסמס הדו"ח הסופי את מרבית ההמלצות.

הוועדה, למרות שכל צמרת המשרד היתה שותפה בה, ברחה מאחריות. כפי שהדגמתי בפתיח, במקום לנסח מדיניות הם כתבו שיש לנסח מדיניות, ובמקום לקבוע תקציב, הם כתבו שיש לקבוע תקציב. נפגש בעוד עשור שנים, עד אז נמשיך לחיות בנפרד.