33 קורבנות מתחילת שנה. את מי מעניינת עוד אישה בדואית שנרצחה

תמיד יימצאו בסביבה גברים שלא אוהבים אישה שדורשת את מה שמגיע לה. הפגנה נגד אלימות כלפי נשים (צילום: אורן זיו / פלאש90)

בזמן שמשטרת ישראל היתה עסוקה במבצעים מתוחכמים ומתוכננים היטב, כמו זה שבמהלכו רדפה אחרי ספרי ילדים מסוכנים ביותר וכלבי המשטרה רחרחו במיומנות צבעי טוש וצבעי פנדה בחנות ספרים במזרח בירושלים, חמושים רעולי פנים חיסלו מתחילת השנה 33 אנשים מהחברה הערבית, עלייה משמעותית לעומת השנה שעברה והשנה שלפניה. כך, יחד עם שיעורי האבטלה והעוני, עולה גם מפלס הדמים של קורבנות הפשיעה המאורגנת ששולטת ברחוב הערבי.

קשה להאשים את איתמר בן גביר במרחץ הדמים הזה, שהשתולל גם לפני המינוי ההזוי שלו כשר לביטחון לאומי. בן גביר זכה בצדק לכינוי שר המשטרה הכושל בתולדות המדינה, וזאת כי הוא השר היחיד שהקים משטרה פרטית משלו (גדודי המשמר הלאומי), שידר לכל עבר שלא מעניין אותו דמם של חפים מפשע מקרב האזרחים הערבים, ולא הותיר במה לא מנוצלת להסתה נגד החברה הערבית ולהתנערות מאחריותו לביטחון שני מיליון אזרחים נורמטיביים, משלמי מיסים, עובדים וחפצי חיים.

המשטרה היא גוף סתגלני מאד, שלומד מהר את רוח המפקד. צמרת המשטרה הבינה במהירות שהשר לא לוחץ, לא מעניין אותו כל כך מה קורה ברחוב הערבי, הוא לא מבקש ביצועים ולא מתרגש מרצח שלושה צעירים באום אל פחם, באבו סנאן או בנצרת. הוא כן דהר לזירת דקירה ברמלה, כאשר עלה חשש שאזרח יהודי נפגע. זה הסתיים בתאונת דרכים חמורה ועמוד רמזור שבור.

בצל הנתק המוחלט בין הנהגת החברה הערבית לבין המשרד לביטחון לאומי, הפשיעה צומחת בכל מקום וכולם אובדי עצות. עם כניסתו של ממלא המקום חיים כץ לתפקיד, היתה תקווה שהדבר יהווה הזדמנות להחזיר את התקשורת בין השר לראשי הרשויות הערביות. הרבה לא יצא מזה, אבל לפחות עם כץ מדברים.

ואז הופץ לפני כמה ימים סרטון שמתעד רצח אישה בכסייפה שבדרום. צעיר רעול פנים לבוש אפוד זוהר, עומד בצהרי היום בפתח בית ספר יסודי תל כסייפה ויורה באימא צעירה שחיכתה לילדיה. האישה הספיקה לצרוח קצרות לפני שהיורה ביצע בה וידוא הריגה.

ברכב שממנו תועד הרצח ישב גבר שדיבר בטלפון עם גבר אחר. הנהג דיווח לבן שיחו "הוא רצח אותה, גבר, ירה בה…" מבלי לנקוף אצבע. זהו הרצח השני השנה של אישה צעירה, אמא לילדים, שחוסלה בדם קר באמצע היום. זאת אחרי ששנת 2024 הצטיינה בפשעים מגדריים משוכללים, כולל רצח באמצעות פצצה מופעלת מרחוק, רוצח שהתחזה לשוטר וירה בילדה בת 10 ברמלה, ועוד. המחסלים השכירים ומי שמפעיל אותם טרם נתפסו, גם לא מי שהזמין את הרצח ושילם לחברות הפשיעה והחיסול בע"מ שמתחרות על מכרזי חיסול, גביית חובות, מתן הלוואות בשוק השחור והלבנת כספים, ומנהלות ביד רמה את תעשיית הפרוטקשן שמגלגלת מיליונים.

ניסיתי לברר מי היא הקורבן האחרון של ההפקרות המשטרתית, החינוכית והחברתית בכסייפה. לא היה קל למצוא את שמה, שכן כולם בתקשורת מדברים על "אישה בדואית". רציתי לדעת מי היא, מה הסיפור שלה ואיפה ואת מי אפשר לנחם לפחות, שלא לדבר על לקיים מחאה כלשהי אחרי מותה.

עאישה אבו וואדי, זה השם. אלמנה בת 30, אמא לשישה ילדים, אחד מהם בחינוך המיוחד. הסיפור של עאישה מהווה מעין הצטלבות של כל הכשלים של מערכת הרווחה, החינוך, החוק האזרחי, החוק השרעי, וגם החוק העממי השבטי. אותו שילוב קטלני של הפטריארכיה עם שוביניזם מהול בחוסר תפקוד מקומם של מערכות הרווחה והחוק.

כמה יתומים מסתובבים בעקבות רצח נשים שהתגרשו, יצאו ממערכות זוגיות אלימה, או התאלמנו בטרם עת. מייצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, 7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

לאור גילה הצעיר ומספר ילדיה, סביר להניח שהתחתנה בגיל 16-15, כך שלא זכתה לסיים את לימודי התיכון שלה או להשלים את לימודיה האקדמיים, ככל הנראה קורבן של נישואי בוסר כמו מאות צעירות בחברה הערבית, קורבנות של עוני, חוסר מודעות ומחסור בתוכניות למניעת נשירה של נערות ממערכות החינוך, או בתוכניות למניעת נישואי בוסר.

האמא הצעירה התאלמנה לפני שנתיים מבעלה שנהרג בתאונת דרכים, ומצבה הכלכלי, החברתי והנפשי הידרדר. ניתן רק לשער לאיזו תמיכה נפשית היא זכתה. דו"ח מבקר המדינה כבר הצביע על קריסת מערך בריאות הנפש בדרום אחרי 7 באוקטובר, ואיני בטוחה אם היה כלל מערך כזה בכפר הבדואי שבו עאישה גרה, בצל המלחמה. משיחות עם פעילים למדתי שמאבק ההישרדות של עאישה החל כאשר אחרי מותו הטראגי של בעלה, היא ביקשה לקבל את הזכויות שלה, את הירושה ואת המשמורת על ילדיה. טבעי, לא? הרי מי ימנע ממנה את הזכויות המובנות מאליהן הללו?

תתפלאו. כאשר מדברים על כסף, בית, ירושה וזכות לאימהות, תמיד יימצאו בסביבה גברים שלא אוהבים אישה שדורשת את מה שמגיע לה. עאישה, שעברה לחיות ברהט בעודה מנהלת מאבק לקבל משמורת על ילדיה שנותרו אצל משפחת בעלה המנוח בכסייפה, לא ויתרה על הזכות הבסיסית לראות את ילדיה. זאת היתה נקודת התורפה שלה, כאב הראש שהיא גרמה להרבה גברים כוחניים, שתלטנים ואלימים שאיימו על חייה. לבסוף היא קיבלה מסר המאשר לה לבוא ולראות את הילדים בפתח בית הספר. היצר האימהי גבר על יצר ההישרדות והפחד, במיוחד כשנודע לה שהבן הקטן שלה חולה. היא עלתה על מונית ונסעה לבית הספר. עאישה נרצחה טרם ראתה וחיבקה את ילדיה.

כמו דועאא אבו שרך מלוד, רבאב אבו סיאם, אמל חלילי והרבה נשים אחרות, עאישה מצאה את מותה בידי רוצחים שכירים, וטרם נתפס הפושע שתיכנן את הרצח של אמא צעירה שרק ביקשה לחבק את ילדיה.

הרצח של עאישה הותיר שישה יתומים קטנים בלי אבא ובלי אמא. תארו לעצמכם כמה יתומים מסתובבים בעקבות רצח נשים שהתגרשו, יצאו ממערכות זוגיות אלימה, או התאלמנו בטרם עת, כמה נשים נפלו קורבן לפשיעה המגדרית שמנשלת נשים מזכותן לירושה, למשמורת על הילדים, למזונות ולקורת גג, וגם מהזכות לפתוח דף חדש ולמצוא אהבה. חשבו מכמה נשים נגזלה הזכות הבסיסית לחיות, וכמה אנחנו כחברה כשלנו בתפקידנו להיות שם עבורן.

יהיה זכרה של עאישה ברוך, מי ייתן ותהיה הקורבן האחרון.