newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

1998, אשדוד, עיר ליכוד, איש שמאל רץ למועצה. קראו לו אילן גילאון

אשדוד לא היתה מקום טבעי לאיש מרצ שחיפש קריירה פוליטית. אבל זה לא הפריע לאילן גילאון. גם כשהגיע לזירה הארצית, נשאר אותו אילן: אמיץ, ומתרגש עד דמעות מול עוול. המאבק שלו יימשך אחריו

מאת:
בכל הפגנה, הוא תמיד היה לפני כולם. אילן גילאון בהפגנה בגבעת עמל (צילום: אורן זיו)

בכל הפגנה, הוא תמיד היה לפני כולם. אילן גילאון בהפגנה בגבעת עמל (צילום: אורן זיו)

באשדוד של שנות ה-90, היה ברור אצל מי נמצא הכוח הפוליטי: אצל ראש העיר מהליכוד, אינג'ניר צבי צילקר. העיר הים-תיכונית לא היתה מקום טבעי להתחיל בו קריירה פוליטית בשמאל. מרצ, מפלגה שהוועידה שלה ומצביעיה טענו שהם מאמינים בדו-קיום עם ערבים- פלסטינים, אבל זעקו בכיכר רבין "רק לא ש"ס", כאילו יהודי עדות המזרח מצביעי ש"ס אינם ערבים שצריך לחיות איתם, היתה נקודת התחלה קשה מאוד למי שרצה קריירה פוליטית באשדוד.

אבל אילן גילאון היה, כפי שהגדיר את עצמו, "בהמת משא אידיאולוגית". הוא לקח על עצמו את משקל הנדכאים, ופילפל את טיעוניו למען זכויותיהם של אמהות חד-הוריות ואנשים בעלי מוגבלויות במילים שלקח מרוסו וממרקס, שאותם קרא וידע לצטט בעל פה.

אני זוכר היטב את הנוכחות הפיזית של אילן, את הזקן החום-אדמוני שהלבין, את החולצה המכופתרת, הרגל שהתאמצה להדביק את הגוף שתמיד עט קדימה, כי בנעוריי הייתי בבית שלו אינספור פעמים. הייתי אז חבר לכיתה ואחר כך לתנועת הצופים של הבת שלו, ענבר, ומשלב מסוים התחלתי גם לבחון אם הבן הגדול שלו היה שם, אחד הראשונים בני גילי שהכרתי שיצא מהארון.

הבית של משפחת גילאון היה פתוח וסקרן. אילן ואשתו יהודית ניהלו איתי שיחות על רעיונות ועל אנשים בחיי באופן, שמבוגרים מעטים חשבו לנהל עם נער בגילי. כשהייתי בן 17, אילן הקפיץ אותי הביתה, ושאל אותי על התכניות שלי לעתיד. הוא זכר שכשהייתי בן 13, נאמתי בשם ארגון נוער שהייתי חבר בו מול שרת החוץ האמריקאית מדלן אולברייט. הוא גרם לי לחשוב שהדבר הזה, שהסתכלתי עליו כאילו קרה לי במזל, היה בעצם הישג עצום. הוא גרם לי להאמין בעצמי כאדם עם יכולות מיוחדות.

אילן הלך לעולמו אתמול, ה-1.5.2022, יום הפועלים הבינלאומי. התאריך מציין מאבקים של תנועות עובדים במאה ה-19 להגבלת אורך יום העבודה, שעמד אז על 14 שעות. באחד במאי 1886 החלה בארצות הברית שביתה כללית לאחר שדרישות איגודי העובדים – "8 שעות לעבודה, 8 שעות למנוחה, ו-8 שעות לרצוננו" – לא נענו. שביתות עובדים היו לא חוקיות באמריקה, והובילו להתנגשויות אלימות בין המשטרה ובעלי הכוח למעמד הפועלים. המאבק העקוב מדם הצליח, וכיום יום עבודה של 8-9 שעות הוא הסטנדרט.

עם כיסא גלגלים להפגנות

לאילן היתה מודעות היסטורית חזקה, והוא האמין בכוחם של האזרחים לתבוע את זכויותיהם ולהילחם למען מטרות צודקות. כגבר צעיר קרא לעצמו הממונה להפגנות מטעם מפ"ם ונעצר עשרות פעמים, בין היתר כשהפגין מול השר דוד לוי נגד השקעות ענק בכביש חוצה שומרון על חשבון פיתוח שכונות.

כאדם מבוגר, יצא עם מקל הליכה או על כסא גלגלים להפגנות. הני זובידה כתב, שלכל הפגנה שהלך, אילן כבר הגיע. בגוף שלו, בנוכחות שלו, הוא רצה לעצב את תודעת הציבור כך שיבין שמאבקים צודקים הם קריטיים, ששווה ללכת אליהם גם כשהגוף כואב והתנועה מוגבלת.

להפגין גם כשהגוף כואב. אילן גילאון במחאה במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

להפגין גם כשהגוף כואב. אילן גילאון במחאה במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

גם אם אילן היה זקוק לכלי עזר כדי להתנייע, השפה שלו היתה נטולת רסן. לשונו החדה הצליפה בשר הכלכלה, נפתלי בנט, ב-2014. אילן אמר לבנט מעל בימת הכנסת שהוא מתנהג כמישהו שאומר לאמא שלו שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, כי הוא שונא את התלמידים והמורים, אבל הוא בעצמו מנהל בית הספר. אילן ידע לדבר אמת לכוח, בדרכו, ובתנאים שלו. בנט יצא מהמליאה כשאילן סנט בו, ואילן החרה-החזיק, "זאת גאווה בשבילי שאתה יוצא בגללי." כשהוא ראה בעלי כוח שמתעמרים בחלשים, הוא לא הרפה.

חוסר היכולת להרפות הוא מה ששימש את אילן, כשבנה את הקריירה הפוליטית שלו באשדוד. אילן, איש מפ"ם הסוציאליסטית, גייס לפוליטיקה המקומית את מרקו אשכנזי, איש עסקים אשדודי ויוצא סיירת מטכ"ל. הם לא קראו לעצמם מרצ. לא בטוח שמותג השמאל של המפא"יניקית לשעבר שולמית אלוני היה מצליח באשדוד. במקום מרצ, הם קראו לעצמם "אומץ". כנראה זה מה שצריך כשאתה אב לארבעה ורץ למועצת העיר אשדוד על טיקט של איש מעמד הפועלים מהשמאל: הרבה אומץ.

"לא הבינו שצריך גם להצביע בשבילו"

אני התנדבתי כנער בקמפיין של אומץ בבחירות של 1998. אילן כבר היה דמות מוכרת; פוליטיקאי בן 41, שיצא לו שם של איש הגון. כשחילקנו סטיקרים של "אומץ בראשות אילן גילאון ומרקו אשכנזי", אני ובני הנוער האחרים חווינו תגובות שונות מאוד מאלה שקיבלנו לקמפיינים של השמאל בבחירות הארציות. אנשים העריכו את אילן, ובדרך כלל אמרו דברים יפים, גם אם לא נאותו להדביק סטיקר.

זה מה שצריך כשאתה אב לארבעה ורץ למועצת העיר אשדוד על טיקט של איש מעמד הפועלים מהשמאל: הרבה אומץ

חוויתי את מערכת הבחירות המוניציפלית של 1998 עם המון אופטימיות. נכנסתי ויצאתי למרכז מרצ/אומץ ברובע ב' של אשדוד כמעט כל יום כדי לקחת סטיקרים ושלטים. אם אילן היה שם, הוא בדרך כלל היה שקוע בשיחה, או נכנס איתנו לשיחה. היה נדמה שאילן לא הפסיק לדבר או להקשיב או לעבוד אף פעם.

יצא לי אז להתבונן הרבה באופן שבו אילן מדבר. נזכרתי באופן הדיבור הזה ביומיים האחרונים, כשצפיתי בראיונות טלוויזיה איתו. אילן השתמש בכל הגוף כשדיבר, שעון על מקל ומשוויץ קצת עם המותן או ממחיש טיעון עם הידיים. גם כשבן השיח של אילן לא הבין אותו לגמרי, אילן לא נסוג. פיזית, הוא לא נסוג.

הוא השתמש בגוף שלו: הזיז את כתפיו אחורה, דחף אותן לעבר השכמות, ומנגד הזיז את ראשו קדימה בזמן שאישוניו מתנועעים ותרים אחר הפואנטה של בן השיח. כמעט תמיד, אילן ניווט את השיחה למחוזות של צדק חלוקתי או לדעה נחרצת על בן אדם מסואב בעמדת כוח כזו או אחרת. כשאילן היה חלק מהשיחה, לא היתה ברירה אחרת.

הכריזמה ויכולות התקשורת של אילן היו מדהימות, אבל בסופו של דבר אומץ זכתה רק בשני מנדטים בבחירות למועצת אשדוד של 1998. "אנשים, בעיקר באשדוד, לא הבינו את הקשר בין זה שלא הצביעו עבורי לבין זה שאני לא יכול לעזור," אמר במרירות. היתה לו אמפתיה אינסופית כלפי החלשים, אבל גם בהם ידע להצליף על חוסר הרצון שלהם לצאת להצביע עבורו כפי שיצא לעבוד עבורם.

אילן נכנס לכנסת לראשונה ב-1999, מהמקום השמיני ברשימת מרצ. "איך שלא תהפוך אותי," אמר לעיתונאי, "אני בכל ההחלטות שלי, הראש שלי, ההוויה שלי שמשפיעה על התודעה שלי, והתודעה שלי היא של ילד עם צרכים מיוחדים. כל ההחלטות שלי אני מקבל משם, לא זז מזה". במזכירות מרצ, ומול המדינה כולה, הוא הביא את אותו האילן שרץ למועצה באשדוד: אומר את מה שעל ליבו, מתרגש עד כדי דמעות כשהוא שומע סיפור אישי של אדם נזקק, מסוגל לכעוס ולצעוק כשהוא מדבר על חוסר צדק חלוקתי.

לא הפסיק להציק לאנשים עם כוח. אילן גילאון בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

לא הפסיק להציק לאנשים עם כוח. אילן גילאון בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

להיות תמיד הוא עצמו

היכולת הזו, להיות כפי שאתה ולהתחבר כך לאחרים, תמיד עוררה בי השתאות. כל כך נדיר למצוא אדם שמסוגל להיות הוא עצמו במרחבים שונים. היכולת הזו של אילן העצימה את האנושיות במרחב הציבורי והפוליטי, שבו אנשים נוטים להדגים גרסה מכובסת, מגוהצת, נטולת מורכבות של עצמם. גם אם האישיות הציבורית של אילן היתה בחלקה פרפורמנס, היא היתה ייחודית. הוא הביא עוצמה רגשית, שהבינה מצוקה ורצתה למצוא פתרונות אמיתיים.

המאבקים שאילן התחיל לא הסתיימו. הוא השתתף במאות מאבקים, לפעמים כמחוקק, לפעמים כמפגין. האיש שייטמן מחר (יום ג') בבית העלמין "מנוחה נכונה" בו נערכים טקסים חילוניים, האיש שאמר שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמפלים בה נגד יהודים – רפורמים, קונסרטיבים וכל זרם שהוא לא אורתודוכסי – הלך לעולמו בתקופה שהמאבק נגד כפייה דתית נראה כמו זיכרון מתקופה אחרת.

אבל אילן היה רגיל לזה. הרחבת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, חקיקה שהתחיל בכנסת ה-15, עברה במושב כנסת שאליו לא נבחר. הוא היה אדם עם מודעות היסטורית, שלדעתי ראה את עבודתו בקנה מידה של מאבק פועלים עולמי מתמשך. גם אם כיום יש תחושה שאין המשכיות ללב של אילן ולאומץ שלו, הרי שלמאבקים שלו יש המשכיות.

הרי גם עכשיו, כשאילן כבר לא חלק פעיל בשיחה, אין לנו ברירה אחרת.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כדי להתאים את ההוראה למספר רב של תלמידים, ארגון ההוראה חייב להיות מגוון וגמיש. תלמידים בבית הספר בן גוריון בגבעתיים (צילום: גיל גרטל)

כדי להתאים את ההוראה למספר רב של תלמידים, ארגון ההוראה חייב להיות מגוון וגמיש. תלמידים בבית הספר בן גוריון בגבעתיים (צילום: גיל גרטל)

הוכחנו שאפשר: מערכת שעות מגוונת בבי"ס ממלכתי רגיל

מערכות השעות המקובלת מניחה שכל התלמידים בכיתה יתעניינו באותו זמן באותו נושא. בבי"ס בגבעתיים נעשה בשנים האחרונות ניסוי לגוון ולהגמיש את מערכת השעות כדי שתתאים לתלמידים ולמורים. עכשיו אפשר להגיד: זה עובד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf