newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רק חוקי עבודה: תנועת המחאה בצרפת נאבקת על שינוי הסדר הפוליטי

הממשלה מפעילה חוקים דרקוניים, האיגודים המקצועיים מפנים כתף קרה, המשטרה שולפת אלות, אבל המחאה העממית מסרבת לדעוך. חודש וחצי אחרי ההשתלטות על כיכר הרפובליקה, המחאה החברתית בצרפת מסמנת יעדים חדשים וחותרת להרחיב שורות

מאת:

כותב אורח: שחר פיינברג, פריז

חודש וחצי מאז שפרצה המחאה החברתית בצרפת, עם השתלטות תנועת "לילות בעמידה" על כיכר הרפובליקה בפריז ובעקבותיה על כיכרות בכ-60 ערים נוספות במדינה, העבירה ביום חמישי האחרון ממשלת המפלגה הסוציאליסטית בקריאה ראשונה את החוק מעורר המחלוקת לרפורמה בדיני העבודה.

החוק הועבר בכוח. נוכח ההתנגדות העממית ברחובות והחשש לפיצול הקולות של חברי מפלגתם, הפעילו הנשיא פרנסואה הולנד וראש הממשלה מנואל וולס את סעיף 49-3 בחוקה, המאפשר להם להעביר הצעת חוק ללא הצבעה. עם הכרזת הממשלה ניצלה האופוזיציה את זכותה לדרוש הצבעת התנגדות לסעיף תוך 24 שעות. במידה והייתה משיגה האופוזיציה רוב בהצבעה היתה נאלצת הממשלה להתפטר על-פי חוק. אלא שהממשלה לא באמת הסתכנה, מאחר ושיטת ההצבעה הצרפתית בשני סבבים מבטיחה למפלגה המנצחת רוב באסיפה הלאומית. סעיף 49-3 הוא, אם כן, כלי להשתקת האופוזיציה מבית: חברי מפלגת השלטון אולי היו מצביעים נגד חוק שנוי במחלוקת, אבל לא יצביעו על המקבילה המקומית לאי אמון בממשלתם שלהם.

> אלימות ברחובות פריז: המחאה החברתית של צרפת שוברת את הכלים

"לילות בעמידה" - מפגינים בכיכר הרפובליקה בפריז, 10 באפריל 2016 (Olivier Ortelpa CC BY 2.0)

"לילות בעמידה" – מפגינים בכיכר הרפובליקה בפריז, 10 באפריל 2016 (Olivier Ortelpa CC BY 2.0)

משבר אמון הולך ומחריף

כדי להבין את עומק משבר האמון בין העם לבין הממסד הפוליטי הצרפתי, צריך לזכור שממשלת הולנד נבחרה ב-2012 כרע במיעוטו אל מול תוצאותיה המרשימות של מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית" בסבב הבחירות הראשון, ואחרי השנים הקשות תחת ממשלת סרקוזי. הבטחות הקמפיין אמנם שידרו מסר של מפלגה סוציאליסטית ראויה לשמה, אך הצרפתים לא שכחו שאותה מפלגה בראשות הולנד הצטרפה לממשלת סרקוזי כשזו שינתה את החוקה ב-2008 כדי לאפשר לפרלמנט לחתום על אמנת ליסבון, לה התנגדו 55 אחוז מהצרפתים במשאל עם.

איש לא מתפלא אם כך שהולנד, אשר ב-2006 כינה את סעיף 49-3 "ברוטאליות לשמה, עיוות הדמוקרטיה", כבר הספיק להשתמש בו ארבע פעמים במהלך כהונתו, כביכול למען קידום האג'נדה הליברלית של מפלגתו. סקרים מהחודש האחרון מראים 14 אחוזי תמיכה בהולנד, ו-74 אחוזי התנגדות לחוק שהועבר בשבוע שעבר – ומתוך 74 האחוזים הללו, אין בקרב מצביעי אף מפלגה, לא משמאל ולא מימין, רוב של תומכים בחוק.

משבר האמון הכללי במדינה מתנקז אל תנועת "לילות בעמידה". התנועה ממשיכה להתכנס מדי לילה בכיכר הרפובליקה בפריז ובכיכרות אחרות בצרפת, למרות שניכרת היחלשות במספריה מאז חודש אפריל הסוער. התנועה, שנולדה מתוך ההתנגדות לחוק המדובר, הכריזה במהרה כי לא תסתפק אפילו בנסיגה מוחלטת של הממשלה מהצעת החוק. מטרתה המוצהרת היא שינוי כללי בסדר הפוליטי הקיים, גישה שמקבלת חיזוק לאור השימוש האוטוריטארי בסעיף 49-3.

הקו המנחה של התנועה היה ונותר שילוב של מאבקים וכוחות עם שאר התנועות החברתיות בצרפת, ובשבועות האחרונים התגבש הקו סביב המאמץ להביא לשביתה כללית לתקופה בלתי-מוגבלת. הצרפתים ידועים בנכונותם לשבות, כשמפורסמת מכולן היא השביתה הכללית הספונטנית שהתחילה במאי 1968, במהלכה כ-11 מיליון עובדים, שהיו יותר ממחצית כוח העבודה הפעיל במדינה, שבתו במשך כשבועיים והביאו לפירוק ממשלת דה גול, שאף נאלצה לנטוש את הבירה פריז. אף על פי כן, נראה ששביתה בכזה קנה מידה היא מעין גביע קדוש חמקמק: עם השנים הלך ונשחק המעמד של מאי 68' והפך בתרבות הצרפתית לקלישאה אחת מיני רבות, כמו דיוקנו המפורסם של צ'ה גווארה, אשר מסמלת במקרה הטוב אידיאל יפה ולאו דווקא מתווה לפעילות.

מצד שני, דוגמאות עכשוויות של מחאות ממושכות ושביתות כלליות מפיחות תקווה בתנועה: כך למשל המחאה האיסלנדית של 2009, שהביאה לכתיבת חוקה חדשה, או השביתה הכללית במחוזות הצרפתיים גואדלופ ומרטיניק שבאיים האנטילים, אשר החזיקה מעמד במשך חודש וחצי לפני שנמחצה בכוח הזרוע ועול ההתשה.

התנגדות האיגודים המקצועיים

מכשול נוסף ומרכזי לפריצתה של שביתה כללית הוא האיגודים המקצועיים, שמחזיקים במסורת ארוכה של רפורמיזם והתפשרויות אל מול מוסדות הציבור. במאי 68' נאלצו האיגודים להצטרף בניגוד לרצונם לשביתה הספונטנית, שפרצה בניגוד להנחיותיהם, והם אף הגיעו בשיאם של אירועי חודש מאי להסכם פשרה עם הממשלה, אשר נדחה על-ידי הציבור שהמשיך והחריף את המחאה.

אולם למרות החשדנות כלפי האיגודים, נעשים ניסיונות ממושכים לצרף את כוחם למחאה העכשווית: ב-1 במאי למשל, אחרי ההפגנה השנתית לציון חג הפועלים, אמור היה ראש ה-CGT, האיגוד הגדול והמשפיע בצרפת, לשאת דברים בכיכר הרפובליקה בנושא שילוב המאבקים, אך האסיפה העממית של אותו ערב פוזרה באלימות ראוותנית בידי כוחות הסדר. כתגובה לאירועי ה-1 במאי, בהם גם הציתו המפגינים את הכניסה המרכזית לתחנת המטרו בכיכר הרפובליקה, הגבילה המשטרה את אישור האסיפה עד לעשר בלילה במקום חצות, ומאז גם לא חזר ראש ה-CGT על הצעתו לבוא אל מול האסיפה.

בשבוע האחרון, עם זאת, בעקבות הודעת הממשלה על הפעלת הסעיף 49-3, הכריזו שלל האיגודים על שביתה של יומיים בשבוע – עם אפשרות לחידושה לתקופה בלתי מוגבלת – בענפי הרכבות, התחבורה הציבורית והדואר.

אך את צידו השני של מטבע האיגודים ממחיש ההסדר אליו הגיעו עם המשטרה לקראת ההפגנה ביום חמישי האחרון (12 במאי) נגד הפעלת הסעיף 49-3: רגיל שבהפגנות האיגודים מקימים כוחות משלהם לשמירה על הסדר, אך הפעם, בצעד יוצא מן הכלל, כוחות הסדר של שני האיגודים הראשיים – CGT ו-FO – הוקמו בתיאום ישיר עם המשטרה – כפי שאף המשטרה פרסמה בנושא. שלא כרגיל, כוחות הסדר היו חמושים בגז מדמיע ואלות. לקראת סוף ההפגנה, הם האטו תחילה את ראש הצעדה ואז תקפו את המפגינים באלימות יוצאת דופן ובתמיכת כוחות המשטרה, בהסתערויות חוזרות ונושנות, עד שנסוגו אל מאחורי שורות השוטרים לאחר המתקפה הפתאומית, כשהשוטרים כיתרו ותקפו במרץ רב את המפגינים המשולהבים. נצפו גם כמה שוטרים שאף כיוונו רובי רימוני הלם ישירות כלפי המפגינים.

השבוע יש עוד שתי הפגנות מתוכננות נגד העברת החוק, אך ההפגנה ואירועי סוף השבוע גררו עימן עוד עליית מדרגה בדיכוי המשטרתי. ביום ראשון (14 במאי) הוציאה המשטרה צו מניעה האוסר על עשרה פעילים שמעולם לא עוכבו או נעצרו להגיע לכיכר הרפובליקה ולהשתתף בהפגנות הבאות [עדכון: בית המשפט השהה את הצו ל-9 מתוך 10 הפעילים מתוך הנימוק שהדבר מהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם להפגין ולנוע בחופשיות]. זהו עוד כלי של מצב החירום, אשר בלעדיו אין למפכ"ל המשטרה סמכות למנוע תנועת אזרחים שלא נחשדים בעבירה או בפשע.

כוחות הסדר של האיגודים (עם סרטים אדומים לזרועם) תוקפים מפגינים לאחר שנזרק לעברם בקבוק תבערה:

חולשת השמאל הממסדי כסימן לתקוות התחדשות

תנועת "לילות בעמידה" העממית והספונטנית מודעת עוד מראשית ימי המחאה למעמד הכפול של האיגודים המקצועיים, וכוונתה המוצהרת היא להצית את השביתה הכללית בקרב כלל האוכלוסייה באופן ישיר. בינתיים הולכות ומתרבות פעולות של השתלטות והתבצרות של עובדים על מקומות העבודה שלהם. אלה נמשכות לפרקי זמן משתנים, וקרו לאחרונה בענף התרבות ובקרב הסטודנטים ומוסדות החינוך, כמו למשל בסינמטק הצרפתי, בתיאטראות אודיאון והקומדי פראנסז, באוניברסיטת סן-דני, ובימים האחרונים במלון בפרוור סן-דני, בבית-הספר לאמנות הבוזאר ובכמה סניפי מקדונלדס.

ההשתלטויות במלון או במקדונלדס מדגישות ביתר שאת את היעדר ההתגייסות בענף השירות, הענף המרכזי בכלכלה הצרפתית, שבו מועסקים כ-76 אחוז מאוכלוסיית העובדים במדינה. זהו גם הענף הכי פחות מאוגד בצרפת. במובן מסוים, דווקא הנתק הזה של הענף מהאיגודים המקצועיים מהווה בשביל התנועה נקודת מוצא חשובה לפיתוח אסטרטגיית שביתה.

למעשה, למרות המוניטין של צרפת כמדינת עובדים מאוגדים, מול כמעט 30 אחוז עובדים מאוגדים בשוק העבודה של 1945, שיעור החברות באיגודים צנח לכ-15 אחוז ב-1980, וכיום פחות מ-8 אחוז מכלל העובדים הצרפתים חברים באיגוד מקצועי. זהו שיעור המאוגדים הנמוך מכל מדינות ה-OECD, למעט תורכיה ואסטוניה.

הסיבות לכך רבות ומורכבות – למשל העובדה שהסכמים קיבוציים בצרפת חלים גם על עובדים שאינם מאוגדים, שאין הטבות בביטוח בריאות לחברי איגוד ושרוב תקציב האיגודים מגיע מקופת המדינה. אך משמעות הדבר מבחינה מעשית היא שהאיגודים כבר אינם מייצגים כוח מספרי דומיננטי בשורות הפועלים הצרפתים.

> ערים ברחבי אירופה מתארגנות נגד מדיניות הפליטים של האיחוד

פועלים שובתים בדרום צרפת עם השלט "הפועלים השתלטו על המפעל", יוני 1968 (BeenAroundAWhile CC BY-SA 3.0)

פועלים שובתים בדרום צרפת עם השלט "הפועלים השתלטו על המפעל", יוני 1968 (BeenAroundAWhile CC BY-SA 3.0)

כזה הוא גם המצב עם השמאל המפלגתי: בכל שנת בחירות מ-1945 ל-1978 רשמה המפלגה הקומוניסטית תוצאות של בין 20 ל-25 אחוז, כשירידת כוחה החלה עם בחירת מיטראן הסוציאליסטי ב-1981, עם תוצאה של 16 אחוז, אז ירידה נוספת לכ-10 אחוז בשנות ה-90, ובימינו תוצאותיה נפלו לכ-4 אחוז ב-2007, לפני התמזגותה במפלגת "חזית השמאל". עוד פחות מאשר במדינות אחרות, השמאל הממסדי הצרפתי אינו מציע כיום פתרונות לאוכלוסיית בוחריו הטבעית. זוהי חולשתו, אך אולי גם נקודת מוצא רעיונית עשירה להתחדשות הפוליטיזציה של הדור הצעיר דרך תנועות מבוזרות, ספונטניות ונטולות הנהגה מרכזית כמו "לילות בעמידה".

מחר (רביעי) מתוכננת הפגנה שעשויה לספק תמונת מצב של אזור הדמדומים בו נמצאת המחאה כיום: זוהי הפגנת איגודי השוטרים בכיכר הרפובליקה, "נגד שנאת שוטרים". בהפגנה המתוכננת הביעו תמיכה לא רק פוליטיקאים מימין אלא גם ראש איגוד ה-CGT, שקרא להצטרפות של "כוחות משטרה נוספים" להפגנות.

חודש וחצי לאחר ההשתלטות על כיכר הרפובליקה ופרץ הזעם העממי הראשוני דועך, כוחות הסדר עייפים, הממשלה מתחפרת בעמדותיה והאיגודים רוקדים על כל החתונות.

שחר פיינברג חי ועובד בפריז כמתרגם ומורה לשפות

> אחד במאי – "יום השכירים הבינלאומי"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf