newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש דברים שלא צריך לתקן, אלא לשבור

המתקפה של ציפי חוטובלי נגד יהדות ארה"ב הפנתה זרקור אל סדק משמעותי בבסיס המשטר הישראלי. זו מלחמה על היהדות, על מהות המשטר ולא על זהות הממשלה. וכשאנחנו מזהים סדקים כאלה, צריך פשוט להכות בהם

מאת:

כותבת אורחת: יולי נובק

על מורדות ההרים בצפון קטלוניה פזורים בתים ענקיים בני מאות שנים. רובם נטושים. הם עומדים יציבים כי למישהו, פעם מזמן, היו די סבלנות ואמונה לבנות משהו שאפילו הזמן, אפילו המלחמות, השלג והרוח – לא יצליחו להרוס. זה די מרשים. וזה מעורר השראה.

שם, בהרים, למדתי השבוע איך לחצוב אבני בניין עם איזמל ופטיש. האמת, זה יותר קל ויותר קשה ממה שהייתי מדמיינת. יותר קל פיזית, ויותר קשה מנטלית. וזה דורש ערימות של סבלנות ואמונה.

שבוע לפני כן, רגע לפני שיצאתי מברצלונה אל ההרים והרוחות, ציפי חוטובלי הביאה לי את הג'ננה. והנה, עכשיו, דקות אחרי שחזרתי למציאות, אני פותחת "הארץ" והכותרת הראשית מספרת שביבי חושב לפטר אותה, את חוטובלי, בגלל דברים שאמרה בראיון לערוץ i24.

כשצפיתי בראיון המדובר, הבנתי שבמובן מסוים ציפי חוטובלי היא פשוט מתנה. בדרכה המוזרה, היא עושה את המציאות חדה וברורה יותר. זה לא סתם חשוב, זה ממש קריטי. זה רגע ששווה להתעכב עליו וללמוד ממנו.

ח"כ חוטובלי בראיון לערוץ i24:

אז לפני כשבוע הייתה סערה קטנה בישראל כשסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, ביוהרה ובפנאטיות האופייניות לה, אמרה בראיון את מה שהיא חושבת על יהדות ארצות הברית הלא-אורתודוכסית: היא הסבירה שבגלל שיהודים אמריקאים לא שולחים את הילדים שלהם לצבא – אין להם מושג על מה הם מדברים כשהם מבקרים את ממשלת ישראל; היא התייחסה להחלטה של ארגון "הלל" (ארגון הסטודנטים היהודי הגדול בעולם) למנוע ממנה לשאת דברים באוניברסיטת פרינסטון לפני חודש וקראה לזה "דיקטטורה ליברלית". היא התייחסה לכותל, ולהחלטת הממשלה מהקיץ האחרון לבטל את המתווה שאמור היה להסדיר את המרחב המורכב הזה ולאפשר גם ליהודים לא-אורתודוכסים להתפלל בו בדרכם היהודית והלא-אורתודוכסית, ואמרה שגם ככה הם לא באים לשם, שזה סתם קמפיין פוליטי, עוד ניסיון מניפולטיבי לתקוף את הממשלה.

הראיון הסתיים, ראש הממשלה כחכח, וחוטובלי התנצלה וניסתה להסביר שלא התכוונה למה שהתכוונה, ואפשר היה לעבור הלאה, איש איש לתפקידו: חברי הקואליציה להרס הדמוקרטיה, וחברי האופוזיציה להשמעת קולות נדהמים על הרס הדמוקרטיה. וחוטובלי שיורקת ליהדות ארה"ב בפרצוף? (ספוילר: לא עליהם היא יורקת, אלא עלינו) –  זה כבר חדשות ישנות.

תודה לך ציפי

אולי אני עוסקת באולד ניוז, אבל באופן מסוים, נדמה לי שבטווח הארוך הראיון של חוטובלי ב-i24, זה שכמעט עלה לה בג'וב שלה, הוא אחד הדברים היותר חשובים שקרו פה לאחרונה. הוא חשוב כי כשמי שאחראית בפועל על יחסי החוץ של ישראל יוצאת ככה מהקווים, פוגעת באופן כל כך בוטה במרקם היחסים העדין שבין יהדות ארה"ב וישראל – זה רגע שצריך להבין אותו. הוא חשוב כי ברגע הזה הפנתה חוטובלי זרקור אל סדק משמעותי בבסיס המשטר הישראלי. וכשהיא עשתה את זה, היא סימנה לנו את המקום בו צריך להמשיך ללחוץ כדי לגרום למשטר הזה להישבר.

אז בואו נבין רגע מה קורה פה.

בשביל לחצוב אבני בניין, צריך קודם כל לבחור בסלע מתאים, ולקוות שאם יש בו סדקים בלתי נראים – הם נמצאים במקום הנכון. ואז לצייר עליו קו, במקום בו היית רוצה שהוא ישבר, ולהתחיל להכות לאורכו באיזמל. מכות חלשות, מדודות, שוות. לא להכות רק בנקודה אחת, אלא בכמה נקודות קבועות לאורך הקו. ולא לזוז ממנו, מן הקו. מהרגע שהתחלנו להכות בסלע – חייבים להמשיך. גם כשמתחיל לכאוב בזרועות ובכתפיים וגם, ובעיקר, כשנדמה שהכאב הזה והמאמץ לא מובילים לשום מקום.

לחצוב אבני בניין עם איזמל ופטיש זו פעולה שמחייבת אמונה. והאמונה הזו מאותגרת כל הזמן על ידי החושים, כי לכאורה לא קורה כלום. ובאמת, למה שכמה מכות איזמל חלשות ישברו סלע? זה לא הגיוני בכלל. כמה קשה לזכור שמה שאנחנו רואים בעיניים זה לא מה שקורה באמת במציאות, שמה שנמצא על פני השטח לא בהכרח מעיד על מה שקורה מתחתיו. כמה קל ליפול במלכודת התפיסה. לחצוב אבני בניין מסלע – זה משחק שלך עם המוח. התהליך מייסר, כמעט סיזיפי. אבל בסוף, כשהסלע החזק הזה נשבר בבת אחת, בזווית מושלמת – זה פלא.

> "אתה מתחיל עכשיו קרב חדש, אסור שהאויב יכניע אותך"

פעילים פלסטינים שוברים את חומת ההפרדה (צילום: אקטיבסטילס)

פעילים פלסטינים פוערים חור בחומת ההפרדה (צילום: אקטיבסטילס)

אחת הבעיות המרכזיות בפעולה של אופוזיציה במשטר מהסוג שמתהווה בישראל היא יחסי הכוחות הבלתי אפשריים שקיימים בו. ברוב המרחב הפוליטי-החברתי אין לנו כמעט כוח. הם יותר חזקים, הם יותר מפחידים, הם יותר אלימים. האיומים שלהם – בניגוד לשלנו – מחזיקים מים. מספיק מים כדי להטביע כל אחד ואחת מאיתנו ברגע שיחפצו בכך. להמשיך לשחק את המשחק הזה ולחשוב שאנחנו יכולים לנצח במגרש בו יחסי הכוחות הם כל כך לא הוגנים, זה גם מתיש וגם לא יעיל ובעיקר דופק את השכל. אנחנו חייבות להיות יותר חכמות מזה.

אבל בתוך המרחב העצום הזה יש נקודות קטנות בהן יחסי הכוחות דווקא הפוכים: בהם המשטר נמצא בגרעון כוח משמעותי. המקומות האלה הן הסתירות שנמצאות בבסיסו. אלו הסדקים הבלתי נראים עליהם הוא עומד. ושבגללם הוא יקרוס. לפני שבוע חוטובלי האירה בדיוק על סדק כזה. ותוך כדי שהיא עושה זאת, כנראה בלי להתכוון, היא גילתה לנו איפה כדאי ונכון ללחוץ. תנקס, ציפי.

לזהות את הסדק

בניגוד לתגובה הרפלקסיבית שלנו שאומרת – בואו נפתור את זה, בואו נמצא את הדרך לתקן, אנחנו צריכים לעשות בדיוק את ההפך: יש דברים שלא צריך לתקן, אלא לשבור.

אחד מן הסדקים, הסתירות, שבבסיס המשטר המופרע שמתהווה בישראל הוא היחס של המשטר הזה ליהדות. היחס הזה הוא חלק מתפיסת העולם הלאומנית-משיחית-מושחתת של הממשלה שלנו. והוא חשוב כי מה שמחזיק את ההפרדה בכותל הוא גם מה שמחזיק את הכיבוש. זו אותה קבוצת אינטרס שמעמידה ערכים דתיים-לאומיים לפני ערכים דמוקרטיים-ליברלים. אנשים שאשכרה מאמינים שהם שווים יותר מאחרים.

היחס של הממשלה ליהדות שאינה אורתודוכסית הוא לא הדבר הכי מכאיב שקורה פה, בעיני, וגם לא הכי אלים או מסוכן. אבל הוא בהחלט משהו שאפשר (וצריך!) לעבוד איתו. לעבוד עליו.

הכותל מעביר את יהודי ארה"ב את הקיר שצריך לעבור כל מי שרוצה ומוכן להצטרף למאבק אמיתי על הבית שלנו. זה רגע מחריד ומהמם של הכרה במציאות. היחס של הממשלה לכותל מעביר את יהדות ארצות הברית את מחסום הרדיקליות. הופך אותם לאקטיביסטים בעל-כורחם. למתנגדי משטר. זה רגע קסום.

> "אנחנו לא הפולשים, עיריית תל אביב היא מי שפולשת לנו לחיים"

סגנית השר במשרד החוץ ציפי חוטובלי. מתנה שלא מפסיקה לתת (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

סגנית השר במשרד החוץ ציפי חוטובלי. מתנה שלא מפסיקה לתת (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

כשחוטובלי טוענת שהביקורת של היהדות הליברלית בארצות הברית נגדה ונגד הממשלה היא עניין פוליטי – היא צודקת. זה באמת עניין פוליטי. זה מאבק פוליטי-אידיאולוגי בין שתי תפיסות עולם.

כשחוטובלי מכנה את האופן שבו הקהילה היהודית בארצות הברית פועלת "דיקטטורה ליברלית", היא מסמנת לנו בדיוק את מהות הקונפליקט ומהות המאבק: זהו לא מאבק על פרקטיקות או על ניואנסים – זוהי מלחמה על ערכים, על תפיסות עולם. זו מלחמה על סוג המשטר שמתקיים פה, לא על זהות הממשלה.

אנחנו צריכים להבין את זה ואת כל מה שכרוך בכך: במלחמה משלמים מחירים. אין ברירה. אחד המחירים הוא לוותר על התפיסה המוטעית שישראל היא דמוקרטיה שמגינה על זכויות וחירויות של בני האדם שחיים בשטחה. וזה כואב. כואב לאחור וכואב לפנים: לא רק כי צריך לקבל את זה שחיינו בשקר, שאנחנו לא מי שחשבנו שאנחנו, אלא גם כי זה אומר משהו די רדיקלי על צורת המאבק שצריך להתרחש פה, ועל איזה מחירים נידרש לשלם בשביל לנצח בו.

*

כשאנחנו מזהים סדקים כאלה, צריך פשוט להכות בהם. עוד ועוד. בסבלנות וברוגע ככל האפשר. אנחנו ממש לא צריכים לדרוש מביבי לפטר את חוטובלי (למה? מי יגיע במקומה?), אלא להבין שאנשים כמוה הם מתנה למאבק, כי הם עוזרים לנו להבין משהו אמיתי על המציאות בה אנו חיים.

העבר והעתיד מייצרים פחד. מה שאנחנו יכולות וצריכות לעשות זה להכיר באומץ במה שקורה עכשיו, בהווה. ולהילחם ברגע הזה, כאן ועכשיו. במסירות ובלי להתבלבל ממה שקורה על פני השטח. כי בסיתות, כמו בסיתות, מראה העיניים מבלבל. צריך פשוט להאמין. כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

> מה שבאמת מפחיד את הימין בעדויות שוברים שתיקה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf