להתייחס לנכבה וליום העצמאות דרך הסדקים שמייצרת הסַפרות
ספר עזר למורות ולמורים שפרסמה עמותת זוכרות מציג יצירות ספרות שכתבו יהודים ופלסטינים. המטרה היא "להביא לכיתה את השפה והתרבות הערבית הפלסטינית ואת המפגש היהודי איתה"
עמותת "זוכרות" פרסמה ספר עזר למורות ולמורים בחטיבה העליונה, "שוּרוּך – סדקים בספרות", ובו אסופה של 22 יצירות ספרות ומערכי שיעור נלווים. המורים והמורות מוזמנים לבחור יצירה אחת או יותר, להתאים את מהלך השיעור ודפי העזר שבספר לתלמידיהן ותלמידותיהם, ולהעביר שיעור המברר את שני צידי המטבע של יום ה-15 במאי (ה' באייר): יום העצמאות של ישראל ויום הנכבה של פלסטין.
גם כלל הציבור מוזמן לספר. תמצאו בו ניתוחים מרתקים של יצירות תרבות, והוא מהווה המשך לספר "סדקים בהיסטוריה", השלמות לתוכנית הלימודים "בונים מדינה", שפורסם בשנת 2019.
אהבתי את שם התוכנית: "סדקים". ד"ר יערה בנגר אללוף, רכזת חינוך וקהילה ב"זוכרות", הסבירה כי גם מורות ומורים המלמדים בהתאם לתוכניות הלימודים של משרד החינוך, יכולים למצוא סדקים בתוכן המוכתב, דרכם ניתן להתייחס אל תוצאות המלחמה של שנת 1948, ואל מציאות חיינו בעקבותיה עד היום.
אפשר להבין "סדקים" גם בהקשר של שבירת חומת ההכחשה וההשתקה, ברוח "הפדגוגיה הביקורת". למשל (מתוך המבוא לתוכנית): להנכיח את התרבות והיצירה הפלסטינית בארץ לפני ואחרי 1948, לדון במשמעות הפליטות (הזאת או האוניברסלית), להכיר את נקודת המבט של שכנינו ושותפנו למציאות החיים בישראל, וכן לחפש אחר הקשר בין הנכבה הפלסטינית לבין האפליה וטשטוש הזהות של יהודים יוצאי מדינות ערב.
את מערכי השיעור פיתחה עינה ארדל, משוררת שפרסמה מספר ספרי שירה ואף זכתה בפרס נשיא המדינה לספרות בשנת 2005; ומורה ותיקה לספרות בתיכון "יד ביד", ובעבר גם בתיכון למדעים ולאמניות בירושלים. עזרי ההוראה: מערכי השיעורים, דפי העבודה, כרטיסיות המשימה, והצעות למבחנים, הועברו על ידה בכיתות, והם פרי ניסיון מעשי מצטבר בעבודה מול תלמידות ותלמידים. עמיה גלילי ויערה בנגר אללוף, מעומתת זוכרות, היו שותפות לעריכת התוכנית במתכונתה הנוכחית.
בתוכנית שולבו יצירות ספרות בכל הסוגות: סיפור קצר, שירה, מסה, דרמה ורומן, שנכתבו בידי יוצרים ישראלים ופלסטינים, בני כל הדתות. בנוסף, לכל יצירה צורפו יצירות חזותיות: צילומים וציורים, התואמים לנושא הנדון, ומהווים לעצמם עזר הוראה ולמידה.
אציג כמה ממערכי השיעור, לאור הדגש המובא במבוא לתוכנית: "תוכנית לימודים זו ייחודית בכך שהיא מביאה לתוך הכיתה הרגילה בחטיבת הביניים ובתיכון, את השפה והתרבות הערבית הפלסטינית ואת המפגש היהודי איתה".
"אנו מבקשות לערער את הקונוטציה למלחמה שמעוררת הערבית, בכך שנחשוף את התלמידים לסופרים וסופרות ערביים אשר זכו לכבוד רב. […] נחשוף את התלמידים אל דמויות ערביות מורכבות, מעניינות ומעוררות מחשבה והזדהות, גם ביצירות ספרות משל סופרים עבריים, וזאת בניגוד גמור לסטריאוטיפ הנלעג או האלים של הערבי שמופיע בספרים רבים."
תחרות שחיה – בנימין תמוז
על פי נשות "זוכרות", מורות ומורים רבים פונים אליהן ומביעים רצון ועניין להתייחס למורכבות יום העצמאות ויום הנכבה בכיתות, אולם תוהים כיצד לעשות זאת. תוכנית "סדקים" היא התשובה, משום שלא מדובר בתוכנית לימודים "על הנכבה", על כל המתח הרגשי והפוליטי שמהלך כזה עשוי לעורר. אין כאן קריאה לדיון בעמדות הפוליטיות של התלמידים, וגם לא להכרעה מי צודק או מי התחיל.
הדוגמה הטובה לפשטות השימוש בתוכנית, היא ביצירה "תחרות שחיה", סיפור קצר שנכתב בידי יוצר ישראלי, בנימין תמוז. הסיפור אף מומלץ להוראה על פי תוכנית הלימודים בספרות של משרד החינוך (כאן, עמוד 24). את הטקסט המלא, ניתן לקרוא באתר פרויקט בן יהודה.
בתמצית: זהו סיפור בשלוש תמונות מתוך חייו של הגיבור המספר. פעמיים הוא נפגש עם צעיר ערבי בשם עבדול כרים. בתמונה הראשונה, כילד, הוא מפסיד לערבי בתחרות שחיה בבריכת הפרדס בשולי יפו. "יבוא יום ואנצח אותך גם בבריכה", הוא אומר, והערבי משיב: "אם תנצחני גם בבריכה, יהיה רע מאוד. לכולנו".
בפעם השניה הם נפגשים כלוחמים, משני צידי המתרס, בקרב לכיבוש א-ריש (שכונת פרוור של יפא). עבדול כרים נופל בשבי ונרצח, והגיבור המספר נותר בבריכת המים ללא מי שיתחרה מולו. "כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים", הוא כותב בשורה האחרונה של הסיפור.
במערך השיעור מוצעות שאלות לשיחה עם התלמידים בעקבות הקריאה של כל אחת משלוש התמונות. למשל, מה משמעות המילה "כולנו" המופיעה (לעיל) אצל שני הדוברים? מדוע המספר (שניצח בקרב) טוען כי כולנו מנוצחים? וכמובן, מה מסמלת בריכת הפרדס שבה מתחרים השניים?
במערך מובאות תשובות שנאספו מתלמידים שונים, בין היתר: "כמו המספר, שמוצא עצמו ללא בן תחרות בבריכה המזוהמת, כך גם כלל חבריו אינם יכולים לנצח את עבדול כרים ואת מה שהוא מייצג, בתחרות המהותית על הקשר למקום והחיבור אליו (ובאופן סמלי: היכולת ״לשחות בבריכה״). כל זאת למרות ההודאה המפורשת של עבדול כרים בניצחון היהודים".
השעון והאדם – סמירה עזאם
דוגמה נוספת היא הסיפור הקצר "השעון והאדם". גם סיפור זה מופיע בין היצירות המומלצות בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, הגם שהיוצרת סמירה עזאם, היא פלסטינית (ילידת 1927), שנולדה בעכו וממנה נעקרה.
במבוא לתוכנית הלימודים בספרות של משרד החינוך נכתב: "קריאת ספרות היא דרך להרחבת האני וליציאה אל הזולת ואל עולמות אחרים" (עמוד 13). הנה הזדמנות לממש זאת.
גיבור הסיפור הוא צעיר ערבי המתגורר בעכו ומתקבל לעבודה בחיפה, אליה הוא אמור להגיע ברכבת. הצעיר חושש שמא לא יתעורר בזמן, ומכוון שעון שיעירו בארבע בבוקר. אולם בכל בוקר נוקש על דלת ביתו זקן מקומי ומעיר אותו גם ללא השעון. רק כעבור חודשים מגלה הצעיר כי בנו של הזקן, פאדי, איחר יום אחד להתעורר, ובשעה שרץ להשיג את הרכבת, נפל בין גלגליה ונהרג. מאז, לקח על עצמו אבו-פאדי להעיר את הצעירים העובדים בחיפה בזמן, על מנת שלא יאחרו לרכבת, וגורלם יהיה כגורל בנו.
בשונה מ"תחרות שחיה", שעוסק במקום, הרי שסיפור זה עניינו בזמן. השעון, המופיע בסיפור מהרגע הראשון, מתגלם בדמותו של אבו פאדי, ולבסוף חוזר להיות שעון, החפץ, כאשר אבו-פאדי נפטר בסוף הסיפור:
״פסעתי בשארית כוחותי אל המיטה וגיליתי פנים פעורי־פה ועיניים כבויות. הוא היה נטול־חיים, כמוהו ככל דבר אחר בחדר – כארון הקטן והאפל, כספה העטויה שטיח עם פסים, כמראה המכוסה נקודות צהובות ודומה לפנים זרועים בהרות מבחילות. לא היה דבר חי בחדר זולתי שעון קיר, שמטוטלתו מיטלטלת וקולו נישא בדממה: טיק־טיק־טיק.״
לכאורה זהו סיפור אימה אוניברסלי, על יחסי האדם והזמן. אולם שאלות הכוונה במערך השיעור, ייסעו בידי המורים והתלמידים למצוא בו רבדים מקומיים. על כך העידה הסופרת הפלסטינית עדניה שיבלי (פורסם בכתב העת מטעם, חוברת 12, 2007):
"ברגע הראשון עשוי הסיפור להיראות רגיל ולא מסוכן, בעיקר בעיני הצנזור [כוונתה למשרד החינוך, ג.ג.], ואולם, למעשה היה לו חלק בגיבוש התודעה שלי בכל הנוגע לעניין פלסטין, כפי שלא היה לאף טקסט אחר בחיי. האם היו ביום מן הימים עובדים פלסטינים שיצאו כל בוקר לתחנת הרכבת כדי להגיע לעבודה? האם הייתה תחנת רכבת? האם היתה רכבת צופרת? האם היו אי פעם חיים ’נורמליים׳ בפלסטין? היכן הם היום? מדוע כבר אינם קיימים?״
אבי ועץ התאנה – נעמי שיהאב נאי
מהיצע השירה אהבתי את "אבי ועץ התאנה" מאת המשוררת הפלסטינית נעמי שיהאב נאי. כאן מוצגת במפורש נקודת המבט של הפליט הפלסטיני, אביה של נעמי, המתגורר בטקסס, ארה"ב (שם נולדה המשוררת בשנת 1952).
בכל הסיפורים שסיפר האב לילדיו "תָּמִיד הוֹפִיעַ בָּהֶם עֵץ תְּאֵנָה". ועל אף שהמשפחה החליפה מספר בתים בארה"ב, ובחצרות הם גידלו ירקות ועצי פרי שונים, "בְאַף אֶחָד לֹא הָיוּ עֲצֵי תְּאֵנָה". רק בערוב ימיו, בבית האחרון אליו עבר, נטע עץ תאנה אשר "פֵּרוֹתָיו כְּהוֹכָחוֹת בְּשֵׁלוֹת, סְמָלִים, הַבְטָחָה שֶׁל עוֹלָם שֶׁתָּמִיד הָיָה שֶׁלּוֹ".
במערך השיעור תמצאו הצעה לעבודה בקבוצות, לרבות כרטיסיות משימה, בשלושה נושאים: השיר בהקשר של קורות חייה של המשוררת; השיר לאור דברי ביקורת שכתב רוני סומק, בהם הוא מקביל בין התרבות הערבית לזאת האמריקאית; ועל השיר והמשמעות הפוליטית של עץ התאנה. בעניין זה מובא מאמר קצר מאת משה גלעד "איש איש תחת תאנתו" (פורסם במקור בעיתון הארץ, 2011).
הערבית שלי אילמת – אלמוג בהר
שילוב מעניין באסופת מערכי השיעור מהווה השיר "הערבית שלי אילמת", מאת אלמוג בהר. גם שיר זה מופיע ברשימת היצירות המומלצות על ידי משרד החינוך, והוא מתייחס לדחיקתה של השפה הערבית תחת השפה העברית, עבור יהודים יוצאי מדינות ערב.
במערך השיעור נכתב בעניין זה: "זהו שיר חשוב בכך שהוא מעורר את שאלת מקומה של השפה הערבית במרחב הישראלי, הן עבור פלסטינים והן עבור יהודים, שמשפחותיהם באו מארצות ערב ולא יכלו לתת לתרבות זו ביטוי במשך שנים רבות."
תרגיל מעניין במערך השיעור מצליב בין "הפעולות" שמבצעת כל שפה בשיר: "הערבית שלי אילמת", "הערבית שלי פוחדת", אול מול: "העברית שלי גועשת", "העברית שלי חירשת". עוד במערך השיעור מוצע דף עבודה לניתוח היצירה החזותית המצורפת: הצילום "תשעה מתוך ארבע מאות", מאת מאיר גל.
טיפוח לומד עצמאי באמצעות יצירות לא מוכרות
כאמור, בספר מובאים מערכי שיעור עבור 22 יצירות שונות, אשר ניתן לבחור ביניהם בדף האתר של "שורוך – סדקים בספרות". עוד לעזרת המורות והמורים, מובא לוח היצירות, ובו אזכור נושאי הדיון המרכזיים, שכל יצירה מאפשרת.
חשיבותו של הספר "סדקים" חורגת גם מעבר לפשטות ההפעלה, והחשיבות של אזכור הנכבה והתרבות הפלסטינית. מערכי השיעור מאפשרים למורות ולמורים לטפח לומדים עצמאיים באמצעות קריאה בטקסטים שאינם נלמדים בכיתות. כך מומלץ בתוכנית הלימודים בספרות של משרד החנוך (עמוד 14):
"אחת הדרכים לטפח את עצמאותם של תלמידים כקוראים אוטונומיים […] היא להרבות בפעילויות הדורשות התמודדות עצמית עם טקסטים שלא נלמדו. התמודדות כזאת יכולה להיעשות בעבודה יחידנית או בזוגות, כהכנה לקראת הדיון בכיתה או במקומו של דיון כזה.
אם נתחיל בשיטת לימוד זאת כבר בכיתות חטיבת הביניים ונתמיד בה ברציפות לאורך כל שנות הלימוד בחטיבה העליונה, יש לצפות לכך שהתלמידים ילמדו במשך הזמן, כל אחד לפי יכולתו, להעז להציע הסברים משלהם לטקסטים ספרותיים ויפתחו בהדרגה את מיומנותיהם כקוראים."
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן