newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שפל של עשור: ב-2020 הצנזורה מנעה פרסום של ידיעה "רק" כל 3 ימים

בשנת הקורונה הוגשו לצנזורה הצבאית הכי מעט ידיעות זה עשור, ומספר הידיעות המצונזרות היה הקטן בעשור האחרון. עם זאת, מדובר במספרים עצומים, והצנזורה עדיין מעלימה מהציבור מידע שאין הצדקה להסתיר. מעקב "שיחה מקומית" והתנועה לחופש המידע

מאת:

במהלך 2020 מנעה הצנזורה הצבאית באופן מוחלט את פרסומן של 116 ידיעות חדשותיות, והתערבה בתוכנן של עוד 1,403 ידיעות שפורסמו בכלי התקשורת – כך לפי נתונים שמסרה הצנזורה לבקשת "שיחה מקומית" והתנועה לחופש המידע.

ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה המחייבת הגשת ידיעות לצנזורה. חיילים מפנים צלם פלסטיני במסיק זיתים בבורקא (צילום: אורן זיו)

ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה המחייבת הגשת ידיעות לצנזורה. חיילים מפנים צלם פלסטיני במסיק זיתים בבורקא (צילום: אורן זיו)

מדובר בשפל של עשור שלם בפעילות הצנזורה, מאז נקודת תחילת הבדיקה שלנו ב-2011. השפל מתבטא לא רק במספר פעולות הצנזורה, אלא גם בשיעור המחיקה המוחלטת של כתבות – רק 1.81 אחוז מבין 6,421 הידיעות שהוגשו לביקורת נאסרו לפרסום. גם מספר ההגשות מציין שפל חדש.

לשם השוואה, ב-2014, שנת השיא של העשור האחרון והשנה האחרונה שבה היה מבצע צבאי בקנה מידה גדול ("צוק איתן"), הוגשו לבחינת הצנזורה 14,274 ידיעות, שמתוכן צונזרו חלקית 3,122 ובאופן מוחלט – 597 (יותר מארבעה אחוז מהידיעות שהוגשו). את הנתונים של 2019 ושנים קודמות ניתן למצוא כאן.

הצנזורה לא חולקת עמנו את הנושאים שהיא צנזרה, ואף נמנעת מלפרט את רמות פעילותה בפילוח לפי כלי תקשורת (דבר שביקשנו לראשונה השנה) או לפי חודשים, ולכן קשה לומר מה גרם לירידה הן במספר ההגשות של כתבות לעיון והן במספר הסיפורים ששונו או שנאסרו בפרסום.

ניתן להניח שב-2020, שנת הקורונה, היו פחות אירועים ביטחוניים שהצנזורה זיהתה בהם רגישות מיוחדת, וברור שהפנאי של מערכות התקשורת לעסוק בנושאים כאלה היה נמוך בהרבה. לשם דוגמא, עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", קיבל על עצמו בשנה החולפת גם להיות פרשן מוביל לענייני קורונה, כך שמטבע הדברים היה פנוי פחות לעסוק בסיפורי ביטחון.

אך גם בשנת שפל, עדיין מדובר במניעה מוחלטת של פרסום סיפור עיתונאי בממוצע כל שלושה ימים, והתערבות צנזוריאלית כלשהי בממוצע ארבע פעמים ביום. מדובר ברמות מאוד גבוהות, אם נביא בחשבון שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמגדירה את עצמה דמוקרטיה מערבית, מחייבת עיתונאים וסופרים להגיש את עבודותיהם לביקורת לפני הפרסום, ומחייבת בחוק ציות להוראות הגוף הצבאי שמגדיר מה ראוי ולא ראוי לפרסום.

נתון נוסף שאנחנו עוקבים אחריו בשנים האחרונות הוא היקף הפעילות של הצנזורה הצבאית בארכיון המדינה. מאז שהארכיון עבר כולו לאינטרנט, התחילה הצנזורה לסקור ולאשר כל מסמך היסטורי הקשור לסוגיות ביטחון שמפרסם הארכיון – מה שהוביל בין היתר גם לסגירה מחדש של תיקים שנפתחו כבר לעיון הציבור בארכיון הפיזי.

כשהתהליך התחיל ב-2016, העביר ארכיון המדינה כ-7,800 תיקים לעיון הצנזורה. בשנה שעברה, לעומת זאת, הועברו לה כ-2,940 תיקים. בניגוד לנתונים הנוגעים להתערבותם בידיעות חדשותיות, גם השנה בצנזורה לא ענו לשאלותינו בנוגע למספר תיקי הארכיון שפרסומם נבלם, ורק ציינו ש"הרוב המכריע של המסמכים אושר לפרסום ללא שינוי". מכאן ניתן להבין שחלק מהמסמכים כנראה צונזרו, וזאת למרות שכבר עברו כנראה אישור לפרסום על ידי הצנזורה הפנימית של הארכיון.

אפקט מצנן

תקנות ההגנה לשעת חירום מימי המנדט מחייבות את כלי התקשורת, כמו גם סופרים והוצאות לאור, להעביר לצנזורה הצבאית לפני פרסום כל ידיעה או ספר הקשורים לביטחון לאומי, במובן הרחב ביותר של המונח (לרבות יחסי חוץ, סחר בנשק, מעצרים מנהליים, ועוד). הצנזורה יכולה לדרוש שינויים לפני הפרסום, לאסור אותו, או לדרוש מכלי תקשורת שישנה או יסיר ידיעה אפילו אחרי שפורסמה.

האזרחים לא יודעים שהידיעה שהם קוראים עברו צזנורה. חיית מג"ב מצלמת צלם פלסטיני בחברון (צילום: ויסם השלאמון / פלאש 90)

האזרחים לא יודעים שהידיעה שהם קוראים עברו צזנורה. חיית מג"ב מצלמת צלם פלסטיני בחברון (צילום: ויסם השלאמון / פלאש 90)

כחלק מחוקי הצנזורה, לכלי תקשורת אסור לתת כל אינדיקציה למעורבות הצנזורה בידיעות, כך שאזרחים הקוראים, מאזינים או צופים בכלי התקשורת השונים לא יכולים לדעת לא רק מה – אלא גם איפה, מתי וכמה פרטי מידע הושמטו מהם. לכן, אנחנו ב"שיחה מקומית" ושותפינו בתנועה לחופש המידע רואים חשיבות עליונה בפרסום הנתונים שמובאים כאן כל שנה על היקף הפעילות.

הצנזורה, יש לציין, פטורה מהצורך להיענות לבקשות לפי חוק חופש המידע, כך שמבחינה חוקית יבשה היא פועלת לפנים משורת הדין במסירת הפרטים המפורסמים כאן בשנים האחרונות. "בחינת פעולתו של הצנזור באמצעות חשיפת המידע המוצג היא בעלת חשיבות רבה לצורך שמירה על עיתונות חופשית", אומר בעניין זה עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע, המנחה קליניקה לחופש המידע במכללה למינהל. "המידע מאפשר לבחון תמורות לאורך השנים בפעילות הצנזור, ובתוך כך לוודא שהיקף ההתערבות לא עולה באופן משמעותי. אנו מאמינים כי עצם חשיפת המידע יוצרת אפקט מצנן ומסייעת להבטיח שכל החלטה לצנזר ידיעה או חלק ממנה מתקבלת ביראת קודש ותוך הפנמה כי מדובר, הלכה למעשה, בהסתרת מידע שביקש עיתונאי לתווך לציבור".

עם זאת, אנחנו גם מודאגים מכמות הפרטים שבצנזורה בוחרים שלא לחלוק איתנו, ובמיוחד מאלה שבעבר הסכימה לחלוק והפסיקה ללא כל הסבר. לאורך השנים הפסיקו למסור לנו נתונים על מספר הספרים שהוגשו לעיון וצונזרו (בשנים שבהן קיבלנו נתונים – היה מדובר בעשרות בכל שנה), על מספר תיקי הארכיון שצונזרו, ועל מספר הפניות היזומות של הצנזורה לכלי תקשורת ולאנשים פרטיים המפרסמים מידע ברשתות החברתיות בדרישה להסיר את הפרסומים שכבר עלו (בעבר אמרו לנו שמדובר בכ-250 פניות בממוצע בשנה, של ידיעות ש"מועלמות" מהרשת לאחר פרסום).

השנה, כאמור, ביקשנו גם לראשונה לקבל פילוח של פעולות הצנזורה בחלוקה לגופי תקשורת, חלוקה שלא הייתה יכולה להסגיר מה אופי הסיפורים שצונזרו, וגם לכך לא נענינו.

על כל אלה מוסיף עו"ד סדן שאלה נוספת: "מדוע מידע שצונזר ממשיך להיות מצונזר אף שבמקרים מסוימים סביר שהסכנה ממנו חלפה? ראוי כי הצנזור יפעל לפרסום יזום ובדיעבד של פרטים שצונזרו מרגע שאין בהם סכנה, זאת בין היתר על מנת לאפשר לציבור לבחון אם אופן הפעלת הצנזורה, ואת מידת הגבלת חופש העיתונות בהקשרים אלו". כל השאלות הפתוחות האלה משאירות פעילות אנטי-דמוקרטית במהותה בצללים, ללא ביקורת ציבורית כלשהי.

הצנזורה הצבאית עברה מספר שינויים משמעותיים בהנהגתה בשנה החולפת. ב-15 השנים הקודמות היו רק שתי צנזוריות ראשיות – סימנה ואקנין-גיל (2005-2015) ואריאלה בן אברהם (2015-2020). האחרונה פרשה מתפקידה בתחילת 2020 מוקדם מהמתוכנן, לפי דיווחים שונים לטובת עבודה בחברת הסייבר ההתקפי בעלת הרקורד הבעייתי – NSO.

לפיכך, השנה היו לצנזורה שלושה ראשים: בן אברהם עד פברואר, אייל סמואלוב כממלא מקום בחצי השנה שלאחר מכן, והחל מאוגוסט – דורון בן ברק. לצערנו, נראה שהצנזור החדש ממשיך את המדיניות של קודמתו בהגבלה הקשה של המידע המשותף עם הציבור על פעילות הגוף שבאחריותו.

למרות כל האמור, ולמרות החומרה שיש לראות בכל פעילות הצנזורה, כותב שורות אלה מאמין שהבעיה הקשה ביותר של העיתונות בישראל היא צנזורה עצמית, ובחירתה העצמאית שלא לספר סיפורים ולהשמיע קולות שמהותיים להבנת המציאות הפוליטית בארץ – ולא מעורבות הצנזורה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf