שמחה מהולה בחשש: בעזה ובעולם הערבי מגיבים להסכם

ניצחון לאנושיות ולעמידתה של עזה. אלפי פלסטינים חוזרים לעיר עזה אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-10 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

כשלושה ימים אחרי ההכרזה על הפסקת האש בעזה, מנסים הפלסטינים והערבים בעולם לעכל את המציאות החדשה. מצד אחד, ישנה שמחה עצומה על סיומה של מלחמת השמדה שנמשכה כשנתיים רצופות, ומצד שני, חרדה עמוקה מכך שההפוגה לא תחזיק מעמד ותקרוס כבר בשלב הבא של ההסכם. רבים בירכו על סוף המלחמה, והדגישו כי עצם הפסקת ההפצצות הוא ניצחון לאנושיות ולעמידה של עזה. אך מנגד, האמון בישראל כמעט אינו קיים, וגם המגשר האמריקאי, הנשיא דונלד טראמפ, נתפס בדרך כלל כלא אמין.

המראות שהתחילו להגיע מרצועת עזה המחישו היטב את הסתירה הזאת: שיירות של מאות אלפי אנשים שחזרו לערים ההרוסות, ילדים מניפים דגלים, משפחות מחפשות את בתיהן שנהרסו, דמעות שמחה מעורבבות בדמעות צער על יקרים שאבדו. עצם החזרה הזאת היא סמלית. היא נתפסת כהוכחה לכך שזיקת הפלסטינים לקרקע אינה ניתנת למחיקה, גם אחרי שישראל הפעילה את כל עוצמתה נגדם.

אחמד אל-עג'לה, פעיל חברתי שנותר במחנה א-שאטי בעיר עזה, אמר ל"שיחה מקומית": "אף אחד כאן לא רגוע. אחרי שישחררו את החטופים, ייתכן שהמלחמה תחזור. יש אנשים שלא מוכנים לחזור עד שהשלב השני יושלם. הדאגה והפחד שולטים בכולם". בעזה זוכרים את הפסקת האש הקודמת שהשלב הראשון שלה הוכרז בינואר השנה, אולם ישראל לא המשיכה לשלב השני וחזרה למלחמה בחודש מרץ.

הערפל הכבד שמלווה את השלב השני בתוכנית טראמפ לא עוזר. השלב הראשון ברור: שחרור החטופים הישראלים בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים, ונסיגת הצבא לעמדות שמותירות בידיו 53% משטח הרצועה. השלב השני הרבה פחות ברור. ב-20 הנקודות של טראמפ דובר על "פירוז הרצועה", אולם בחמאס מתעקשים כי "נשקנו יימסר רק למדינה פלסטינית". לחלוטין לא ברור איך ייראה השלטון החדש בעזה, מלבד העובדה שחמאס לא יהיה חלק מהממשל הפוליטי בעזה אחרי השלמת השלב השני. ישראל, בכל מקרה, לא מוכנה לדון בשלב השני לפני שחרור החטופים, מה שאמור לקרות מחר (יום שני).

עבד אל-בארי עטואן, עיתונאי יליד עזה, טען שהמלחמה הסתיימה לא משום שישראל השיגה את יעדיה, אלא מפני שהיא נאלצה לעצור בגלל לחץ עולמי. לפי עטואן, ישראל אולי הרסה את עזה צבאית, אך הובסה פוליטית, כי נלחמה מול עם שחוזקו אינו בנשק, אלא בכוח הרצון. לדבריו, נתניהו רוצה להישאר בשלטון, ולכן ייתכן שיפר את ההסכם בשלב הבא אם ירגיש שזה משרת אותו. "אין ערבויות להמשך, ההפוגה עלולה לקרוס במהרה וייתכן שלא יתקיים שלב שני או שלישי. הימים הבאים מחייבים זהירות. האויב ערמומי, וטראמפ וממשלו מתואמים מאוד עם ישראל".

דובר פת"ח, ג'מאל נזאל, אף פרסם מעין סקר בעמוד הפייסבוק שלו, שבו שאל אם ישראל תמשיך בהפצצות ובהתנקשויות כמו בלבנון, או שחמאס תבטח בה ותותיר את מנהיגיה בעזה. רוב המגיבים הפלסטינים והערבים סבורים שישראל תפר את ההסכם ותשוב להפציץ.

חוב מוסרי

פרט לספקנות כלפי ישראל וטראמפ, ברשתות החברתיות פורסמו גם ביקורות חריפות כלפי חמאס – לא רק ממדינות ערב, אלא גם מתוך עזה עצמה. רבים טענו שהתנועה גררה את עמה להרפתקה לא מחושבת. אחד המראות הבולטים בימים האחרונים היה שיירות של מאות אלפים שחוזרים לצפון עזה ההרוסה. פעיל עזתי כתב על כך: "האדם חוזר לבית שאינו קיים, אבל הוא חוזר כי הוא קשור למקום. זה רעיון המולדת, שהציונים מכחישים ושהקיצונים האסלאמיים אינם מבינים".

בתוך חמאס עצמה נראה שנערך חשבון נפש. אחרי שנתיים של מלחמה וכרבע מיליון הרוגים ופצועים, חלק מהמנהיגים בעזה הודו בראיונות לאחרונה כי חטיפת חיילים ואזרחים סיפקה לישראל תירוץ למלחמת השמדה. בתגובה היו מי שאמרו שעצוב שבחמאס הבינו את זה רק אחרי כל כך הרבה דם. השאלות שנשאלו הן האם היה מוצדק להקריב 67 אלף שהידים תמורת שחרור 250 אסירים? מה לגבי חצי מהרצועה שנותרה תחת כיבוש? ומדוע מנהיגים בכירים, כמו מרואן ברגותי ואחמד סעדאת, לא נכללו בעסקה? העיתונאי עסמת מנסור מרמאללה כתב על כך: "על הנהגת חמאס לפתוח את ליבה לשאלות הקשות ולמצוא תשובות משכנעות, ולהבין שמבקריה אינם בהכרח אויביה".

מנסור קרא ליצירת "מילון חדש לחיים הפוליטיים הפלסטיניים", שבו תוחלף שפת הניצחון והתבוסה בשפת ההתקדמות והנסיגה. "כל עוד הכיבוש קיים, אין ניצחון, וכל עוד העם עומד, אין תבוסה", כתב מנסור. לדבריו, ההסכם משקף את מאזן הכוחות. בעיניו העיקר הוא "לבנות מחדש את המערכת הפלסטינית על יסודות חדשים, תוך הפקת לקחי העבר".

הדיפלומט המצרי מוחמד אל-בראדעי, לשעבר יו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שזכה במשותף עם הסוכנות בפרס נובל לשלום ב-2005, אמר: "הפסקת האש ושחרור האסירים משמחים, אבל הם באו אחרי טבח, רעב וחורבן. המבחן הוא בסיום – סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית". לגבי הספקות כלפי טראמפ, הזכיר אל-בראדעי כי הנשיא האמריקאי הוא זה שהכיר בירושלים כבירת ישראל וברמת הגולן כחלק משטחה.

בעולם הערבי היו תגובות רבות. מצרים הפכה לזירה המרכזית להסכם, וטראמפ צפוי להגיע לשם כדי לחתום עליו רשמית. אחרי שנמתחה ביקורת רבה על מצרים בשנתיים האחרונות, לאחרונה היא זוכה לשיקום בדעת הקהל בעזה, שם מניפים את דגליה ומברכים על כך שהנשיא א-סיסי מנע את גירוש הפלסטינים מעזה ועזר לסיים את המלחמה.

בירדן כינו את הפסקת האש "מתנה מוסרית לעמים", אך הזהירו כי ישראל מפרה הסכמים דרך קבע. במרוקו, תוניסיה ואלג'יריה נערכו הפגנות חגיגיות בסולידריות עם עזה, וגם שם הדגישו שהסכנה האמיתית היא קריסת השלב השני. במדינות המפרץ פרסמו הודעות רשמיות שמברכות על הפסקת האש, אך אזרחים המשיכו להביע ספקות עמוקים ברשתות החברתיות.

פרט לחשש מהתחדשות ההפצצות, קיימים חששות כבדים אחרים. הפעיל ג'יהאד חלס מעזה כתב: "מי שחושב שהמלחמה הסתיימה, טועה. היא התחילה עכשיו, אבל במתכונת אחרת – מלחמת הישרדות, בלי בתים, בלי מים, בלי חשמל". לדבריו, הפסקת האש עצרה אולי את הפצצות, אבל לא את המשבר ההומניטרי: "אנשים שבו לעיר שנמחקה, ללא מסגדים, בתי ספר, בתי חולים ודרכים".

מלחמת הישרדות. אישה פלסטינית חוזרת לביתה בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-11 באוקטובר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

העיתונאי העזתי עלי אבו רזק, שמתגורר בחו"ל, דיבר על כאב אחר: "השמחה אינה שלמה הפעם. היא אפילו לא דומה לשמחת ההפוגה הקודמת. העם חש בצביטה כואבת וחסרת תקדים. זה אויב אכזרי ומטונף יותר מחשבנו. כל דמעת שמחה מלווה בדמעת עצב. לכן המאבק הפוליטי העולמי צריך להתעצם אחרי הפסקת האש, ולא להיחלש. יש להקים מטרייה בינלאומית לתמיכה בעזה – הומניטרית, נפשית וחומרית. כל אדם חופשי חייב להרגיש שיש לו חוב מוסרי כלפי עזה, חוב שלא יימחק עד שהכיבוש ייעלם".

בשורה התחתונה, הפסקת ההפצצות וחזרת האנשים למה שנותר מביתם לוותה בהקלה אמיתית, אך החשש שמדובר רק בהפוגה זמנית הוא עמוק, ונשען על היסטוריה ארוכה של אכזבות. עזה, על אף החורבן, נותרה לב המאבק. את רגשות השמחה המעורבת בפחד חשים בכל הרחוב הערבי, מקהיר עד רבאט, מעמאן עד המפרץ. ובכל מקרה כולם יודעים שהמאבק האמיתי עוד לא הסתיים, ואולי רק מתחיל מחדש.