newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה ההבדל בין ערבי מת בשטח ישראל לערבי מת ב״שטחים״?

בג״צ טורח לציין בהחלטתו בעניין הלוויתו של אבו אלקיעאן מאום אל חיראן שהמנוח היה ״אזרח״ ושהמקרה קרה ב״שטח ישראל״. למה הוא עשה זאת? כי המקרה הנ״ל מזכיר מקרה אחר, ב״שטחים״

מאת:

כותב אורח: חגי אלעד

החלטת בג"ץ בעניין הלוויתו של יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן מתייחסת לדרכו האחרונה של האזרח יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן. אזרחותו של אבו אל-קיעאן, שנורה למוות על ידי שוטרים ישראלים בשטח ישראל, ביישובו הישראלי ה"לא מוכר" אום אל-חיראן, כה משמעותית ומובהקת, ששופט בית המשפט העליון יצחק עמית חש צורך לציין בהחלטתו את המובן מאליו. כלומר, ש"ההלוויה נערכת בנגב, בשטח ישראל; משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק וחלקם אף משרתים בכוחות הביטחון".

ולמה צריך לציין "את המובן מאליו"? כי למעשה יש רק דבר אחד שהוא מובן מאליו: מובן מאליו, שיעקוב מוסא אבו אל-קיעאן הוא ערבי. לפני ששוטרים ישראלים ירו בו למוות בשטח ישראל הוא היה ערבי חי, ואחרי שירו בו למוות – ערבי מת. ובישראל ובשטחים שבשליטתה, אזרחות של יהודים היא דבר שנלקח ברצינות רבה, אבל כשמדובר בערבים – ובכן, זה כבר לא "מובן מאליו".

לכן, כשהשופט עמית מציין "את המובן מאליו", הוא מנסה בעצם להגיד, בשקט בשקט, שאפילו שיעקוב מוסא אבו אל-קיעאן הוא ערבי מת – ובכן, שאנחנו לא בשטחים אלא "בשטח ישראל". ושזה עדיין לא לגמרי אותו הדבר מבחינת איך שהורגים, ואיך שקוברים, ערבים.

>״אנחנו לא במשטר צבאי״: הדרמה מאחורי החלטת בג״ץ בעתירת אבו אלקיען

הלוויתו של יעקוב אבו אלקיעאן (פאיז אבו רמילה/אקטיבסטילס)

הלוויתו של יעקוב אבו אלקיעאן (פאיז אבו רמילה/אקטיבסטילס)

הקשר הרועש

אבל ״השטחים״ וזיקתם לאום אל-חיראן נוכחים מאוד, ובכלל לא בשקט בשקט כמו שהשופט עמית ניסה לרמוז, אלא ברעש ברעש.

למה? כי רעש המקלדת של ראש הממשלה, מתקתק "כוחותינו". וכי השוטרים החמושים המגיעים באישון לילה, גם הם יוצרים רעש. וכי היריות והבולדוזרים גם יוצרים רעש, ולבסוף – רעש זעקות המשפחה. ואז, שקט יורד על הנגב.

"בשטח ישראל"? ברצינות? אולי מדויק יותר לכתוב "כמו בשטחים": כמו בשטחים, שימוש בחוק על מנת לספק הצדקה פורמליסטית לנישול. כמו בשטחים, שימוש בכוח צבאי – או כמו צבאי – בלב אוכלוסיה אזרחית. כמו בשטחים, התפיסה שערבי הוא ״מחבל״ עד שתוכח חפותו – ושמי שמעז אפילו להעלות סימני שאלה בנוגע לכך הוא בוגד, ואי הגשת טיפול רפואי לאדם פצוע עד למותו, וחטיפת גופתו וניסיון לשלוט בדרכו האחרונה. כמו בשטחים, בשטח ישראל.

המקרה ב״שטחים״

השטחים הכבושים מבצבצים מכל שורה בהחלטת בג"ץ לא רק באופן בו המציאות הזו מוכחשת, אלא גם בהתייחסות גלויה אחת בהחלטה ל"עניין דומה, אך בשטחי איו"ש". ה״עניין הדומה״, כמצוין בפיסקה 4 בהחלטת השופט עמית, הוא בג"ץ 3933/92, מוסטפא מחמוד ברכאת נ' אלוף פיקוד מרכז.

גם מוסטפא מחמוד ברכאת הוא ערבי מת. לפני זה, הוא היה ערבי חי: הוא למד עיצוב פנים בירדן, ולאחר סיום לימודיו, בסוף יולי 1992, הוא חזר לכפרו, ענבתא. תחקיר בצלם שנערך בזמנו העלה כי כשחצה ברכאת את גשר אלנבי הצטווה להתייצב תוך מספר ימים במינהל האזרחי בטול כרם. הוא התייצב, נעצר ונחקר ע"י השב"כ. 36 שעות מאוחר יותר, היה לערבי מת. ברכאת סבל מאסתמה בילדותו; הוא לקה בהתקף תוך כדי חקירתו; אף על פי כן, חקירתו נמשכה. אחותו ידעה כי כיסוי הראש בשק בזמן החקירה בשב"כ הוא עניין שגרתי. בעצתה, ברכאת התייצב לחקירתו כשברשותו משאף ונטולין. ב-4 באוגוסט 1992, בשעה 7:35 בערב, נקבע מותו של ברכאת. הוא היה בן 23. העניין ה"דומה", מלבד היותם של שני הערבים מתים, הוא שאלוף פיקוד מרכז דאז קבע כי הלוויתו של מוסטפא מחמוד ברכאת תתקיים בשעות הלילה בנוכחות מספר מצומצם של קרובי משפחה. האגודה לזכויות האזרח עתרה בנושא. העתירה נדחתה. בהמשך, קברו גם את תיק החקירה בעניין הריגתו.

אנחנו יכולים להרוג ערבים בהמון דרכים, ואחרי זה אנחנו יכולים לעשות למשפחות שלהם את המוות. כן, את זה אנחנו בהחלט יכולים לעשות, ועושים. אבל כדרכם של בני אדם, הם איכשהו דווקא ממשיכים לחיות. ממשיכים לחיות על האדמה שלהם, בין הריסות הבתים או על רקע מה שאנחנו בונים כדי לרשת אותם. אבל הם ממשיכים לחיות. ממשיכים לחיות, גם בתודעה של ראש ממשלה שחושב על "כוחותינו" ודווקא מנכיח את ה״צומוד״ שלהם, ממשיכים לחיות גם בפסקי הדין החלולים של בתי המשפט שלנו. לא מאמינים? הנה, החלטת בג"ץ בעניין הלוויתו של יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן היא גלעֵד לזכרו של מוסטפא מחמוד ברכאת.

הכותב הוא מנכ״ל ארגון ״בצלם״

 

>המדינה תפצה תושב מז׳ ירושלים שנעצר כדי למנוע ממנו להפגין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf