newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יותר מאלף חיילים כבר שברו שתיקה. למה הם עושים את זה?

בשנתיים האחרונות מנסה ממשלת ישראל להשתיק כל מי שמתנגד לכיבוש, והמסר הוא שאסור לדבר על מה שקורה שם. אבל אני לא מוכן לשתוק, ויחד איתי מעל 1000 החיילים והחיילות ששברו שתיקה. חוברת עדויות חדשה עוסקת בסיבות שבגללן בחרנו לדבר על מה שקורה בחצר האחורית שלנו

מאת:

מאת: אבנר גבריהו

גם אני העדפתי לשתוק. העדפתי לשכוח ולא לדבר על הבתים הפלסטינים שפרצתי אליהם באמצע הלילה, לשכוח את האלימות שהפעלתי במחסומים ואת חוסר האונים שחוויתי אל מול מתנחלים אלימים. העדפתי לשכוח את השנאה והפחד שחשתי אני עצמי ואת השנאה והפחד שראיתי בעיניים של הפלסטינים שכבשתי.

כשהשתחררתי ב-2007 העדפתי להדחיק את שלוש השנים האלה ולשים אותן מאחוריי.

רק אחרי שהגעתי לסיור של 'שוברים שתיקה' בדרום הר חברון נפקחו לי העיניים ובחרתי לדבר. גיליתי שיש עוד כמוני – חיילים וחיילות שראו את הדברים בצורה דומה, ובחרו לקחת אחריות, לשנות באופן מהותי את הדרך שבה מדברים על הכיבוש ואיך הם יכולים לקדם את סיומו.

ככה נשמע כיבוש: "לייצר לכפר חוסר שינה", "בן אדם קשור בועטים לו בבטן ובראש", "גזר דין מוות לאדם לא חמוש", "כל ילד שאתם רואים עם אבן – ירי על מנת להרוג", "אתה יכול לעשות מה שבא לך – אף אחד לא ישאל כלום", "בפועל אתה פשוט מתעלל באוכלוסיה". כל אלה כותרות רנדומאליות של עדויות שלנו. רגעים קטנים מכיבוש ארוך שנים.

יש גם מי שמנסה להשתיק.

> עהד תמימי לא לבד: מאות קטינים פלסטינים בבתי הכלא הישראליים

צילום: אלעד מלכה. באדיבות שוברים שתיקה

בשנתיים האחרונות מנסה ממשלת ישראל להשתיק כל מי שמתנגד לכיבוש, והמסר הוא שאסור לדבר על מה שקורה שם. מי שיעז לשבור את קשר השתיקה יסומן ויתויג. מאמצים עילאיים מקדיש השלטון למטרה בזויה זו.

אבל אני לא מוכן לשתוק, ויחד איתי מעל 1000 החיילים והחיילות ששברו שתיקה. כולנו מתעקשים להשמיע קול חד וברור נגד מה שאנחנו מבצעים בשטחים, כדי שכל מי ששירת שם יידע שלא רק שמותר לדבר – אלא שזו חובתנו המוסרית, וכדי שכל מי ששלח אותנו לשם יידע מה נעשה שם בשמו.

בימים אלו אנחנו משיקים חוברת עדויות חדשה, "למה שברתי שתיקה", שעוסקת בסיבות שבגללן בחרנו לבוא ולדבר על מה שקורה שם בחצר האחורית שלנו. כפי שאפשר לקרוא בחוברת, למעשה הזה יש מוטיבציות רבות, והאמת היא שיכולנו לפרסם אותה בכל רגע נתון בשנים האחרונות. אבל דווקא עכשיו, כשרבים מדי עוסקים בהשתקה בוטה ומסיתה כלפינו, היה חשוב לנו להזכיר לציבור למה חיילים ממשיכים לשבור שתיקה. ובסופו של דבר, הסיבה המשותפת לכל שוברי השתיקה היא הכיבוש. וכל עוד יהיה כיבוש, יהיה מי שיבחר לחשוף את מה שהממשלה מנסה כל כך להסתיר.

וככה נשמע כובש: "אז עוד לא ידעתי שיש כבישים ליהודים בלבד, ציר סטרילי- קראו לזה", "אני מתביישת במה שעשיתי שם", "אני בסך הכול בורג במערכת", "נכנסים לעורקים של האוכלוסייה", "אמרו לנו: תייבשו אותם", "הדרג הפוליטי מאוד קרוב להתיישבות".

> בתי ספר הרוסים: ישראל מונעת חינוך מילדים פלסטינים בשטחים

"גם אני העדפתי פעם לשתוק". מנכ"ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, בהשקת חוברת העדויות החדשה (באדיבות שוברים שתיקה)

את העדות הבאה מסר לנו חייל ששירת בגדוד חרוב ב-2009, אם כי  חשוב לציין שזו יכולה היתה להיות עדות של חייל ב-2002 או ב-2017, ואולי ממש הערב או בזמן שנשב כולנו לארוחת שישי בחיק המשפחה והחברים.

גדוד חרוב, אזור סלפית לא רחוק מאריאל, 2009. הכוח הגיע לכפר חארס אחרי שהיו משם זריקות אבנים:

מה שהכי זעזע אותי בשירות היו הסריקות בחארס. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אמרו שיש 60 בתים, צריך לעשות להם סריקות. אמרתי שבטוח יש התרעה מודיעינית, ניסיתי להצדיק [את זה] לעצמי.

נכנסנו בלילה. היינו כל המחלקה. זה היה מבצע גדודי, פשטו על כל הכפר, השתלטו על בית הספר, פרצו את המנעולים, את הכיתות. חדר אחד היה חדר חקירה של השב"כ, חדר אחד לעצורים וחדר מנוחה ללוחמים. אני זוכר שזה עצבן אותי במיוחד כי בחרו בית ספר. נכנסים בית-בית, דופקים למשפחה ב-2 בלילה על הדלת. הם מתים בפחד, ילדות משתינות במכנסיים מרוב פחד. דופקים חזק בבית, יש אווירה של 'נשפיל אותם', אווירה קיצונית. נכנסים לבית והופכים את כל הבית.

מרכזים את כל המשפחה בחדר מסוים, שמים שומר, אומרים לשומר לשים עליהם קנה ובודקים את כל הבית. עוד הוראה שקיבלנו – כל [פלסטיני] בן 16-29, לא חשוב מיהו, מביאים אותו עם אזיקונים ופלנלית על העיניים.

[…] הכי זעזע אותי שהיו שם גם גניבות. אחד לקח 20 שקל. אנשים נכנסו לבתים וחיפשו מה לגנוב. זה היה כפר עם אנשים מאוד עניים. היה שלב שאמרו 'איזה באסה, לא היה לי מה לגנוב. מצאתי טושים, סתם בשביל להגיד שגנבתי משהו'. אתה רואה אנשים באמת עניים.

לבד בין החיילים, בחדר, אחרי הפעולה, היה הרבה שמחה לאיד, אנשים סיפרו את זה שמחים. היה גם קטע ש[פלסטיני] אחד  שהיה מוכר בתור חולה נפש צעק על החיילים, אבל החייל החליט שהוא הולך לתקוף אותו, אז הם פשוט פוצצו אותו מכות. הכניסו לו את הקת לראש, הוא דימם והביאו אותו לבית ספר, לרכז עם השאר. היו המון צווי מעצר מוכנים חתומים על ידי המג"ד, עם שטח ריק. רשמו שאדם נעצר בחשד להפס"ד (הפרות סדר). ככה סתם מילאו את השם ואת סיבת המעצר. אני זוכר שמי שהיה להם אזיקונים שמו להם (לעצורים) ממש צמוד ליד. [אני] קרעתי ושמתי אזיקונים יותר משוחררים. יצא לי לדבר עם אנשים שם (הפלסטינים). היה אחד שהוא עובד 13 שעות ביום, אחד שמתנחל הכניס אותו לארץ שיעבוד אצלו, ואחרי חודשיים הוא לא שילם לו את המשכורת והוא גם הסגיר אותו למשטרה.

עוד קטע שזעזע אותי היה קטע שבאו לבית ופשוט החריבו אותו. […] האמא הסתכלה מהצד ובכתה, הילדים יושבים איתה ומלטפים אותה. אני רואה איך אמא שלי השקיעה בכל פינה בבית שלנו ופתאום באים והורסים.

מה זה אומר להרוס בית? לשבור רצפות, להפוך ספות, מעיפים עציצים ותמונות, הופכים מיטות, שוברים ארונות, חרסינות. היו עוד דברים קטנים אבל זה ממש זעזע אותי. המבטים של האנשים שנכנסנו אליהם הביתה. זה ממש כאב לי לראות. וגם אחרי זה, השאירו אותם שעות בבית הספר קשורים עם פלנלית. בארבע בצהריים ככה הגיעה פקודה לשחרר אותם. זה היה יותר מ-12 שעות. היו חוקרי שב"כ שישבו ועברו אחד אחד ותיחקרו אותם.

בסוף לא מצאו גם שום אמל"ח. הטענה של המג"ד הייתה שסוכני השב"כ הצליחו למצוא מידע ושיש שם הרבה זורקי אבנים שעכשיו נצליח לתפוס אותם. […] עולים לי כל הזמן דברים מהפעילות בחארס.

איך הסתכלו עלינו שם, מה עבר להם ולילדים שלהם בראש. איך אתה לוקח בן של אישה באמצע הלילה ואיך שמים עליו אזיקים ופלנלית.

השנה האחרונה, שציינה 50 שנים לשליטה הישראלית בשטחים, הייתה מאתגרת ומורכבת עבור מתנגדי הכיבוש. מול ניסיונות ההפחדה וההשתקה קמו אזרחים אמיצים שהחליטו שהם לא מוכנים להתקפל, ובחרו להגביר את קולם נגד הכיבוש. אני גאה להיות חלק מתנועה אזרחית שעומדת על עקרונותיה ולא מוכנה להרפות עד שנסיים את השליטה על עם אחר.

מתוך דבריו של אבנר גבריהו, מנכ"ל ארגון שוברים שתיקה, בפתיחת אירוע ההשקה של החוברת החדשה:"למה שברתי שתיקה?"

> מה שבאמת מפחיד את הימין בעדויות שוברים שתיקה

המורה אדם ורטה, שעמד במרכז אחת ה"שערוריות" סביב מקצוע האזרחות מקריא עדויות של חיילים, במהלך אירוע של הארגון שוברים שתיקה. ה-6 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf