שבוע לפני הבחירות, המרכז-שמאל הציוני ממשיך לירות לעצמו ברגליים

מבצלאל סמוטריץ' עד זהבה גלאון, מאורי משגב עד עמית סגל, ארבע מערכות הבחירות האחרונות לימדו את הציבור היהודי אמת פשוטה: לשמאל-מרכז היהודי אין מספיק קולות, וכדי למנוע הקמת ממשלת ימין "על מלא", שלא לדבר על הרכבת ממשלה משלו, הוא זקוק למפלגות המייצגות את הציבור הערבי-פלסטיני. מעבר לאידיאולוגיה או לעמדה ערכית, זו שאלה של פרקטיקה פוליטית.

כיוון שזו המציאות, מחנה "רק לא ביבי" – בין אם הסלידה שלו מבנימין נתניהו היא על בסיס אישי בלבד, ובין אם נובעת ממה שהוא וחבריו למחנה מייצגים – היה אמור לעסוק אך ורק בשאלה אחת: כיצד מביאים כמה שיותר ערבים לקלפיות. הפוליטיקאים של המחנה הזה היו צריכים למלא את הלו"ז שלהם בפגישות עם אנשי ונשות ציבור ערבים, בקריאת סקרים המשקפים מה הציבור הזה רוצה, מה חשוב לו, מה מפעיל אותו.

כל מי שמכיר אפילו קצת את הציבור הערבי-פלסטיני, יודע שהוא ציבור פוליטי מאוד. יש לו גם נאמנות מפלגתית גבוהה. יותר קל למצוא במפגש מקרי ברחוב בעיר ערבית חד"שניקים או בל"דיסטים מושבעים, מאשר למצוא בתל אביב יהודים שנשבעים במפלגת העבודה או ביש עתיד.

בבחירות לרשויות המקומיות, המעורבות הציבורית הזו באה לידי ביטוי. ממוצע ההצבעה ברשויות הערביות הוא 84% לעומת 47% בישובים היהודיים. אם זו היתה רמת ההשתתפות בבחירות הכלליות, הרשימות הערביות היו משיגות לפחות 25 מנדטים, וגוש הימין היה יכול לאפסן את חלומות השלטון שלו.

אבל בעוד נתניהו משקיע את רוב זמנו הפוליטי בביצור המחנה שלו, תוך כדי הקשבה לרוח השלטת בו (ראו איך עבר בקלילות מ"בן גביר לא יהיה שר בממשלה שלי" בספטמבר 2019 ל"בהחלט הוא יכול" להיות שר באוקטובר 2022), המרכז-שמאל היהודי לא נהג ככה כלפי הציבור הערבי, גם אחרי ש"גילה" שהוא תלוי בציבור הזה כדי להגיע לשלטון, או לכל הפחות למנוע מנתניהו את התענוג הזה.

נכון, אי אפשר לבטל לחלוטין את החשיבות הסימבולית של העובדה שגם בני גנץ וגם יאיר לפיד נפגשו בגלוי, מול מצלמות, עם נציגי הרשימה המשותפת, ואף ניהלו איתה סוג של משא ומתן. השינוי הדרמטי, שחל בנכונות של מצביעי המרכז-שמאל להסתמך על מפלגות ערביות כדי להרכיב ממשלה וגם לראות בהן חלק מהקואליציה ואפילו מהממשלה, נובע מהמהלכים האלה.

אבל למהלך הפוליטי הזה לא התלווה דיאלוג גלוי ופתוח עם הציבור הערבי ונציגיו. לא נעשה ניסיון של ממש להפוך את הציבור הערבי לחלק מ"הגוש", לא נעשה מאמץ בכלל לפתח "תודעת גוש", שתקביל באופן כלשהו לתודעת הגוש שהודות לה הצליח נתניהו לחבר אליו מפלגות שיש ביניהן שוני לא מבוטל.

המרכז-שמאל היהודי כשמו כן הוא: יהודי. אמנם התבשלה בו ההכרה שהוא זקוק למצביעים הערבים בדרך זו או אחרת, ולכן מחק מסדר היום שלו את פסילת המפלגות הערביות, כפי שעשה לפיד ב-2013 עם "הזועביז" או אפילו אבי גבאי ב-2019 שהצהיר שאין לו שום דבר משותף עם הרשימה המשותפת. אבל לא הרבה יותר מזה.

גנץ קיבל פעמיים את ההמלצות של הרשימה המשותפת, כולה או רובה, אבל זה לא גרם לו לשנות כיוון. לא רק שהוא הצטרף לממשלה בראשות נתניהו, הוא אפילו אימץ את תוכנית טראמפ, כולל סיפוח רוב הגדה המערבית. הוא לא ניסה אפילו ליצור את הרושם שהוא מוכן לדיאלוג על שותפות אמיתית של המיעוט הערבי-הפלסטיני בשלטון, גם לא בצעדים סמליים כמו ביטול או שינוי חוק הלאום.

"ממשלת השינוי", שקמה – ראוי להזכיר – הודות להמלצה על לפיד של חמישה מבין ששת חברי הרשימה המשותפת, נכשלה כישלון עמוק יותר. השחרור מעולו של נתניהו מצד אחד, ומצד שני העובדה שבקואליציה ישבו גם מפלגות השמאל הציוני וגם, לראשונה מאז מפלגות הלוויין הערביות של מפא"י בשנות החמישים והשישים, מפלגה ערבית – היו אמורים לאפשר למרכז-שמאל להתחיל בדיאלוג אמיתי עם החברה הערבית כדי למצוא לכל הפחות את השפה שתוכל לשמש לבניית מחנה.

זה לא קרה. בגלל ההרכב שלה – נפתלי בנט ואיילת שקד ממועצת יש"ע, יחד עם גדעון סער, בוגר נוער התחייה, לצד העבודה ומרצ, שהרגישו בנות מזל על כך שהן נכללות בממשלה לאחר שכמעט נעלמו מהמפה הפוליטית – כמעט נגזר על "ממשלת השינוי" להמשיך את המדיניות של ממשלות נתניהו בכל מה שנוגע למו"מ עם הפלסטינים, לכיבוש, להתנחלויות וגם לשאלות פנים-ישראליות כמו הריסת בתים, אישור יישובים לא מוכרים וכולי.

הפרדה בין "ערבי טוב" ל"ערבי רע" במקום דיאלוג

אבל מה שהיה לא פחות גרוע הוא שהדיאלוג שכן התקיים בין המרכז-שמאל היהודי ובין הציבור הערבי התרכז אך ורק בהשוואת תקציבים ושירותים לחברה הערבית, לא בשאלות יסוד כמו המונופול היהודי על השלטון, המעמד של הערבים-הפלסטינים בישראל כמיעוט לאומי ותרבותי הזכאי לזכויות שוות, וכמובן המשך הכיבוש וההתנחלויות.

במקום להשתמש בנוכחות של רע"מ בקואליציה כמנוף לשיח עם הציבור הערבי כולו, השמאל-מרכז השתמש במנסור עבאס כמופת להפרדה בין "הערבי הטוב" ל"ערבי הרע". ה"ערבי הטוב" שמקבל את ישראל כמדינה יהודית ובסך הכל מבקש ממנה לשפר את תנאי חייו, ו"הערבי הרע" שמדבר על הזהות הלאומית שלו ועל הדרישות הלאומיות שלו.

ברגע שאיימן עודה – האיש שנשא את דגל "המחנה הדמוקרטי" שאמור לכלול את המיעוט הפלסטיני ואת המחנה הפרוגרסיבי היהודי – העז לדבר כך שהאזרחים הערבים לא צריכים לשרת בצבא הכיבוש, הוא תואר על ידי המרכז-שמאל כלא-לגיטימי. שלא לדבר, כמובן, על בל"ד. במקום להצטמצם, המרחק בין המרכז-שמאל היהודי ובין המפלגות הערבית שאינן רע"מ – חד"ש, בל"ד ותע"ל – רק גדל.

מה שקורה עכשיו מראה שהמהלך הזה נכשל. להתפוררות של הרשימה המשותפת – תחילה הפרישה של רע"מ ועכשיו הפיצול בין בל"ד לחד"ש-תע"ל – יש יותר מסיבה אחת, אבל קשה לחלוק על כך שהפניית העורף מצד המרכז-שמאל היהודי שיחקה תפקיד מרכזי במה שקרה.

בעיני מנסור עבאס, ההתנהגות הזו שימשה חיזוק לטענה שלו שאין הבדל של ממש בין השמאל לימין היהודי, ולכן הוא יכול לשתף פעולה עם נתניהו ואפילו עם איתמר בן גביר, כל עוד הוא "משיג הישגים" לציבור הערבי. אצל בל"ד, ההתנהגות הזו רק הוכיחה את הטענה שלה שההמלצה על גנץ או לפיד היתה טעות טקטית ומוסרית, שכן אי אפשר לסמוך על אף מפלגה ציונית שתתחיל לפרק את מבנה העליונות היהודית.

השמאל-מרכז גם לא טורח לתקן את הקרע הזה עכשיו. למעט מרצ עם זהבה גלאון, שמנסה לשדר מסר של שותפות עם האזרחים הערבים, גם בנושא ביטול חוק הלאום וגם לגבי חידוש המו"מ עם הפלסטינים, שאר המפלגות במרכז-שמאל לא טורחות לעשות אפילו את המעט הזה.

חוץ מלהאשים את הציבור הערבי שבגללו תקום ממשלת נתניהו-בן גביר, לא מתקיים שום שיח פוליטי מולו. העבודה דוממת, גנץ ברח הרחק ימינה, השרים של יש עתיד טרחו להבהיר שהרשימה המשותפת, עוד לפני פירוקה אבל גם אחרי, היא לא פרטנר לקואליציה, ואילו לפיד עצמו שומר על עמימות. אבל עמימות לא מספיקה בשלב הזה: יש צורך באמירות ברורות לגבי האופק שהוא מציע לאזרחים הערבים.

ברגע הזה, שבוע לפני הבחירות, קשה לדעת מה תהיה ההשפעה הסופית של משבר האמון העמוק על התוצאות. האם התפרקות המשותפת, הריבים הפנימיים שהתלוו לפירוק הזה, והתחושה העמוקה בציבור הערבי ש"השלטון" – בין אם הוא בידי הימין של נתניהו או המרכז-שמאל של לפיד וגנץ – לא סופר אותו, אכן יורידו את שיעור ההשתתפות ברחוב הערבי לשפל שלא ראינו כמוהו, ובכך יביאו למפלה של המרכז-שמאל היהודי ולניצחון של נתניהו ובן גביר.

זו אפשרות סבירה, אבל לא יחידה. ייתכן בהחלט שבסופו של דבר האזרחים הערבים יחליטו "לנהור" לקלפיות, יכניסו לכנסת את רע"מ וחד"ש-תע"ל ואולי גם את בל"ד, ובכך יחסמו את דרכו של הימין לשלטון. אבל אם זה יקרה, הם לא יעשו את זה מתוך מחויבות כלשהו למרכז-שמאל היהודי או מתוך רצון להציל אותו. כמעט ההפך. הם יילכו לבחור, כי הם יבינו ש"לא חשוב מה יעשו היהודים, חשוב מה יעשו הערבים".