איימן עודה הבין: לא חשוב מה יגידו היהודים, אלא מה יעשו הערבים

איימן עודה – הפוליטיקאי והתופעה – הוא הפנים של השלב או לפחות המומנט ההיסטורי שאנחנו נמצאים בו, לטוב ולרע. אם כוחה של הרשימה המשותפת יגדל עוד ויביא להשפעה ניכרת על הפוליטיקה הישראלית, כנראה שההצלחה תשויך במידה רבה אליו. אם היא לא תגדל משמעותית או שגדילתה לא תגשים את ההבטחה להשפעה, הוא יהיה גם האחראי העיקרי לכישלון.

עודה הוא פני השלב הזה בגלל משתנים חיצוניים רבים ומשמעותיים, אבל גם בגלל סיבות הקשורות בו עצמו. אחד המשתנים החיצוניים האלה היה הפיכתה של הפוליטיקה הישראלית לפוליטיקה דו-גושית קשיחה – עניין בר חלוף, שייעלם ככל הנראה עם סיום עידן נתניהו. דבר זה העלה את ה"אופציה הערבית" בפני גוש המרכז-שמאל, בוודאי בבחירות מועד ב' ב-2019.

משתנה חיצוני נוסף היה העלאת אחוז החסימה, שהביא ליצירתה של הרשימה המשותפת. דבר זה הביא בתורו לתודעת שותפות, שהקשתה על חזרה לפוליטיקה שלפני העלאת אחוז החסימה. העדות הטובה ביותר לכך היה אחוז הצבעה של 49.5% – אחוז ההצבעה הנמוך ביותר בהיסטוריה של ההצבעה הערבית – בבחירות מועד א' ב-2019, שבהן התפרקה הרשימה המשותפת.

עוד גורם חיצוני שתרם לעלייתו של עודה היו התמורות הכלכליות-חברתיות שעוברת החברה הערבית-פלסטינית. מספיק להסתכל על הייצוג של הערבי בתחילת שנות ה-2000 כמוסכניק די פרימיטיבי ואלים בסדרה "עבודה ערבית" ועד לייצוגו בהמשך כרוקחת דוברת עברית רהוטה, כדי להבין דרך עיני הציבור היהודי את עליית הסטטוס הכלכלי והחברתי של האזרח הערבי.

במקביל, גם חלק מהחברה היהודית-ציונית עובר שינוי, ומבין כי בנוסחה "יהודית ודמוקרטית" טמון מדרון חלקלק לכיוון של עליונות יהודית – בניגוד גמור לפרשנות ולאמונה שנפוצות בקרב המחנה שלהם בנוגע לנוסחה הזאת. חוק הלאום היה קריאת השכמה אפקטיבית בעניין הזה. ובהיעדר נוסחה פוליטית מוסכמת אחרת, שותפות או נכונות מוגברת לשותפות עם הפוליטיקה הערבית היא התיקון שהם מציעים לעצמם, גם כדי לחסום את המדרון החלקלק האמור.

גורם חיצוני חשוב נוסף היה הבחירה של ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לנהל קמפיין הסתה פרוע ושלוח רסן כנגד המיעוט הערבי. הדבר היכה את הקבוצה הזאת בהלם ועירער את עולמה הפוליטי.

באופן אירוני, חלק מאי ההצבעה בקרב הערבים נבע מאמון בדמוקרטיה הישראלית. לפי הלך המחשבה הזה, ישראל היא אכן מדינה גזענית, אבל היא חלק מהעולם המערבי וממדינות שמעוניינות לשמור על מכובדות דמוקרטית, ולו בסיסית או מינימלית.

בעידן נתניהו קיימת הבנה מוגברת בקרב הערבים שבתהליך שקיעתה האטית של ישראל לכיוון של דמוקרטיה רובית לא ליברלית, חלק מזכויותיהם – אם לא הם עצמם – יהיו הראשונים להיות מושלכים מהספינה השוקעת. כך, לא ניתן לסמוך יותר מדי על הדמוקרטיה היהודית, ואין מקום למחשבה האסקפיסטית שמכיוון שהספינה אינה שלהם, גם החור שעלול להטביע אותה אינו מעניינם.

מעל כל הגורמים האלה מרחף "האביב הערבי". עודה כתופעה לא היה יכול לעלות בלעדיו. זה היה ה"גיים צ'יינג'ר" הגדול ביותר מאז 1967. כשהאזרחים הערבים הסתכלו סביב וראו את פריכותה של האומה הערבית – הפריכות החברתית, המוסדית והפוליטית – הם הבינו שעדיף להם לפעול כתנועה רפורמית בישראל, ולא כתנועה רדיקלית. כלומר, לתקן את הקיים בתוך המגבלות, ולא לשאוף או לחכות למהפכה.

הבנה מתקדמת של הפוליטיקה המקומית

עודה לא רק ניצל ומינף את המשתנים החיצוניים האלה. הוא עצמו משתנה חשוב בנוסחה שיצרה את המומנט ההיסטורי הזה, שברירי ככל שיהיה. הסיסמה של עודה, שלפיה "לא חשוב מה שביבי ובני אומרים, חשוב מה שאנחנו עושים", אינה רק תמרון מוצלח מול הכתף הקרה שהפנתה לו כחול לבן. מדובר גם בהמשך והעמקת תחושת הסוכנות הפוליטית של הערבים הפלסטינים בתוך האזרחות הישראלית.

הסיסמה הזאת מבטאת הבנה מתפתחת ומתקדמת של הפוליטיקה המקומית כפוליטיקה של כוח ומבני כוח, ולא רק כפוליטיקה של משפט ומוסר. זו הבנה כי השגת כוח פוליטי תחולל תמורות בקרב חלקים מהציבור היהודי-ישראלי עד, כהמשך הסיסמה, "שלא יוכל להתעלם מאתנו".

ברובד הזהותי-תרבותי העמוק והמעורר מחלוקת יותר, עודה מציג מודל חדש של ישראליות לאזרח הערבי. טביעת האצבע הגדולה ביותר של הח"כ לשעבר והאינטלקטואל עזמי בשארה היתה ההתרעה מפני הישראליזציה – שמשמעותה יצירת הערבי הישראלי שפוף הקומה, הנלעג והתלוש מתרבותו הערבית-פלסטינית, ושסופה להכות בכל מי שמתקרב יותר מדי לציבור היהודי ומוסדות המדינה.

אף שהדבר אינו מבושל אצלו דיו, עודה מציג תזה אחרת, שמצדיקה מבחינתו מרחב תמרון פוליטי רחב יותר. התזה שלו מאמצת ומקדמת בפועל "ישראליות חווייתית" או "ישראליות לא ישראלית" (האחרון הוא מושג שטבעו ד"ר נבות ומר מוחמד ח'לאילה). בשני המקרים מדובר בישראליות שמבוססת על קשרים וקישורים, מבחירה ושלא מבחירה, לחוויה הישראלית הכלכלית, החברתית והמרחבית. בעידן עודה, עליה מבקשים גם להשפיע – ולא רק להיות מושפעים.

מבחינה מוסדית-מדינתית, צלע נוספת של התורה של עודה מבוססת על "נטרול המדינה", כלומר ערעור על הריתוך של הרוב היהודי למוסדות המדינה, באופן שישחרר את המדינה ויאפשר לה לתפקד כמרחב שלישי – נוסף על שני המרחבים הלאומיים – להתחרות עליו ובתוכו.

ככל שהמהלך הזה מתחדד ומתקדם, הבקשה להשפיע על הפוליטיקה הישראלית הופכת פחות ופחות לבקשה של הערבי מהיהודי למתן זכויות, ויותר ויותר לעתירה של הערבי כנגד היהודי לא למנוע את גישתו לזכויותיו שנובעות מהמדינה כיישות ביורוקרטית, שעומדת או אמורה לעמוד במרחק שווה משני המרכיבים הלאומיים שבה.

לעומת החלק הראשון – ההבנה המתקדמת של הפוליטיקה הישראלית כפוליטיקה של מבני כוח, החלקים האחרים בתורתו של עודה עדיין נמצאים בחיתוליהם. עם זאת, המשך ההצלחה טמון במסד התרבותי-זהותי והמוסדי-מדינתי שלהם.

שתי הערות לסיום:

1. עוד מוקדם לדון את עודה לשבט או לחסד, אבל קשה לחלוק על כך שהוא מוביל מהלך פוליטי וגם תרבותי-זהותי אמיץ, ועדיף לכל הגורמים הדמוקרטיים, בוודאי שהערביים, לתת לו אפשרות להשלים את המהלך הזה. אם יצליח – יידון לחסד כפוליטיקאי שהציג נוסחה תרבותית-פוליטית ומדינתית אפקטיבית יותר לפוליטיקה הפלסטינית בתוך האזרחות הישראלית. אם ייכשל – יידון לשבט וייאלץ, כנראה, לפנות את מקומו לאחרים.

2. ביום שאחרי הבחירות, ובהמשך לסוכנות המוגברת שעודה מבקש להפיח בפוליטיקה הערבית-פלסטינית בתוך האזרחות הישראלית, יש לצפות מעודה ומאחרים בעלי אינטרס משותף לא רק לשאת עיניים ליום שלישי הגדול (הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-14 מדינות בארה"ב, שמתקיים ביום שלישי הקרוב), אלא גם לפעול כסוכני שינוי במציאות לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020.

אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום